232. אלה תולדות השמיים והארץ. אלה, פוסל את הראשונים, כלומר את אלו שנאמר בהם, אלה אלוהיך ישראל, שהוא חטא העגל. והיום, שימחה בו הקב"ה את חטא העגל, כאילו באותו יום עשה הקב"ה את השמיים והארץ, כמ"ש, ביום עֲשׂוֹת ה' אלקים ארץ ושמיים. כי בעת ההוא יהיה הקב"ה בזיווג עם שכינתו, והעולם יתחדש, כמ"ש, כי כאשר השמיים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה, עומדים לפניי, כן יעמוד זרעכם. וזהו, ביום עשות, ביום שיתחדש העולם.
233. בעת ההוא כמ"ש, וַיַּצְמַח ה' אלקים מן האדמה כל עץ נחמד. אבל מקודם לכן, מטרם שנמחה חטא העגל, אינו יורד מְטר התורה, ז"א, לזריעת נשמות ישראל. וישראל הדומים לעשב השדה ואילנות, אינם צומחים. וכמ"ש, וכל שיח השדה, טרם יהיה בארץ, וכל עשב השדה, טרם יצמח. כי אדם אַין לעבוד את האדמה. אדם, ישראל. אדמה, ביהמ"ק. לעבוד, עבודת הקורבנות.
234. וכל שיח השדה, חל על משיח ראשון, משיח בן דוד, טרם שיהיה בארץ. וכל עשב השדה, חל על משיח שני, משיח בן יוסף. ולמה לא היו המשיחים בארץ? משום שאין עימהם משה, שעליו כתוב, ואדם אין לעבוד את האדמה. לא יסור שבט מיהודה, זהו משיח בן דוד. ומחוקק מבין רגליו, זהו משיח בן יוסף. עד כי יבוא שילֹה, זהו משה, כי משה בגי' שילֹה. ולו יִקְהַת עמים, הוא אותיות ולוי קהת. כלומר, שיגיע התיקון ממשה עד קהת ועד לוי, שהם אבותיו.
מהו עניין ב' משיחים וההבדל ביניהם? ולמה אינם יכולים להתגלות, אלא רק אחר גילוי נשמת משה? כי מסיבת שיתוף מדה"ר בדין, שמלכות נכללה בבינה, נחסרה עצמותה של המלכות, ואין בה אלא ט"ר דמלכות, התכללות של המלכות בהם. אמנם בחינת עצמה נגנזה בראש עתיק. ומסיבה זו נחלקה מלכות דז"א לשתי ממלכות. שמחזה ולמעלה היא אוהל לאה, עולם המכוסה. ומשם נמשך משיח בן דוד, בן לאה. ומחזה ולמטה אוהל רחל, עולם הנגלה, ומשם נמשך משיח בן יוסף, בן רחל.
ונמצא, שהמלכות שמחזה ולמעלה, יש בה ע"ס שלמות, אבל במלכות שמחזה ולמטה, חסרה המלכות שלה והיא מסתיימת ביסוד. ולפיכך יש מחלוקת בין משיח בן דוד ומשיח בן יוסף למטרת גמה"ת. כי משיח בן דוד רוצה למלוך, להנהיג את ישראל בבחינתו, מהמלכות שלמעלה מחזה, שהזיווג הוא שלם שם, מפני אדם, וע"כ הארתו שלמה. אמנם משיח בן יוסף, אינו מרוצה מהנהגת משיח בן דוד, להיותו מבחינת עולם המכוסה, והארתו מלמטה למעלה. כי כל הנמשך מחזה ולמעלה אינו מאיר מלמעלה למטה, אלא רק מלמטה למעלה.
וע"כ הוא רוצה למלוך ולהנהיג לישראל, להאיר להם מבחינתו, מהמלכות שמחזה ולמטה, המאירה מלמעלה למטה בהנהגה גלויה, להיותה עולם הנגלה. וזו המחלוקת, שהיה בין שאול ודוד, כי שאול היה מבני רחל, משיח בן יוסף, ודוד היה מבני לאה, משיח בן דוד. וכן בין רחבעם וירבעם. וכן בכל דור ודור נמצא ב' הללו, שמקטרגים זה לזה.
וזה שאמר יהונתן בן שאול לדוד, ואני שלושת החיצים צִידה אורֶה. אם אָמוֹר אוֹמַר לנער, הנה החיצים ממך והֵנה, קָחֶנוּ ובואה, כי שלום לך. ואם כה אומר לָעֶלם, הנה החיצים ממך והלאה, לך כי שילַחֲךָ ה'.
