200. פתח רבי שמעון ואמר, האזינו העליונים והתאספו התחתונים, בעלי הישיבה של מעלה ושל מטה. אליהו, אני משביע אותך, קבל רשות מהקב"ה, וְרֵד כאן. כי מלחמה גדולה הזדמנה לך. חנוך מט"ט, רד כאן, אתה וכל בעלי הישיבה שתחת ידך, כי לא לכבודי עשיתי זאת, אלא לכבוד השכינה.
פירוש. אלו הצדיקים בעלי הזוהר ומכ"ש רבי שמעון, היו מחשבתם ודיבורם במעשה ממש, שכפי תכונת החידושי תורה שגילו, כן ניתקנו והסתדרו אחריהם תכף מדרגות העליונות בפועל ממש. כלומר, שצדיקים בונים עולמות בחידושי תורה שלהם. וכיוון שרבי שמעון הכין עצמו כאן, להילחם עם הנחש הקדמוני ולהכניעו, ע"י ייחוד אבן הקלע, ולפתוח פתח בשביל באי עולם, שיידעו גם הם, איך להכניע את הנחש.
ונודע, שאין אדם יכול לתקן במקום שאינו שם. והיה רבי שמעון צריך להימצא בעת ההוא במקום מציאותו של הנחש, כדי שיוכל להכניעו, וכדי להיות בטוח, שלא יסתכן בהיותו במקום השפל הזה, לכן ביקש סיוע מאליהו, ממט"ט ומבעלי הישיבה של מעלה ושל מטה.
201. פתח רבי שמעון, בטעם הנקרא זרקא. ואמר, שצריכים להעלות התפילה למקום הידוע, כמו אבן הקלע הנקלעת למטרה ידועה, ונזהרים שלא יחטיאו את המטרה, כן צריך להעלות מחשבתו ולכוון בתפילה, בכתר, שהוא אבן מוכללת ומעוטרת. כתר תרגומו כְּלִיל, וכן עטרה היא כתר. רומז בזה לב' עליות של הנוקבא דז"א, הנקראת אבן:
א.עלייה לקומה שווה עד הכתר דז"א. ומבחינה זו מכנה אותה אבן מוכללת.
ב.עלייה לא"ס. והיא מקבלת בזה מידת עטרה בראש צדיק, ונעשית מוכשרת לקבל המוחין דפב"פ. ומבחינה זו מכנה אותה אבן מעוטרת.
וצריך לכוון בב' כוונות אלו, שמרומזות בטעם זרקא. צריך להעלות מחשבתו ולכוון בתפילה, בכתר, שהוא אבן מוכללת ומעוטרת, שנאמר בה, בנוקבא, כל הזוקף זוקף בשֵם. שצריכים להעלות את הנוקבא אל אותו המקום, שמשם נלקחה.
כי מתחילה הייתה הנוקבא עם הז"א בקומה שווה, והייתה קומתה עד כתר דז"א, והיו שניהם משתמשים בכתר אחד, כמ"ש, ויעש האלקים את שני המאורות הגדולים, וזה מצב דו פרצופים. ואח"כ התמעטה הלבנה, הנוקבא, בקטרוגה, אין ב' מלכים משתמשים בכתר אחד. ואז חזרה לנקודה תחת יסוד דז"א. ועלתה לעיבור לאו"א. ואו"א בנו אותה מחדש בעיבור יניקה מוחין דפנים, כמ"ש, וייקח אחת מצלעותיו, וייבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם.
וצריכים להעלות את הנוקבא למקום שמשם נלקחה. כי אחר מיעוט הירח, צריכים אנו לתקנה ע"י התפילה. והתיקון הראשון הוא, לחזור ולהעלותה לקומה שווה עם הז"א, שיהיו שניהם משתמשים בכתר אחד, כמו שהייתה מטרם שלקחו אותה או"א בעת מיעוט הירח, כמ"ש, וייקח אחת מצלעותיו, שעשה אותה בטלה אל הז"א.
כי בכל יום בכוונת התפילה, צריכים להמשיך מוחין, ולבנות מחדש את הנוקבא דז"א, שבכל יום חוזרת להיות בתולה אשר איש לא יְדָעָה. וסדר הבניין הוא, שצריכים להמשיך לה ב' מיני מוחין: עיבור ימניקה מוחין דאחור ועיבור יניקה מוחין דפנים. שמתחילה צריכים להמשיך לה ג' בחינות עיבור יניקה מוחין באחוריים דז"א:
א.עיבור, מוחין דנה"י.
