רמו) מה רצה הקב"ה להוריד את ישראל למצרים בגלות? הגלות למה? ולמה דווקא למצרים?
רמז) שישים המה מלכות ושמונים פילגשים. שישים המה מלכות, הם גיבורים של מעלה שמצד הגבורה, הנאחזים בחקיקות, בחיצוניות של החיה הקדושה דישראל, שהיא המלכות. וע"כ נקראים על שמה שישים מלכות. והם מלאכים הממונים על האומות. שמונים פילגשים, הם המלאכים הממונים בחקיקות המלכות, שמתחתיהן של השישים מלכות. וע"כ נקראים פילגשים ולא מלכות. ועלָמות אין מספר. ועם כל זה כתוב, אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאִמָה, זו היא השכינה הקדושה, היוצאת משנים עשר אורות, והיא זוהר המאיר לכל, וע"כ היא נקראת אמא, כמ"ש, אחת היא לאמה.
רמח) כעין זה עשה הקב"ה בארץ. זרק כל העמים לכל צד, ומינה עליהם ממונים. כמ"ש, אשר חָלק ה' אלקיך אותם לכל העמים. והקב"ה לקח לחלקו את כנסת ישראל. כמ"ש, כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. וקרא לה, אחת היא יונתי תמתי, אחת היא לאמה. זו היא שכינת כבודו, שהשרה ביניהם, אחת היא ומיוחדת לו. ראוה בנות ויאשרוה, כמ"ש, רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כוּלנה. מלכות ופילגשים ויהללוה, אלו הם שרי העמים שנתמנו עליהם.
רמט) בעשרה מאמרות נברא העולם. וכשתסתכל, הם רק שלושה, שהעולם נברא בהם: בחכמה, בתבונה ודעת. והעולם לא נברא אלא בשביל ישראל. וכשרצה הקב"ה לקיים את העולם, עשה לאברהם, בחכמה, ליצחק בתבונה, ליעקב בדעת, שבזה נקרא, ובדעת חדרים ימלאו. שחג"ת, שהם אברהם יצחק ויעקב, עלו ונעשו חב"ד. ובאותה שעה נשתכלל כל העולם. וכשנולדו ליעקב י"ב שבטים, י"ב גבולי אלכסון, נשתכלל הכל בעולם הזה, כעין של מעלה באצילות.
רנ) כשראה הקב"ה את השמחה הגדולה של עולם הזה, כשנשתכלל כעין של מעלה, אמר, פן ח"ו יתערבו י"ב השבטים בשאר העמים, וישאר פגם בכל העולמות. מה עשה הקב"ה? טלטל את כולם מכאן לכאן, עד שירדו למצרים לשבת בדירותיהם בתוך עם קשה עורף, המבזים מנהגיהם ומבזים אותם מלהתחתן בהם, ומלהתערב עימהם, וחשבו אותם לעבדים. הזכרים מאסו בהם והנקבות מאסו בהם, עד שנשתכלל הכל בזרע קדוש בלי תערובת עם נכר. ובינתיים נשלם עוונם של העמים, שנאמר, כי לא שלם עוון האמורי עד הנה. וכאשר יצאו, יצאו צדיקים קדושים, שכתוב, שבטי יה עדות לישראל.
ובזה מיושבים ב' השאלות: למה נגלו ישראל? ולמה למצרים דווקא? כי מפחד שלא יתערבו השבטים בשאר האומות, שהיו מוקירים את ישראל, הגלה אותם למצרים, שהיו בעלי גַאָה ומבזים ומואסים בישראל. והיו שם עד ששלם עוון אמורי, ובאו לארצם הם, שאין עוד פחד מפני תערובות בשאר העמים.