ויש להבין, למה בחר יהונתן בסימנים הללו. כי שלושת החיצים הם ג' ענפים של האות ש', שהם ג"ס חג"ת, הרומזים על ג' רגלי הכיסא. דוד רגל רביעי אליהם. וכן הם רומזים על ג' ענפים של הש' התחתונה, שהם ג"ס נה"י, אשר מלכות בית יוסף רביעי אליהם, שביעי לבנים. ולפיכך נקראים חיצים, משום שנחצו ונחלקו ג' ענפים הללו, בין משיח בן דוד למשיח בן יוסף. הג' שלמעלה מחזה למשיח בן דוד, והג' של מטה מחזה למשיח בן יוסף.
וכמ"ש, אם אָמוֹר אוֹמַר לנער, הנה החיצים ממך והֵנה, מלמטה למעלה, כטבע הארת ג' הענפים שלמעלה מחזה, שהוא משיח בן דוד, תדע ברור כי שלום לך, שזהו אות, אשר אבי שאול, שהוא משיח בן יוסף, מודה בהנהגתך, ואינו חושב להורגך. אבל, ואם כה אמר לעלם, הנה החיצים ממך והלאה. שפירושו, מלמעלה למטה בנגלה, כמו ג' הענפים שמחזה ולמטה, שהוא מידת משיח בן יוסף, אז, לך כי שילחך ה', שזהו האות, שהוא מקנא אותך ורוצה להורגך ולבטל הנהגתך. כדי להנהיג את ישראל בהארת משיח בן יוסף, שמלמעלה למטה, בנגלה.
והנה התבאר, כי סיבת התחלקות המלכות לב' ממלכות, לאה ורחל, שמהן ב' משיחים, ממשיח בית דוד ומשיח בית יוסף, מחמת חיסרון המלכות דמלכות, שלא יוכל להימנות מטרם גמה"ת. כי ע"כ נתקנה עכ"פ מלכות השלמה למעלה מחזה, לאה, אשר מכוחה מקבלת גם רחל תיקונה, אע"פ שחסר לה המלכות דמלכות, ע"י עלייתה והתכללותה בלאה.
ותדע, שמלכות דמלכות היא אות ה' שבמשה. והיא שער הנ', המכונה, נתיב לא יְדָעוֹ עיט. עיט זה משה. כי כח"ב תו"מ יש במלכות, שכל אחת מהן כלולה מעשר, הרי הן נ' (50) שערים. וכיוון שהמלכות דמלכות חסרה, אין בה אלא רק מ"ט (49) שערים, שמבחינת הכלים חסרה המלכות דמלכות, ומבחינת האורות חסרה כתר, כי יש ערך הופכי מכלים לאורות. כי ה' דמשה הוא המלכות החסרה, שער הנ'. והיא הסיבה להתחלקות משיח בן דוד ומשיח בן יוסף.
ואין כוח לב' המשיחים לגאול את ישראל, חוץ ממשה. ובגללו הם מתעכבים, ואינם גואלים את ישראל. שכל עוד שלא ניתקן ה' דמשה, מוכרחים להיות ב' מלכויות, כדי שעכ"פ תהיה אחת מהן שלמה לגמרי, כלומר, שמחזה ולמעלה, והשנייה תקבל שלמותה ע"י הראשונה. וע"כ גם המשיחים, הנמשכים מהן, אינם בשלמות, כי הארת משיח בן דוד אינה שלמה, להיותה חסדים מכוסים. והתחתונים לחסדים מגולים הם צריכים. והארת משיח בן יוסף, הנמשך מרחל, אינה שלמה, כי היות שכל תיקונה של רחל תלוי בלאה, ע"כ מתמעטת הארתה, שלא תוכל להאיר את החסדים המגולים שלה, אלא מלמטה למעלה, כמו לאה.
כי ע"כ חולֵק משיח בן יוסף על משיח בן דוד, והיא רוצה לתקן את רחל, שלא תהיה צריכה לקבל מלאה, ואז תאיר רחל גם מלמעלה למטה. הרי ששניהם אינם שלמים, וע"כ נאמר, שאין כוח לב' המשיחים לגאול את ישראל, מטרם שתיתקן ה' דמשה, ויתגלה שער הנ'. ובגללו הם מתעכבים, משום ה' דמשה, שאינה מקבלת תיקונה השלם.
וה' דמשה במשכּון אצל אברהם, ומה' דאברהם, להיות לו בה שֵם עולם, נשלמה בה ה' דמשה. כי ה' דאברהם ה' הממותקת במדה"ר, ה' קטנה דאברהם, וה' של בְּהִבָּרְאָם. שזולת המיתוק הזה, לא היה שום מציאות מוחין לזו"ן ולתחתונים. ואלו המוחין הם גילוי שמותיו הקדושים, שבשבילם ברא את העולם. ונמצא, שכל עוד שה' דאברהם לא גילתה כל המוחין, עד לגלות כל שמותיו הקדושים, אי אפשר לבטל מיתוק של המלכות בבינה. וממילא לא תוכל להתגלות ה' דמשה.