ב. יניקה, מוחין דחג"ת.
ג. מוחין, פירושו מוחין דג"ר, בקומה שווה עד הכתר דז"א.
ואח"כ יש לכוון להמשיך לה ג' הבחינות עיבור יניקה מוחין דפנים, הבאים לה ע"י בניין או"א. ולכן נאמר, שצריכים להעלות הנוקבא לאותו המקום שמשם נלקחה. כלומר, להמשיך לה את עיבור יניקה מוחין דאחוריים דז"א, שאז גדלה קומתה עד הכתר, כמו שהייתה מטרם שלקח אותה או"א משם. שנאמר בה, כל הזוקף זוקף בשם. שאין למלכות זקיפת קומה, שתהיה שווה עם ז"א, אלא במוחין דאחורי הז"א מטרם שהתמעטה. ואח"כ ממשיך לה בתפילה עיבור יניקה מוחין דפנים.
202. ובמקום ההוא, שמעלה אותה אל בעלה, בקומה שווה לכתר של בעלה, אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. אע"פ שנאמר בו, ואתה תְשוּפֶנו עָקֵב. עכ"ז האבן ההיא, הרמוזה באות י' שביעקב, כי יעקב אותיות י' עקב, שנאמר בה, משָׁם רועה אבן ישראל, הנה מכוחו לא יפסיק מלהעלותה למקום, שמשם נלקחה.
אע"פ שיש לנחש אחיזה בנוקבא, כמ"ש, ואתה תשופנו עקב, שאמר ה' לנחש. וכמ"ש, אשר חירְפוּ עִקבות משיחךָ ה', וכתוב, עוון עקֵבַי, אותיות עקב י'. אמנם יעקב אבינו תיקן אותה, שהעלה אותה למראשותיו, כמ"ש, וייקח מאבני המקום. כלומר הי', שהייתה בסוף עקב, וישֶׂם מראשותיו, מראש עק"ב, לבינה, שהיא ראש ת"ת, הנקרא יעקב. כי יעקב אותיות י' עקב. וע"י זה נמתקה עד לבחינת נוקבא אל ישראל, שהוא אותיות לי ראש. ונאמר עליה, משם רועה אבן ישראל. ומכוח העלייה הזו, נעשה בטוח, שלא יפסיק מכוח אחיזת הנחש, ויוכל להעלותה אל המקום שמשם נלקחה, אל הכתר דז"א.
אחר שהחזיר אותה לקומת כתר ז"א, עמוד אמצעי, הוא צריך להעלותה מעמוד אמצעי עד א"ס. וכשהוא מוריד אותה אצלו מא"ס, נאמר בנוקבא, כל הכורע כורע בברוך. אחר שכיוון בתפילתו להמשיך לנוקבא עיבור יניקה מוחין דאחוריים, ונעשתה קומתה שווה לכתר ז"א, הוא צריך לכוון להעלותה לעיבור מחדש, ולהמשיך לה עיבור יניקה מוחין דפנים, להעלותה עד א"ס. ואז היא נבנית ע"י או"א, כמ"ש, וייבן ה' אלקים את הצלע, ויביאֶהָ אל האדם, ז"א.
וכשהוא מוריד אותה אצלו מא"ס, כשחוזרת בחזרה לז"א, כמ"ש, ויביאה אל האדם, נאמר בנוקבא, כל הכורע כורע בברוך, שהתמעטה קומתה ע"י בניין מחדש מא"ס. כי כריעה מורה על כפיפות ראש וקטנות קומה, כי עתה נעשתה הנוקבא בטלה לז"א, ואין לה מעצמה כלום, אלא מה שבעלה נותן לה. אמנם מתחילה, כשהייתה במוחין דאחוריים, אע"פ שלא הייתה צריכה אל הז"א, והייתה גדולה כמוהו, מ"מ לא יכלה להיות במצב הזה, משום חוסר ברכה, אור החסדים, כי הוא עניין קטרוגה.
אבל עתה, אחר הבניין החדש מא"ס, וייבן ה' אלקים את הצלע, אע"פ שהתמעטה קומתה בכריעה, אמנם התברכה בקומת החסדים, שבה התלבש גם אור החכמה. וזהו הרמז, כל הכורע. שכל עניין הכריעה של הנוקבא, הוא משום שכורע בברוך, שע"י הכריעה השיגה הברכה מברכה העליונה. וע"י זה קיבלה המוחין דפב"פ, ונעשתה ראויה לזיווג עם ז"א פב"פ.
