265. ויצַו ה' אלקים על האדם לאמור, מכל עץ הגן אכול תאכל.ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. ויצו, רומז על איסור עבודה זרה, הכלול בעצה"ד, כמו שלומדים, אין צו אלא עבודה זרה, שמעצה"ד נמשכים אלוהים אחרים. כי ג' עבירות כלולים בעצה"ד, עבודה זרה גילוי עריות ושפיכת דמים.
קליפת עבודה זרה משכנה בכבד, שמִמנה תִכְבד העבודה, שהיא עבודה זרה. לעבודה זרה כועס הכבד, כי ע"י הכעס נמסר הכבד למשכן אל קליפת עבודה זרה. ונאמר, כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. וכתוב, ויצו, להשמיענו על עבֵרה של עבודה זרה, הכלולה בעצה"ד.
266. הכתוב, על האדם, רומז על איסור שפיכות דמים, הכלול בעצה"ד, כמ"ש, שופך דם האדם באדם דמו יישפך. כאן כתוב האדם, ובשפיכות דמים כתוב האדם. שם שפיכות דמים, אף כאן שפיכת דמים. וקליפות שפיכות דמים שוכנות במרה. והיא החרב של מלאך המוות, שממית בה בני אדם. וטיפה של מרה תלויה בחרבו של מלאך המוות, ממנו מת. וכן כתוב, ואחריתה מרה כַּלַעֲנָה, חדה כחרב פּיות.
לאמור, זה גילוי עריות. רומז על איסור גילוי עריות, הכלול בעצה"ד. וקליפת גילוי עריות שוכנת בטחול. עליו כתוב, אכלה ומחתה פיה, ואמרה לא פעלתי אוון. כי אין בטחול פה ועורקים לשתות בהם, והוא שותה מדם שחור שבכבד, אע"פ שלא נמצא בו פה.
כל שופכי הדם באים מהקליפה השוכנת במרה. וע"כ עורקי הדם שבלב, כשרואים טיפה של מרה, מיד כולם בורחים מפניה. כמו שלומדים, הכבד כועס ומרה זורקת בו טיפה. כי אז בורחים הדמים שבכבד וכעסו מתקרר. ובריחה זו היא מטעם שקליפת שופכי דם אדם שוכנת במרה, ע"כ הדמים יראים ובורחים מפניה.
267. ומגלי עריות כולם דרכם להסתתר בחושך, כמ"ש, ועֵין נואף שָמְרה נשף לאמור לא תְשׁוּרֵני עין. וע"ז מורה דם השחור שבטחול, שקליפה של גילוי עריות שוכנת בדם השחור הזה, הדומה לחושך.
מי שעבר על שפיכות דמים ועל עבודה זרה ועל גילוי עריות, מתגלגלת נשמתו בג' כוחות הקליפות: כבד, מרה, טחול. ודנים אותם בגיהינום שלושה ממונים עליהם שם, הנקראים משחית, אף וחֵמה.
268. 15 עריות, כחשבון י"ה דשם הוי"ה. שש עריות אחרות, שש שניות, כחשבון ו' דהוי"ה. עוד מקודם שגלו ישראל בגלות, והשכינה עוד הייתה עימהם, ציווה הקב"ה לישראל, ערוות אימך לא תגלה. שלא יפגמו בשכינה, אימם של ישראל. וזה הגלות נבחן לגילוי ערווה של השכינה. ועל עברות של גילוי עריות, גלו ישראל. והשכינה בגלות, וזה ערווה של השכינה. כי ביאת השכינה בגלות נבחן לערווה שלה, כמ"ש, כל מכבדיה הִזִילוּהָ כי ראו ערוותה.
הערווה זו של השכינה היא לילית, אמא של ערב רב, שע"כ נבחן לערווה, כי ממשלת השכינה והשפע שלה, האם של ישראל, עברה אל לילית, האם של ערב רב. והערב רב, המקבלים שליטה בזמן הגלות, נבחנים לעריות של השכינה ועריות של ישראל העליון, ז"א, בעלה של השכינה. שעל ישראל העליון כתוב, ערוות אביך לא תגלה. כי כשהשכינה בגלות, מקבלת לילית וערב רב את השפע שלו, שהיה צריך לתת לשכינה. וע"כ הגלות נבחן לערוות ישראל העליון.