אמנם אחר שה' הממותקת, ה' דאברהם, תגלה כל שמותיו הקדושים, אז תתבטל השיתוף דמדה"ר בדין, שהוא ה' דאברהם. ותתגלה ה' דמשה בכל שלמותה. הרי שה' דמשה במשכּון אצל אברהם, אצל ה' דאברהם. וכל עוד שה' דאברהם לא גילתה כל המוחין הצריכים, היא מעכבת את הגילוי דה' דמשה.
אכן בגמר גילוי כל שמותיו הקדושים, תתבטל השיתוף בבינה, ותתגלה ה' דמשה, הגנוזה בראש דעתיק, כמ"ש, אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה. ואז יחזרו ב' המלכויות לאה ורחל, להיות פרצוף אחד שלם, ויחזרו משיח בן דוד ומשיח בן יוסף להיות אחד בכל השלמות, ויגאלו את ישראל.
235. וכל שיח השדה, הוא נשמות הצדיקים, שנמשכים מיסוד דז"א, צדיק חי העולמים. כי שיח אותיות ש' ח"י, אשר ש' סתם מורה על ג' ענפים של האילן, ג' אבות, חג"ת דז"א, שנקרא אילן. אבל ש' של שיח, אינו מז"א, אלא מחי העולמים, יסוד דז"א. וע"כ יש בשיח האותיות ח"י, להורות שש' הוא מחי, יסוד דז"א. ולפיכך, וכל שיח השדה, מורה על נשמות הצדיקים, הנמשכים מיסוד דז"א, המרומז במילה שיח.
236. וכל עשב השדה. עשב, אותיות ע"ב ש'. ש' מורה על שלושה עלים, יאהדונה"י, הצירוף הוי"ה אדנ"י, שמורה על זיווג השמות הוי"ה, ז"א, עם אדנ"י, הנוקבא. והם ע"ב, הוי"ה במילוי אותיות י', שבגי' ע"ב (72), מוחין דהארת חכמה, המתגלה בזיווג של ב' השמות יאהדונה"י. כי יש ג' זיווגים בזו"ן:
א.זיווג דג"ר, הוי"ה אהי"ה,
ב. זיווג דחג"ת, הוי"ה אלקים,
ג. זיווג דנה"י, הוי"ה אדנ"י.
מוחין דע"ב הוא מוחין דחיה, אינם נמשכים, עד שיושלם הזיווג גם בצירוף השלישי הוי"ה אדנ"י. ואז נולדים נשמות הצדיקים מזיווג השלישי הוי"ה אדנ"י, שמורה על זיווג דנה"י דזו"ן. אמנם מב' צירופים הקודמים, אינם נולדים נשמות הצדיקים, כי אינם נמשכים אלא ממוחין דע"ב, שהוא הארת החכמה, שאינה מתגלה לא בחב"ד ולא בחג"ת, אלא רק בנה"י, בזיווגי השמות יאהדונה"י.
ונה"י הללו מרומזים בש' של המילה עשב, שג' קווי הש' הם ג"ס נה"י. ומכונים ג' עלים, ולא ג' ענפים, חג"ת. וע"כ נקראים עלים, להורות שהם תלויים על ג' הענפים חג"ת, ומקבלים השפע שלהם מהם. והמוחין לנשמות הצדיקים, הנולדים מהם, מרומזים בע' ב' של המילה עשב, הוי"ה במילוי אותיות י', שבגי' ע"ב, שמורה על המוחין ההם.
והענפים, חג"ת, שג' העלים נה"י תלויים עליהם, הם כולם כחשבון ע"ב. כי כל אחד מג' הענפים חג"ת יש בו חשבון השם ע"ב. כי יש בחסד השם ע"ב, וכן בגבורה, וכן בת"ת, בשלושת הפסוקים: וייסע, ויבוא, ויֵט.
המוחין דע"ב אינם מתחברים בשכינה, עד שיבוא אדם, הוי"ה במילוי אלֶפים, יו"ד ה"א וא"ו ה"א, שהוא משה. כמ"ש, מה שמו ומה שם בנו. כי הוא תיקן את השכינה, והמשיך את הייחוד השלם יאהדונה"י. וכתוב, ואדם אַין לעבוד את האדמה, שהכוונה על משה, שעוד לא תיקן השכינה כראוי.
237. ומשום זה כתוב על משה, וכל עשב השדה טרם יצמח. שעוד לא צמח הצדיק, משה, שממנו מתקיים הכתוב, אֱמת מֵאֶרץ תצמח, שכתוב בו באמת, ותַשְלך אמת ארצה. שהכוונה על תלמידי חכמים, שהם כמו דשאים, הצומחים בארץ, אינם צומחים ויוצאים מהשכינה בגלות, עד שיקוים הכתוב, אמת מארץ תצמח. ואמת זהו משה, שכתוב עליו, תורת אמת הייתה בפיהו. שאין מי שידרוש את השכינה כמותו. ומשום זה כתוב עליו, ואדם אַין לעבוד את האדמה. אדם משה, אדמה השכינה. ומטרם שבא משה, לא היה מי שיתקן את השכינה כראוי.