ולכן נאמר, שצריך להעלותה עד א"ס ועד אין תכלית, ולא יפריד אותה מהז"א, לא למעלה, ולא למטה. שע"י המשכת עיבור יניקה מוחין דאחור, הנוקבא מתייחדת עם הז"א למטה, וע"י המשכת עיבור יניקה מוחין דפנים, היא מתייחדת עימו למעלה.
203. לפעמים הוא בעלה, אות ו', הרומז על יסוד צדיק, הכולל שישה פרקים של ב' שוקיים נו"ה. ואז יורדת הנוקבא אליו לזיווג בב' שוקיים נו"ה. כי יש ג' פרקים רת"ס בספירת הנצח, שוק הימני, וג' פרקים רת"ס בספירת ההוד, והיסוד צדיק מכריע עליהם באמצע וכולל את שניהם. ונקרא ו' ע"ש שישה פרקים שבהם.
הזוהר מבאר כאן סדר עיבור יניקה מוחין דאחור, שצריך להמשיך. כי הולכת וגדלה לאט לאט. והזיווג הראשון נקרא קומת נה"י, עיבור. ולפעמים הוא בעלה, אות ו', הרומז על ת"ת, הכולל שישה פרקים של ב' הזרועות, רת"ס דחסד ורת"ס דגבורה. ואז הנוקבא גדלה ועולה בב' הזרועות, בקומת יניקה. ולפעמים ז"א הוא בעלה בעת שעומד בין או"א, שנקרא אז בן י"ה, וצריכים להעלות שם את הנוקבא לזיווג אצלו, לקומת מוחין, שמשיגה מז"א. ואז גדלה ועולה עד לראשו.
ולפעמים הוא בעלה בקומת כתר, בצורת א', שהוא ו' בין ב' אותיות י', י' למעלה וי' למטה. כי א' כוללת ע"ס: כו"ח למעלה, בינה ותו"מ למטה. וצריכים להעלות הנוקבא אצלו, והיא גדלה עימו בקומה שווה לגמרי, עד הכתר. שזהו תכלית גידולה של הנוקבא. אמנם קומה זו אינה משיגה, אלא במצב אחוריים. וכשנוקבא עולה וגדלה
עד הכתר, כתוב בה, אבן מאסו הבונים, הייתה לראש פינה. כי השיגה קומת הכתר, הנבחן לראש פינה. והתבאר סדר עיבור יניקה מוחין דאחוריים.
204. כשהיא עולה למעלה, בראש לכל הראשים,לרדל"א, א"ס, אז שואלים עליה המלאכים, איה מקום כבודו להעריצו? כלומר, העלייה שלה מעמוד אמצעי לא"ס, לקבל עיבור יניקה מוחין דפב"פ, כמ"ש, וייבן ה' אלקים את הצלע.
והנה התבאר ב' מיני עיבור יניקה מוחין, שצריכים להמשיך לנוקבא בתפילה, עיבור יניקה מוחין דאחור ועיבור יניקה מוחין דפנים. וכשהנוקבא עולה לז"א, בעת שהיא בצורת א', היא נעשית שם כתר בראשה של הא'. וכשיורדת משם, יורדת בא', ונעשית נקודה למטה מהו' שבא',. כי הא' כוללת ע"ס: ו' שבאמצע, הפרסא, י' עליונה כו"ח, י' תחתונה בינה וזו"ן, שמחזה דז"א ולמטה, נה"י.
וכשעולה לא' ע"י מוחין דאחוריים, היא כתר בראשה של הא', כי עולה עד י' עליונה, ששם כתר דז"א. כשיורדת, ע"י עיבור יניקה מוחין דפנים, נעשה . וכשמתמעטת, יורדת למחזה ולמטה דז"א, ואינה יכולה עוד לעלות למעלה מפרסא דז"א, ולהשתוות עימו עד הכתר. וזה נבחן, שהיא יורדת מתחת הו', הפרסא, ונעשית לי' תחתונה, וכל מה שמקבלת הוא ע"י ז"א בעלה. כשנוקבא עולה, נקראת כתר בטעמים. וכשיורדת, נקראת נקודה. וכשמתייחדת עם הז"א, היא וּ שורוק.
הזוהר מרמז, איך הנוקבא עולה ויורדת ומתייחדת בדמיון צורת הא'. מִתחילה מתייחדת עימו בשורוק, וּ, ומקבלת ממנו קו השמאל, עיבור יניקה מוחין דאחוריים. כי הנוקבא לעצמוּתה נבנית רק משמאל דז"א. ואז גדלה ועולה עד קומת כתר שעל הז"א, ומקבלת שם מהטעמים דז"א.