269. והעוברים על גילוי עריות, מפרידים בין ה"ר דהוי"ה לה"ת דהוי"ה, שהו' דהוי"ה לא יבוא ביניהן. וכמ"ש, ערוות אישה ובתה לא תגלה. כי ה"ר אמא, ה"ת בתה. וכיוון שהו' דהוי"ה ז"א, לא יבוא ביניהם, לקבל מאמא ולהשפיע לבתה, נמצאים נפגמים בזה אישה ובתה, כי מניעת השפעתה של ה"ר, נבחנת ג"כ לערווה אליה. אישה ובתה, הם שכינה העליונה, אמא, ושכינה תחתונה, הבת.
והטעם שגורמים בגלות, שהו' לא יבוא בין ה' לה', כי בעת הגלות, שהערב רב, שהם ה' מינים נג"ע ר"ע, יכולים לבוא לקבל השפע מהו' שבין ה' לה', אז אין רשות להקב"ה, שהוא ו', לבוא ביניהם. וזה עניין, נהר יֶחרב ויבֵש. שיחרב השפע של ה"ר, נהר, ויבשה ה"ת מחיסרון של השפע שלה, כדי שלא יתפרנסו הערב רב מהו', עה"ח. ומשום זה אין גישה לו' בין ה"ר לה"ת, בעת שהערב רב ביניהן, כלומר בעת הגלות, שיכולים לבוא ולינוק מהן.
270. ואין רשות לאות י' של השם הוי"ה, להתקרב אל ה"ת, מסיבת הערב רב, שלא יינקו השפע מה"ת. וכמ"ש, ערוות כלתך לא תגלה. כי ה"ת נבחנת לכלה של הי', אב, או"א עילאין, וה' הוא אם, ישסו"ת, הו' הוא בן אל הי', שהיא או"א, וה"ת, בת אל ה"ר, ישסו"ת. באופן שה"ת היא בת אל ה"ר, והיא כלה של הי', להיותה אשת הו', שהוא בנה של הי'. ואם הי' ישפיע שפעו אל הכלה, ה"ת, בעת הגלות, יקבלו אז הערב רב את השפע, שבזה יתגלה ערוותה של הכלה. וזה, ערוות כלתך לא תגלה.
והם מפרידים בין הו' לה"ר. כמ"ש, ערוות אשת אביך לא תגלה. כי י' אב, ה' אם, ו' בן, ה"ת בת. ומשום זה ציווה עליו כלפי ה"ר, ערוות אשת אביך לא תגלה. כי ה"ר אשת אביו. כי אִם יקרב הו', לקבל ממנה שפע בעת הגלות, יינקו הערב רב מהשפע, ויתגלה בזה ערוותה של אשת אביו, להיות השפע שלה היא.
ערוות אחותך, זוהי ה"ת. את בת בנה ואת בת בתה לא תיקח לגלות ערוותה. בת בנה ובת בתה, הן ב' אותיות ה', תולדות ה"ת. אחות הוא שם החכמה, כמ"ש, אמור לחכמה, אחותי את. ובעת שה"ת מקבלת חכמה, היא נקראת אחותך, בת אביך. כי אז מיוחסת לאבא, שאבא נקרא חכמה עליונה, והנוקבא נקראת חכמה תחתונה. ואז מולידה נשמות ישראל, שגם בהם יש הוי"ה שלמה, נרנח"י, ואור של הנשמות מכונות אור של תולדה, שאינם עצם האור של אצילות, מטעם היותם עוברים דרך המסך של המלכות.
ולכן, בת בנה ובת בתה, הן ב' אותיות ה', תולדות ה"ת, ה"ר וה"ת של אור הנשמות, שהן תולדות של ה"ת, הנוקבא דאצילות. וה"ר דנשמות נקראת בת בנה, להיותה נמשכת מהזכר שבה"ת, כי בינה היא בחינת זכר. וה"ת דנשמות נקראת בת בתה, להיותה נמשכת מנוקבא שבה"ת. ואם ז"א ישפיע לה"ר ולה"ת דנשמות בעת הגלות, יבוא השפע לערב רב, ותגלה בזה ערוותו.
ערוות אחי אביך, חל על י', תולדה די' דהוי"ה, שהוא אח לו'. הי' דנשמות, חכמה שבהם, אור של תולדה מי' דהוי"ה, אבא. כי אין הנשמות מקבלים חכמה, אלא בהיותם כלולים בז"א, בעת שז"א מלביש לאבא, י' דהוי"ה.