238. ומיד שיבוא משה, תכף יקוים הכתוב, ואֵד יעלה מן הארץ. א"ד מהשם אדנ"י, עולה לו ו', ונעשה בה אדון כל הארץ. ז"א הוא ו', כשיבוא משה, עולה ז"א ומתייחד עם השכינה, אדנ"י, והשכינה נעשית אז אדון כל הארץ.
ואד יעלה מן הארץ, שהיא השכינה, אדנ"י. ואדנ"י הוא שם של נקבה. וע"כ עולה רק ב' אותיות מהשם, שהן א"ד. ועולה ז"א, ו', ומתייחד עימה. ואז היא מקבלת ממנו מוחין שלמים, ונעשית אדון כל הארץ. כלומר, במקום שהייתה נקראת אדנ"י, נקבה, נקראת עתה אדון, זכר.
מיד, והשקה את כל פני האדמה. שישראל למטה יושקו ויקבלו מהשכינה את המוחין דג"ר, הנקראים שבעים פנים לתורה. כי פנים הם ג"ר, כמ"ש, חכמת אדם תאיר פניו, ושבעים הוא ז"ת, חג"ת נה"י, שכל אחת מהן כלולה עשר. ושלושים העליונים אינם מושגים.
239. פירוש אחר על הכתוב, ואד יעלה מן הארץ. כתרגומו, וענן יעלה מן הארץ. השכינה, שכתוב בה, כי ענן ה' על המשכן. כי לעת קץ, כאשר יבוא משה, אז תעלה השכינה, ותלמידי חכמים שבארץ, יושקו ויקבלו ממנה המוחין.
240. בעת ההיא כתוב, ויִיצֶר ה' אלקים את האדם. את ישראל. שהקב"ה צייר אותם בציורים של עוה"ז ועוה"ב. ציורים, פירושו, שיעורי קומות של מוחין. שהקב"ה ישפיע להם אז מוחין של המלכות, הנקראת עוה"ז, ושל הבינה, הנקראת עוה"ב.
וייצר, שכתוב עם שתי אותיות י', מורה, שבעת ההיא מכניס הקב"ה את ישראל בשמו, בציור של שתי אותיות י'. וביניהם ו', שעולים בגי' הוי"ה, כ"ו (26). ושתי אותיות י' יהיו מצוירים בפניו ובפניהם של ישראל, בשני תפוחי הפנים שלהם. ובחוטם שלהם יצויר אות ו'.
כי במילה, וייצר, יש בתחילתו ו' ושתי אותיות י'. והוא רומז על המוחין, הנמשכים מהייחוד של הוי"ה אדנ"י, יאהדונה"י. שיש בו י' בתחילתו, הרומזת על חכמה עליונה, וי' בסופו, הרומזת על חכמה תחתונה. ושש אותיות אהדונ"ה, בין שתי אותיות י', הן ז"א, המקבל מחכמה עליונה שבבינה, עוה"ב, ומשפיע לחכמה תחתונה, מלכות, עוה"ז, ומשפיע אותם לישראל. ומוחין הללו מצוירים בישראל בשני הפנים עם החוטם, כמ"ש, חכמת אדם תאיר פניו. כי המוחין דג"ר מכונים פנים, ושני הפנים הם ב' הקווים ימין ושמאל, והחוטם הוא קו המכריע ביניהם.
241. ומשום זה כתוב, כי מראש צוּרים אראנו. והמילה צורים, מורה על אלו הציורים של שם הקדוש, שיהיו מצוירים בפנים שלהם בשני לוחות נכבדים, שהם י' י', שהו' חרות עליהם. מראש, מוחין דג"ר. צורים, שיעורי קומת המוחין, המכונים ציורים, השפעת מוחין דחכמה, הנקראת ראייה, שמוחין הללו יהיו מצוירים בשני תפוחי הפנים, שהם ב' לוחות ימין ושמאל, שהם שתי אותיות י' של הייחוד יאהדונה"י, ושש אותיות אהדונ"ה, חרות עליהם כחוטם.
242. ועוד, שצייר להם לכל הדורות בבת זוגו העליונה, י"ה, והם ו', הייחוד של שתיהן. ובאמת נוהגת השפעת המוחין בעניין, וייצר, בכל הדורות,ולאו דווקא לעת קץ. והקב"ה מצייר ומשפיע מוחין לישראל לכל הדורות בבת זוגו העליונה, בינה, י"ה המתייחדים בו'. כי ע"כ בינה אותיות בן י"ה, שרומז על הבן, ז"א, המייחד את י"ה.