ואח"כ מקבלת עיבור יניקה מוחין דפנים מא"ס ע"י בניין או"א. ויורדת לנקודות דז"א. ואז יורדת מתחת הו' שבא'. כי אז נעשית לחכמה תתאה. כי טעמים כתר, נקודות חכמה. ובעת שמתייחדת עימו בשורוק, וּ, נעשית בו' שבא',. ובעת שעולה עד הכתר, נבחנת לי' עליונה,. ובעת שיורדת, נבחנת לי' תחתונה,. ולבחינת מוחין דאחוריים מכַנה טעמים, ולבחינת מוחין דפנים מכַנה נקודות. כי הטעמים נקראת תנועה, מצד נקודת הייחוד.
וכשהיא כתר על ראשו דז"א, היא נקראת אות ז', שצורת ו', ז"א, והנוקבא היא כתר על ראשו ז'. ואות ברית, יסוד דז"א, כלול מאות ז' הזו, כי היא שביעי לכל. שליסוד דז"א יש עטרה על ראשו, כמו אות ז', עטרה לראש צדיק, מהתכללותו בנוקבא, מעת שעלתה לראש הא', להיות קומת כתר דז"א. ומבחינה זו של הז', נקראת המלכות בשם שביעי, ביום השבת. וכן היא מידה הז' לז"ת, שביעי לכל, הן למעלה מחזה, כתר לז"א, כמ"ש, אשת חיל עטרת בעלה, והן למטה מחזה, כעטרת היסוד.
205. אבן זו, המלכות, הנוקבא, בניין של כל העולמות, שנאמר עליה, אבן שלֵמה וצדק יהיה לך. היא מידה בין כל ספירה וספירה, וכל ספירה עולה עימה, להיות ע"ס. שיעור שלה הוא ו'.
כי אין אור נמשך מא"ס, אלא ע"י זיווג דהכאה מאור העליון על המסך שבכלי המלכות. ומטעם זה נבחנת הנוקבא בניין כל העולמות. כי זולת המסך שניתקן בה, היו העולמות תוהו ובוהו. והיא סיום של כל הארה. כי אחר שההארה מתפשטת בע"ס מלמעלה למטה עד בחינתה, המצומצמת מלקבל אור, נמצאת מפסיקה ההארה ומסיימת. הרי שהמלכות נעשית מידה בין כל ספירה וספירה, שהיא מסיימת הארת כל ספירה ומבדילה ע"כ בין ספירה לספירה. והיא ספירה עשירית שבכל ספירה.
השיעור שהמלכות מודדת בכל ספירה ע"י זיווג דהכאה, שעל ה' בחינות המסך שלה, הוא ו', שממשיכה אור כמידת ו' דהוי"ה, ז"א. שיעור סובב על עצם אור הנמדד. מידה היא גבול בלבד.
על ידי המלכות נעשית כל אמה עשר אמות אורך בין כל ספירה וספירה. כמ"ש, עשר אמות אורך הקרש. ובין הכול היא עושה מאה ספירות. עשר בין ספירה לספירה. עשר פעם עשר עולה מאה. כי אין מדרגה שלא תהיינה בה ע"ס, והן כלולות זו מזו, א"כ יש בכל מדרגה מאה ספירות. וכל ספירה נבדלת מחברתה ע"י כוח הסיום של המלכות. הרי שיש בהכרח בכל מדרגה מאה מלכויות. כשתהפוך אותיות מאה, יהיו לאותיות אמה. שזה מורה, שכל מאה בחינות גבולים הללו, הן רק מאמה אחת, מלכות.
206. כל מידה ומידה שהמלכות מודדת, נקראת בשם עולם. כלומר, מדרגה בפני עצמה, וכל אחת היא י' ו', שמלמדת על שיעור ומידה. הו' היא המשקל של האור. הי' היא מידתו של האור. ו' רומזת על עצם האור הנשקל, או הנמדד ע"י המסך שבמלכות. י' רומזת רק על גבולו של האור, ולא על עצמוּתו. ושיעורה של המידה, הוא ה' אמות אורך וה' אמות רוחב, כנגד השיעור של כל רקיע, שמהלכו 500 פרסאות אורכו ו-500 פרסאות רוחבו.