י' הוא תולדה די' דהוי"ה, אח לו', כי בחינת י' דנשמות ובחינת ו' דהוי"ה, שהוא ז"א, שניהם מלבישים לאבא, ונחשבים לאחים זה לזה. כי בהיות ב' בחינות במדרגה אחת, נחשבים לאחים. ונאסר לישראל בגלות להמשיך שפע לי' של נשמותיהם, שהוא אחי ז"א אביהם של ישראל, כי השפע יגיע לערב רב, ואז תגלה בזה ערוותו.
271. סוף סוף, בעת שהערב רב מעורבים בישראל, אין קירבה וייחוד באותיות שם הוי"ה. ומיד שיימחו הערב רב מעולם, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ומשום זה, שהערב רב אינם מעורבים בישראל, אדם, שהוא ישראל, יש להם ייחוד בתורה, שכתוב בה, עץ חיים היא למחזיקים בה. והתורה היא מטרוניתא, מלכות. שמצידה נקראים ישראל, בני מלכים. ונקראת תורה דאצילות, שכולה שמותיו של הקב"ה.
272. ומשום זה אמר הקב"ה, לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. מִשְׁנֶה אל המטרוניתא, אשתו של הנער, מט"ט. כלומר, לא טוב היות האדם בתורה דאצילות, אעשה לו עזר כנגדו, עם התורה דבריאה, אשת מט"ט, שאינה בבחינת גבירה. אלא שהיא מכונה מִשְׁנֵה תורה, להיותה משנֶה לתורה דאצילות, המטרוניתא. והיא השִפחה של השכינה. שלפעמים היא עזר אל השכינה, ולפעמים היא כנגדה.
אם זכו ישראל, היא עזר, מבחינת היתר טהור כָּשר שבתורה. ואם לא זכו, היא כנגדה אל השכינה, מבחינת טמא פָּסול אסור שבתורה. חלק התורה, שהוא טהור היתר כשר, הוא מצד יצה"ט. וחלק התורה, שהוא פסול טמא אסור, הוא מצד יצה"ר. שלולא היה יצה"ר בעולם, לא היה חלק זה בתורה. והטעם, שאמר הקב"ה על תורה דאצילות, לא טוב היות האדם לבדו, עד שהיה צריך לתת לו תורה דבריאה, אשת מט"ט, בבחינת עזר או כנגדו.
273. והאישה, שיש לה דם טהור ודם טמא, מצד המשנה היא נתונה לו. והיא אינה בת זוג שלו, ואינה הייחוד שלו. כי כל עוד שהמלכות, אשתו של ז"א, צריכה להמתקת הבינה, ויש בה ב' נקודות, שמאחת נמשך דם טהור, ומאחת דם טמא, שע"כ הזיווג אינו קבוע. אם לא זכו, נמשך דם טמא, וזיווג זו"ן נפסק, הנה הדם הטמא
ניתן לנוקבא דז"א מחמת המשנה, שהיא אשת מט"ט, הנמשכת ממנה. ולפיכך אין הנוקבא בת זוגתו דז"א בקביעות, ואיננה הייחוד השלם שלו, כי אין ייחוד שלם מטרם שנמחה הערב רב מהעולם.
ומשום הערב רב, נקבר משה בחוץ לארץ הקדושה. וקבורה שלו היא במשנה, ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה. קבורה, פירושו העלם. ותחיית המתים היא הגילוי. ומה שנעלם משה ונקבר בחוץ לארץ, הוא משום שליטת המשנה בעולם. וע"כ לא ידע איש את קבורתו, עד היום הזה של גמה"ת, שאז, בתחיית המתים, יתגלה משה עם ב' משיחים.
הקבורה שלו, העלם נשמת משה, בא מכוח המשנה, ששולטת על המטרוניתא, הנקראת קבלה למשה, והיא מלכות, והמטרוניתא נבדלה מבעלה. משום זה כתוב, תחת שולש רגזה ארץ, כלומר המלכות, נוקבא דז"א, ארץ. תחת עבד כי ימלוך, מט"ט. ושפחה, זה משנה, שהכתוב, ושִפחה כי תירש גבירתָהּ, חל על משנה, אשת מט"ט. ונבל כי ישְׂבע לחם, זה ערב רב, עַם נבל ולא חכם, שהכתוב, ונבל כי ישבע לחם, חל על ערב רב, הנקראים עם נבל ולא חכם.