והקב"ה צייר ומשפיע לישראל, באלו הציורים של מעלה. כי ז"א, הנקרא ישראל, עמוד האמצעי, הכולל את השכינה העליונה והתחתונה ביחד. שהן ק"ש של ערבית וק"ש של שחרית. ועליהם נאמר, עצם מעצָמיי ובשר מבשרי. בעת שזו"ן משיגים מוחין דחיה, נעשים לו ב' נוקבאות לאה ורחל לפרצוף אחד. והוא נקרא אז בשם ישראל, אותיות לי ראש.
והקב"ה צייר ומשפיע לישראל, באלו הציורים של מעלה, מוחין דחיה, שאז נקרא הז"א בשם ישראל, ועמוד האמצעי, הכולל את השכינה העליונה והתחתונה ביחד, לאה ורחל, שנעשו פרצוף אחד, וישראל כולל אותם ביחד. ושכינה העליונה היא ק"ש של שחרית ושכינה התחתונה ק"ש של ערבית. כמ"ש, עצם מעצמיי ובשר מבשרי. כי שכינה העליונה לאה נקראת עצם, ושכינה התחתונה רחל נקראת בשר. ובזה שהם הבניין דאו"א, נעשו שתיהן פרצוף אחד. וע"כ אמר עליה, עצם מעצמיי ובשר מבשרי.
243. ומיד בעת ההיא, כשיתגלה משה לעת קץ, נטע את ישראל בגן עדן הקדוש. שלאה ורחל נעשו פרצוף אחד, גן עדן. וישראל, ז"א, כולל שתיהן. נבחן, שישראל בגן עדן. כי עדן הוא שכינה עליונה, וגן הוא שכינה תחתונה, וכשנכללות יחד נקראות גן עדן. כי בכל הדורות הוא משפיע לישראל מוחין מגן עדן. אבל אינם בקביעות, להיותם בעצמם מחוץ לגן עדן. ולעת קץ יעלה הקב"ה את ישראל לגן עדן, כמו את אדה"ר קודם החטא. ואז יהיו המוחין בקביעות לנצחיות.
וכמ"ש, וייטע ה' אלקים גן בעדן. שזה או"א, הבונים את הנוקבא. גן זה שכינה תחתונה. עדן זה אמא עליונה. וישם שם את האדם אשר יצר. את האדם, זה עמוד האמצעי, הנקרא ישראל. ואז, כשייעשו שתיהן פרצוף אחד, שהוא גן עדן, השכינה תהיה הנטע שלו, בת זוגו, שלא תזוז ממנו לעולם, ותהיה העדן שלו לנצחיות. והקב"ה נטע את ישראל בעת ההוא נטע קדוש בעולם. כלומר, כשישראל מקבלים המוחין ההם, נעשו נטיעה קדושה בעולם. כמ"ש, נצר מטעיי מעשה ידיי להתפאר.
244. ויַצמח ה' אלקים, או"א. כל עץ נחמד, הצדיק, יסוד דז"א, הנקרא עץ, והוא נחמד. וטוב למאכל, ז"א, עמוד האמצעי, שבו מאכל ומזונות לכל. שהוא משפיע המוחין לכל התחתונים. שהכול בו, בז"א, ואין הצדיק, יסוד דז"א, מתפרנס, אלא מז"א, והשכינה מהצדיק, ואינם צריכים לתחתונים שיעלו מ"ן, אלא התחתונים ניזונים ע"י היסוד העליון והשכינה, מבלי שיצטרכו להעלות מ"ן.
כי בגלות לא היו מזונות לשכינה ולחי העולמים, ליסוד דז"א, המשפיע לשכינה. אלא ע"י העלאת מ"ן, בכוח שמונה עשרה ברכות שבתפילה. אבל בעת קץ, היסוד יהיה המשפיע מזונות לכולם, אל השכינה ואל התחתונים, מבלי שיצטרכו לשום התעוררות של התחתון.
245. ועה"ח, ז"א, יהיה נטוע בתוך הגן, השכינה, שאז כתוב בו, ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. כי בגלות לא היה הז"א נטוע בתוך השכינה, כי לא היה זיווגו קבוע, אלא במקרה. משא"כ לעת קץ הימים, יהיה ז"א נטוע בתוך הגן תמיד בזיווג שלא נפסק, שהוא, ואכל וחי לעולם, בקביעות.
והשכינה, לא ישלוט עוד עליה האילן דס"א, שהוא הערב רב, שהם עצה"ד טו"ר. ולא תקבל בה עוד טמא, שלא תפרנס את הטומאה. וע"כ תתבטל הטומאה מהעולם. וכמ"ש על העת ההוא, ה' בדד יַנְחֶנוּ, ואין עימו אל נֵכר, כי יבולע כל הרע וכל הטומאה מן העולם. ומשום זה אין מקבלים גרים לימות המשיח, והשכינה תהיה כמו גפן, שאינו מקבל הרכבה ממין אחר.