כלומר, שהספירות נכללות זו מזו, וע"כ כשיוצאות ע"ס כח"ב תו"מ מהזיווג דהכאה, נכללות זו מזו ומתפשטות חמש פעמים כח"ב תו"מ זה בצד זה, ונעשות חמש בחינות לאורכם כח"ב תו"מ מלמעלה למטה, וה' בחינות לרוחבם חמש פעמים כח"ב תו"מ הנוספים ברוחב זה בצד זה. והם חמש באורך וחמש ברוחב.
והם כנגד הרקיע, שיש בו ג"כ מאותו הטעם, 500 פרסאות לאורכו ו-500 פרסאות לרוחבו. כי מצד הבינה נבחנת כל בחינה למאה, וחמש בחינות הן חמש מאות. והן נכללות זו מזו. וע"כ יש בו 500 פרסאות לאורכו וכן לרוחבו. והן ב' אותיות ה' שבשם הוי"ה, שה"ר רומזת על הרוחב, וה"ת על האורך.
207. שיעור קומה של פרצוף ז"א מתבאר באותיות הוי"ה. ו' דהוי"ה מורה על ת"ת שמיים, על ת"ת דז"א. חמישה רקיעים שלו הם ה"ת דהוי"ה, נקראים השמיים, כלומר אות ה' הנוספת, שמורה על חמישה רקיעים אלו, הנכללים בז"א, שנקרא שמיים. חמישה רקיעים עליונים נקראים שמי השמיים. כלומר, יש חמישה רקיעים למעלה מחזה דז"א, וחמישה רקיעים למטה מחזה שלו. והם אותיות ה' שבשם הוי"ה, שה"ר רומזת על חמישה רקיעים העליונים, וה"ת רומזת על חמישה רקיעים התחתונים.
ו' דהוי"ה, ת"ת, הכולל לחמישה רקיעים, הוא עצמו נבחן לרקיע שישי אליהם, שישי לחמישה רקיעים שלמעלה מחזה, שישי לחמישה רקיעים שלמטה מחזה. אלא שלמעלה מחזה נקרא ת"ת, ולמטה מחזה נקרא יסוד.
י' דהוי"ה היא המלכות, שנעשית רקיע שביעי אליהם, כתר על ראש ו'. אות ז', שעלתה בכתר על ראשו, ונעשית י' על ו', שהוא רקיע שביעי, הן לרקיעים שלמעלה מחזה דז"א, והן לרקיעים שלמטה מחזה שלו. אלא למעלה הוא כתר על ראשו, י' דהוי"ה שבשיעור קומה דז"א. ולמטה הוא עטרה על ראש צדיק. והם ז' ב-ז'. ז' רקיעים למעלה מחזה דז"א, וז' רקיעים למטה מחזה שלו. ועולים י"ד (14) רקיעים בשיעור קומתו.
וזה שיעור קומת פרצוף הז"א בד' אותיות הוי"ה. כי חמש ספירות חג"ת נ"ה שלו הן חמישה רקיעים. ובהיותו נחלק על החזה לב' פרצופים, הרי יש לו ב"פ חמישה רקיעים. וחמישה רקיעים שלמעלה מחזה הם ה"ר דהוי"ה. וז"א עצמו, הכולל אותם, הוא רקיע שישי, ו' דהוי"ה. ומלכות שעלתה ונעשית עטרה על ראשו, כמ"ש, אשת חיל עטרת בעלה, היא י' דהוי"ה, רקיע השביעי שלמעלה מחזה.
וחמישה רקיעים שלמטה מחזה, הם ה"ת דהוי"ה. ויסוד, הכולל אותם, הוא ו' שנייה, המרומזת במילוי ו"ו, והוא רקיע שישי שלמטה מחזה. אותה המלכות שלמעלה מחזה, רקיע שביעי, י' דהוי"ה, נעשית גם כאן לרקיע שביעי, עטרת היסוד, עטרה לראש צדיק. י' בראש כל וי' בסוף כל. והוא ב' אותיות י' שבצירוף השם יאהדונה"י, ז' רקיעים למעלה וז' רקיעים למטה, שכל אחד שלמטה מקבל מהבחינה שכנגדו שלמעלה.
וכן הם הארצות. שבע ארצות על גבי שבע ארצות החופפת זו על גבי זו, כמו קליפות בצלים, שסובבות זו את זו מכל עברים. כי ז"א ונוקבא שלו מכונים שמיים וארץ. וכמו בשיעור קומת השמיים, שהוא ז"א, שבעה רקיעים על גבי שבעה רקיעים, כן הוא בשיעור קומת פרצוף הנוקבא, המכונה ארץ, יש לה שבע ארצות כנגד שבעה רקיעים דז"א. ומאותו הטעם שהתבאר בז"א, הן למעלה מחזה שלה והן למטה מחזה שלה. ושבע שלמעלה מחזה, מקבלים משבעה הרקיעים דז"א שלמעלה מחזה. ושבע שלמטה מחזה, מקבלים משבעה הרקיעים שלמטה מחזה דז"א.
וכל הרקיעים, השבעה שלמעלה מחזה והשבעה שלמטה מחזה, מרומזים בב' העיניים. כי ג' גוונים, לבן אדם ירוק שבעין, הם ג"ס חג"ת: גוון לבן חסד. גוון אדום, גידים אדומים שבה, גבורה. גוון ירוק ת"ת. ב' עפעפיים נו"ה, העליון נצח, התחתון הוד. העין עצמו, הכולל אותם, יסוד. הנקודה השחורה האמצעית שבעין, מלכות. הרי לך שבע ספירות חג"ת נהי"מ שבעין. השבע שבעין ימין הן השבעה שלמעלה מחזה. והשבע שבעין שמאל הן השבעה שלמטה מחזה.
208. הי' דהוי"ה, המלכות, שעלתה לכתר על ראשו דז"א, נבחנת לעולם קטן. הו' דהוי"ה, ת"ת, נבחנת לעולם ארוך. וכל הרוצה לבקש על משאלותיו, אל עולם הארוך, הוא צריך להאריך בתפילתו. וכל מי שמתפלל אל עולם הקצר, צריך לקצר בתפילתו. כמו שלומדים, במקום שאמרו לקצר, כלומר בי', אינו רשאי להאריך. לקצר בתפילה, כמשה, שהתפלל תפילה קצרה, אל נא רְפָא נא לה. כי תפילתו הייתה בנקודת י' דהוי"ה, שהיא עולם קצר.
כי הי' דהוי"ה, המלכות שעלתה לכתר על ראשו, נבנית כולה מקו שמאל דז"א, נקודת השורוק. ואין אור החכמה שבי' הזאת יכול להאיר בה, מחוסר התלבשות בחסדים. לפיכך נבחנת י' זו עולם קצר. כי אור חכמה שבה קצר מלהתפשט למטה. ו' דהוי"ה, ת"ת, קו המכריע בין ב' הקווים ימין ושמאל, ומלבישם זה בזה, ומקיים הארת שניהם. קו ימין מאיר מלמעלה למטה, וקו השמאל מלמטה למעלה. ולפיכך נבחנת הו' לעולם ארוך, כי הארתו מתפשט לתחתונים. וזה הרמז, שהי' קִצְרת רגל והו' יש לה רגל ארוך.
ומביא ראָיה לדבר מב' התפילות של משה, שהתפילה האחת הייתה קצרה מאוד, אל נא רפא נא לה. והשנייה הייתה ארוכה מאוד, שנמשכה ארבעים יום וארבעים לילה. כי ע"כ קיצר משה כל כך בתפילתו, משום שתפילתו הייתה בנקודת הי', המלכות בכתר על ראשו, שמאל מטרם הכרעת הו'. וע"כ קיצר משה בתפילתו, כי אין החכמה מתפשטת בי', מטרם שנכללת בו' דהוי"ה. והוא האריך רק באות ו' דהוי"ה.
209. ומקום שאמרו להאריך, שאינו רשאי לקצר, הוא מצד אות ו'. והנפילה דמשה הייתה באות פ', כלומר, מ' (40) יום ומ' (40) לילה, שביחד הם פ' (80). והכול הוא שתי האותיות פ' ו', שבמילה, ואתנפל, בכתוב, ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה. והכול מ"ם, ב' אותיות מ', האחת פתוחה והשנייה סתומה. ונקודת י' נמשכת באמצע שלהן, ונעשה הצירוף מים.
אחר שביאר הזוהר, המשכת המוחין של הנוקבא באחוריים ובפנים בכללות, מבאר ג' הקווים של הנוקבא מד' בחינות: טעמים, נקודות, אותיות, הזמן. ותחילה מבאר אותם מבחינת האותיות, ואומר, שעניין פ' ו' של ואתנפל, וי' שבאמצע, ב' אותיות מ' של המילה מים.
כשהנוקבא בקטנותה בלי מוחין, נבחנת באות ב', אשר צד צפון שלה פרוצה, לרמז שחסרה המוחין דצד צפון, שהוא בינה. וכשז"א מתחיל לבנותה, תחילה ממשיך אליה המוחין דקו שמאל שלו, המוחין מנקודת השורוק. ואז נבחן, אשר ו' נמשך מקו שמאל דז"א אל הנוקבא, שהיא בצורת ב', וגודר צד הצפון שלה.