246. ויהיו ישראל בבחינת הכתוב, כל עץ נחמד למראה. ויחזרו וישיגו אותו התפארת, שאיבדו בחורבן ביהמ"ק, שכתוב בו, השליך משמיים ארץ תפארת ישראל.
ועצה"ד טו"ר נפרד ונדחה מישראל, ואינם מתדבקים ואינם מתערבים בהם. כי אז נאמר לישראל, מעצה"ד טו"ר לא תאכל ממנו, שהוא הערב רב. שאז יגלה הקב"ה לישראל, שביום שאכלו מעצה"ד, גרמו בזה ב' אבֵדות, חורבן בית ראשון ובית שני. וכמ"ש, ביום אכולך ממנו מות תמות. שנזכר פעמיים מיתה, כלפי ב' המקדשים. וגילוי זה שמגלה הקב"ה אז לישראל, נבחן כמו שאומר להם, שלא יאכלו מעצה"ד, כמו שאמר לאדה"ר.
והם גרמו, ע"י עצה"ד, שהצדיק, המשפיע לשכינה, יֶחֱרַב ויָבֵש בבית ראשון, שהוא שכינה עליונה, ובבית שני, שהיא שכינה תחתונה. וכמ"ש, ונהר יֶחֱרַב ויָבֵש. נהר ז"א. יחרב בה"ת, הנוקבא שלו, משום שהסתלק מז"א המעיין של הי', שנובע לה"ר בבחינת א"ס.
247. ומיד כשיצאו ישראל מהגלות, עם קדוש בפני עצמו, שהערב רב ייפרדו מהם, מיד אותו נהר, שהיה חרב ויבש בעת הגלות, כתוב בו אז, ונהר יוצא מעדן, הו' דשם הוי"ה. להשקות את הגן, ה"ת. ונהר, עמוד האמצעי, ז"א. יוצא מעדן, מאמא עליונה, אשר ז"א מקבל השפע ממנה. להשקות את הגן, השכינה התחתונה, גן.
248. בעת ההוא נאמר למשה ולישראל, אז תתענג על ה'. ענ"ג ראשי תיבות עדן נהר גן. כי ע' דענג עדן, נ' נהר, ג' גן. כלומר, שיתענגו אז במוחין הללו, המשתלשלים להם, בג' המדרגות: עדן, נהר, גן. שהם מוחין של חכמה עליונה. כי אין הבינה נקראת עדן, אלא בזמן שמקבלת מחכמה.
ואז יתקיים הכתוב, אז ישיר משה. כי לא כתוב, אז שר משה, אלא ישיר, בלשון עתיד, שמורה על זמן יציאת בני ישראל מהגלות, שמשה ישיר אז שיר חדש. ולערב רב וכן לאוה"ע עובדי עבודה זרה, יתהפך עֹנג להיות לנֶגע, כמו שלקו פרעה ומצרים, שפרח בהם שחין אבעבועות. אבל לישראל בלבד יהיה אז עונג. כלומר, אותם המוחין דעדן נהר גן, שיהיו עונג לישראל, הם עצמם יכו את הערב רב ועכו"ם בנגעים גדולים.
249. ונהר יוצא מעדן, להשקות את הגן ומשם ייפרד, והיה לארבעה ראשים, שהם ד"ס חסד גבורה נצח הוד. כנגד ארבעה דגלים של השבטים. ד' מחנות השכינה הם ארבעה ראשים: מיכאל גבריאל נוריאל רפאל. ובכל מחנה ג' בחינות לפי ד' הדגלים, שהם י"ב (12). והגן עצמו, השכינה, משלימם לי"ג (13).
חסד, זרוע הימין, שבעת ההוא יקוים, הרוצה להחכים ידרים. שכל הרוצה להחכים, יכוון בתפילתו לחסד, דרום, וימשיך חכמה, ויחכים. ומחנה המלאך מיכאל, יושקו ויקבלו השפע שלהם מהחסד הזה, ועימו מטה יהודה, וב' השבטים.
גבורה, זרוע השמאל, שבעת ההוא יקוים, הרוצה להעשיר יצפין. שכל הרוצה להעשיר, יכוון בתפילתו לגבורה, צפון. ומחנה המלאך גבריאל מקבלים מהגבורה, ועימו מחנה דן, וב' השבטים.
נצח, שוק הימני, וממנה מקבלים מחנה נוריאל, ועימו מטה ראובן, וב' השבטים שעימו.
הוד, שוק השמאלי, שביעקב כתוב, והוא צולע על ירכו. וממנו מקבלים מחנה רפאל, הממונה על הרפואה של הגלות, ועימו מטה אפרים, וב' שבטים.
והתבאר שארבעה ראשים, הם י"ב, כמו ד' הדגלים הם י"ב שבטים, אשר הגן משלימם לי"ג. וזה שנאמר, שלישראל בלבד יהיה אז עונג, וזהו כמ"ש, ונהר יוצא, כי י"ג הוא העונג.