ועתה היא נבחנת לצורת ם' הסתומה מכל הרוחות שלה. הבּ' דבראשית היא נקודה בהיכל שלו, הנוקבא דז"א. עליה נאמר, גן נעול אחותי כלה, גל נעול מעיין חתום. והיא חתומה באות ו'. כי כשנמשך הו' לנוקבא, אות ב', נמצא מה שהייתה מקודם לכן ב', נעשתה עתה לם' סתומה, שהוא יין המשומר בענביו.
כלומר, שהמשכת מוחין דקו שמאל של ז"א נבחן לאות ו', הגודר פִּרְצַת רוח צפון של הב', ונעשתה לם' סתומה, להיות מוחין הללו נמשכים מנקודת השורוק, שהוא אור סתום, מטרם שמקבל את לבוש הכבוד שמאיר. וע"כ נסתמת הנוקבא, ואינה יכולה עוד להאיר לתחתונים. אמנם מטעם שאין היעדר ברוחני, נבחן שגם צורתה הקודמת של הנוקבא, אות ב', נשארת גם עתה, לאחר שנעשית ם' סתומה, ונעשית לקו ימין שבה. כי דרכו נמשכים החסדים מקו ימין דז"א. אלא מכוח המוחין דשמאל, שהם בצורת ם', קיבלה הב' שבימין לצורת הם', אבל לא סתומה, אלא רק מ' פתוחה.
באופן, שיש לה עתה ב' קווים. קו ימין מ' פתוחה בחסדים, וקו שמאל ם' סתומה ואינה מאירה. וקו הימין, מ' פתוחה, ארבעים יום. וקו שמאל, ם' סתומה, ארבעים לילה. וכל עוד שקווים אינם מתייחדים זה בזה, הרי עוד שניהם נבחנים בחיסרון שלמות, המכונה בשם נפילה. ולפיכך, בעת שמשה המשיך ב' הקווים הללו ימין ושמאל אל הנוקבא, אמר עליהם, ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה. ומטעם היותם מחוסרי שלמות, אמר עליהם, ואתנפל, בלשון נפילה.
ונפילה באות פ', בב' אותיות מ', הפתוחה והסתומה, שבגי' פ' (80), שבהם נפילה. כי הכול הוא עניין פ' ו', שמשה אמר עליהם בלשון, ואתנפל. הרי שב' הקווים, ו' דקו שמאל דז"א, העושה ב' אותיות מ', מ' יום ום' לילה, שהם פ', עודם הם בחינת נפילה. כי חסר להם הייחוד של ימין ושמאל. מ' ם' י' נקודה באמצע נעשה מים. ולפיכך צריכים להמשיך נקודת י' באמצע ב' האותיות מ', שהוא קו אמצעי, הנמשך על מסך דנקודת חיריק.
ונעשה הצירוף מים, שמורה על אור החסדים, הפותח מוחין, שיאירו לתחתונים מלמעלה למטה. ומצד החסד, כדי שייפתחו אורות החסדים בנוקבא, צריכים להאריך בתפילה מ' יום ום' לילה. ואח"כ להמשיך י' באמצע שלהם. ואז מאירים ומתגלים החסדים שבקו ימין בנוקבא. והנה התבאר ג' הקווים דנוקבא באותיות. כי מ' פתוחה קו ימין, ום' סתומה קו שמאל, ואות י' באמצע שלהם קו האמצעי.
210. ובשם הקדוש עולה הוי"ה בניגון רביעי של הטעמים. וצריכים להאריך בנגינת תנועה זו, ברביעי שעל השם הוי"ה, בתקיעה. והמקום לקצר הוא בצד הגבורה בתנועה של שברים, ששם נגינת תְבִיר שבטעמים. בינוני, שאינם מאריכים ואינם מקצרים בה, היא תרועה, עמוד האמצעי, קו האמצעי, נגינת שַׁלְשֶׁלֶת בטעמים.
מבאר ג' הקווים דנוקבא, איך נרמזים בטעמים. רביעי בטעמים קו ימין, אור החסדים. ע"כ צריכים להאריך בשם הוי"ה, המנוקד בטעם הזה. בתקיעת שופר היא התקיעה, הרומזת לימין, חסדים. כי אור החסדים הוא המקום שצריכים להאריך. והתביר שבטעמים הוא קו שמאל, גבורה. וע"כ צריכים בה לקצר. ובתקיעת שופר הוא השברים, הרומזת לגבורה.
והשלשלת שבטעמים היא קו האמצעי, המכריע ומייחד ב' הקווים ימין ושמאל, ארוך וקצר, זה בזה, ונעשה משום זה לבינוני, הכולל שניהם, וע"כ אינו לא ארוך ולא קצר, והוא עמוד האמצעי, קו האמצעי. ובתקיעת שופר היא התרועה, הרומזת לקו אמצעי, נגינת שלשלת בטעמים. וע"כ נקרא קו האמצעי שלשלת, משום שהוא כמו שלשלת לשניהם, לקו ימין ולקו שמאל. כי קושר אותם ומייחד אותם בשקל הקודש.
211. כנגד רביעי שבטעמים, העולה בניגונו, היא נקודת החולם שבנקודות, חסד. והשברים, תְביר שבטעמים, כנגד נקודת שְׁווא שבנקודות. ברביעי צריכים להעלות הקול. ובתביר צריכים להנמיך הקול, להיותו גבורה. תביר, בלשון ארמית ובלשון הקודש הוא שברים. משום שצריכים להנמיך הקול, נבחן לקול נשבר, הנקרא שברים או תביר.
תרועה היא קו אמצעי, הנקרא שלשלת, י', הנמשך בין ב' האותיות מ' של מ' יום ומ' לילה. והיא סֶגוֹלְתָא שבטעמים. שע"י קו אמצעי, תרועה ושלשלת וי', מתגלה קו ימין בכל שלמותו, הנקרא סגולתא שבטעמים.
213. זַרְקָא, מקף שופר, הולך סגולתא. זרקא פירושו, שזורקים הנוקבא לאותו המקום שמשם נלקחה, שהוא עיבור יניקה מוחין דאחוריים, מטרם שבנו אותה או"א. מקף שופר, המשכת עיבור יניקה מוחין דפנים, ע"י שמעלים אותה לאמא, הנקראת שופר. כי מקף לשון סמיכות. שופר הוא אמא. הולך סגולתא, גילוי אור החסדים שבקו ימין דנוקבא. כי המוחין דפנים הולכים ומגלים הסגולתא דטעמים בכל שלמותה. הזיווג הזה של הולך סגולתא, נעשה בחשאי, שבשכינה תחתונה נאמר, וקולה לא יישמע.
נקודת ימין, חולם, קו החסד, הוי"ה מֶלך. נקודת שמאל, שורוק, שווא, קו הגבורה, הוי"ה מָלך. נקודה אמצעית, חיריק, קו המכריע, הוי"ה ימלוך.
מבאר ג' הקווים בזמן עבר עתיד הווה:
הימין בהוי"ה מֶלך עם סגול, הווה. כי הארת הימין הוא המקום, שאמרו בו להאריך, להמשיכו למטה לעוה"ז. וע"כ מרומז במֶלך עם סגול, הווה. כי אין הגשמיים נוגעים לא בעבר ולא בעתיד, זולת ברגע ההווה בלבד.
השמאל, שאמרו בו לקצר, כי הארתו סתום ואינו מגיע למטה לעוה"ז, מרומז במָלך עם ניקוד קמץ, שפירוש שמָלַך בעבר, ואין התחתונים יכולים לנגוע בעבר, וע"כ צריכים לקצר.
נקודה האמצעית, קו המכריע, ימלוך בעתיד, בינוני, והוא מובטח להגיע לעוה"ז בגמה"ת.
הרביעי שבטעמים הוא להעלות הקול.
התְביר שבטעמים, הוא להנמיך הקול.
השלשלת שבטעמים נאחז בב' הקווים, כמו השלשלת, ומייחדם זה בזה. ואז ממשיך הארתם למטה, כמו הרביעי שבטעמים, שמאריכים עימו הנגינה במילה. והוא נקודה אחת כמו החולם. שהשלשלת, המייחד ב' הקווים זה בזה אז הוא ממשיך מלמעלה למטה לעוה"ז את הארת הרביעי דטעמים, הגילוי של הארת החסדים שבקו ימין.
אין נקודה בנקודות, שאין לה כנגדה כבחינתה בטעמים: כנגד הסגול שבנקודות הסגולתא בטעמים, כנגד השווא זקֶף גדול בטעמים. ובכולן תמצא נקודות כנגד הטעמים, לכל היודע סודות הסתומים. משמיענו בזה, שיש יחסים שונים בהשוואה של הנקודות כלפי הטעמים. ע"כ לא יוכל כל אדם להשוותן, זולת היודע סודות הנסתרות.