250. פירוש אחר על הכתוב, ומשם ייפרד והיה לארבעה ראשים. זהו עניין ארבעה שנכנסו לפרדס, ד' חכמים, בן עזאי, בן זומא, ואחר, ורבי עקיבא. ופרד"ס ראשי תיבות, פשט רמז דרוש סוד. ומשם ייפרד, ראשי תיבות, פשט רמז דרוש, שבהם נכנסו בן עזאי ובן זומא ואחר, שהם קליפות התורה, כלפי סוד, שהוא פנימיות, שבו נכנס רבי עקיבא. ואומר, שרק רבי עקיבא שנכנס במוחא, בחינת סוד, פנימיות התורה, נכנס בשלום ויצא בשלום. אבל שאר הג', שנכנסו בפר"ד, ניזוקו.
אחד, מארבעה החכמים, נכנס בנהר פישון, הרומז על חלק הפשט שבתורה המאירה בפרד"ס, כי פישון אותיות פי שׁוֹנֵה הֲלָכות, כלומר פשט התורה.
השני שבהם נכנס בנהר גיחון, ושם קבור זה שכתוב בו, כל הולך על גָחון, כלומר משה, שהוא ו' של גחון, שהיא גדולה, והיא אמצעית לכל אותיות התורה, והוא בחינת גבריאל, שאותיותיו גבר אל, גבורה של אל. כי כל קבורה הוא לכפרה על פגם, כמ"ש, וכיפר אדמתו עַמו. ואחר שהתכפר לו הפגם, עומד לתחיית המתים לנצחיות.
כלומר, שקבורת משה אינו מהפגם של משה, אלא מבחינת גבריאל, גבורה של מעלה, שגבר עליו ולא נתן לו לתקן ולגלות השלמות בחייו, אע"פ שמחמת עצמו היה יכול לגלות כל השלמות. עליו נכתב, לגבר אשר דרכו נִסתָרָה ויָסֶךְ אלוה בעדו. כלומר, שדרכו נסתרה ולא גילה שלמותו,מטעם, ויסך אלוה בעדו, ולא מפחיתותו של משה.
ולפיכך, ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה, שהתגלה שם. כי מקום הפגם הוא מקום הקבורה. וכיוון שלא היה בו פגם, ע"כ לא ידע איש את קבורתו. אלא בגמה"ת, אחר שיתגלה שלמותו של משה, אז יהיה ניכר החיסרון מתוך השלמות שהתגלה, שהוא מקום קבורתו. וזהו חלק הרמז שבתורה, ולחכם, מודיעים ברמז.
251. השלישי שבד' חכמים נכנס בחִדקל. אותיותיו ח"ד ק"ל מורה לשון שָׁנוּן בלי פגם, שהוא קל לדרוש. חד, פירושו שנון. לשון, ושיננתָם לבניךָ.
הרביעי שבד' חכמים נכנס בפרת, שהוא מוח, ששם פרייה ורבייה, כי הזרע נמשך מהמוח.
ביאור הדברים. המוחין המושפעים לתחתונים, נבחנים בכללות לג' בחינות:
א.הארת ו"ק בלי ראש, בחינת יצירה, הנקראים רמז, שהבנתם מצומצמת כמו רמזים בעלמא.
ב.מוחין דג"ר מבחינת חסדים, שנמשכים מעולם הבריאה, בחינת דרוש, שמושכים ליבו של אדם.
ג. מוחין דג"ר מבחינת חכמה, שנמשכים מעולם האצילות, בחינת סוד.
וכלים נמשכים מעולם העשיה, נקראים פשט, חלק המעשה.
סופרים, שהיו סופרים כל האותיות שבתורה, היו אומרים, ו' של גחון, חציָן של אותיות ספר תורה. דרֹש דרַש, חצין של מילים. והתגלח, חצין של פסוקים. כי בעולם התיקון התחלקו המדרגות ע"י פרסא לב' חצאים, שהחצי שממעל הפרסא נבחן לפנים של המדרגה, והחצי שמתחת הפרסא נבחן לאחור של המדרגה. ולולא תיקון זה של הפרסאות, לא היו התחתונים ראויים לקבל שום מוחין. כי כל המוחין באים מכוח ירידות ועליות של הפרסאות הללו. ובדרך כלל נבחן באבי"ע רק ד' פרסאות, כי בדרך כלל הם נחלקים לב' פרצופים, שכל פרצופי אצילות נחשב לפרצוף אחד, וכן ג' עולמות בי"ע נחשבים לפרצוף אחד.
ב' פרסאות יש באצילות: באמצע האצילות, שבמקום החזה דא"א, המחלקת בין פנים לאחור, ובסיום אצילות, המחלקת בין אצילות לבריאה. וב' פרסאות יש בפרצוף בי"ע: באמצע בי"ע, שבמקום החזה בעולם היצירה, המחלקת בין פנים לאחור, ובסיום פרצוף בי"ע, בבינה דמלכות דעולם העשיה. ומד' פרסאות הללו מושפעים כל המוחין לתחתונים:
א.מפרסא התחתונה שבעשיה מושפעים כלים למוחין, שהם פשט.
ב.מפרסא שבאמצע בי"ע מושפעים ו"ק בלי ראש, שהם רמז.
ג. מפרסא שבין אצילות לבריאה מושפעים ג"ר דחסדים, שהם דרוש.
ד.מפרסא שבאמצע אצילות מושפעות ג"ר דחכמה, שהם סוד.
ג' מוחין הללו נבחנים לאותיות, מילים, פסוקים שבספר תורה:
א.ו"ק בלי ראש נבחנת לאותיות, מטרם שהצטרפו למילים, שעוד לא נגלה בהן ההבנה, הרמז.
ב.וכשהצטרפו למילים, הרי התגלה בהן הבנה מועטת, ג"ר דחסדים, דרוש.
ג. וכשהתחברו המילים למשפטים שלמים בפסוקים, הרי הבנתם נשלמת לגמרי, וזהו ג"ר דחכמה, סוד.
ו' של גחון, חצין של אותיות ספר תורה, הפרסא שבחזה דיצירה, המחלקת הבי"ע לב' חצאים, שמפרסא זו מושפעים מוחין דרמז, אותיות התורה בלי צירופים, ולהיות החצי שמחזה שביצירה ולמטה נעשה מקום לקליפות. לכן נאמר עליה, כל הולך על גחון, שהיא הנחש הטמא, שמקומו מו' זו ולמטה.
דרֹש דרַש, חציין של מילים, הפרסא שבסיום אצילות, המבדילה בין אצילות לבי"ע, שמשם מושפעים המוחין דג"ר דחסדים, הנקראות דרוש. וע"כ נאמר עליה, דרֹש דרַש, שמורה על דרוש.
והתגלח, חצין של פסוקים, הפרסא שבעולם אצילות עצמו, במקום החזה דא"א, שמשם מושפעות הג"ר דהארת החכמה, הנקראת סוד. ולכן נאמר עליה, והתגלח, כי שערות רומזות על דינים. וע"י המוחין דהארת החכמה, המושפעים מפרסא הזו, הן מתבטלות ודומות כמו שהתגלחו השערות, ואין דינים שם. וע"כ נקרא רבי עקיבא קירח, כי נכנס במוחא, שהוא סוד, שהפרסא משם הוא, והתגלח, וע"כ התקרחו שערותיו, הדינים.
וזהו, ונהר יוצא מעדן, הבינה, שיצאה, בסיבת הפרסא שבחזה דא"א, לחוץ מהחכמה, הנקראת עדן. ועשתה זאת כדי להשקות את הגן, להשפיע מוחין לנוקבא דז"א, הנקראת גן. ומשם ייפרד, והיה לארבעה ראשים. ומכוח הפרסא, שהוציאה הבינה לחוץ מעדן, נפרדו המדרגות ונעשו לארבעה ראשים, שהם ארבעה נהרות, ארבע הארות הנמשכות מארבע פרסאות, הנקראות פרד"ס. כי נהר פירושו מאור.
אלו ד' חכמים שנכנסו לפרד"ס, נכנסו בארבעה נהרות הללו, הנמשכים מד' פרסאות:
מפרסא דעשיה נמשך נהר פישון, הפשט.
מפרסא דיצירה, ו' של גחון, נמשך נהר גיחון, הרמז. ואֵלו הג"ר החסרים כאן בו' של גחון, ג"ר דחכמה. ונאמר, שלחכם מודיעים ברמז, שמה שנבחן לרמז, שפירושו ו"ק בלי ג"ר, כלומר רק לחכם הצריך מוחין דהארת חכמה. אמנם מבחינת מוחין דחסדים יש שם ג"ר כמו בבריאה. אלא היצירה דווקא להארת חכמה צריך, וג"ר דחסדים אינם מספיקים לו.
ואֵלו הג"ר דהארת חכמה, החסרים בו' של גחון, היא השלמות דנשמת משה, שלא יתגלה אלא רק בגמה"ת, לעת שיעמוד משה בתחיית המתים. ושלמות נשמת משה קבור ונעלם בו' של גחון, ולא יוכל להתגלות אלא רק בתחיית המתים, שאז ישוב משה לישראל, ועימו ב' משיחים, שיתגלו הג"ר ביצירה. כי אז יתבטלו כל הפרסאות, וישובו ג' עולמות בי"ע להיות אצילות. ויאירו ג"ר דחכמה גם ביצירה כמו באצילות, התגלות נשמת משה.