נו) מהו הטעם שהזהיר אותם כאן על הפסח? והרי כבר נאמר להם במצרים. אלא בשנה השנית היה, וישראל חשבו שהפסח אינו נוהג אלא במצרים. וכיוון שעשו אותו פעם אחת במצרים, חשבו, שלא צריך יותר. בא הקב"ה והזהירם עליו, שלא יחשבו שעבר זמנו במצרים, ואין צריך יותר. ומשום זה הזהיר במדבר סיני בשנה השנית, לתקן להם הפסח לדורי דורות.
נז) אע"פ שהזהירם במצרים, ציווה אותם עתה פעם שנית באותו המקום שכל מצוות התורה ניתנו בו. מהו בשנה השנית בחודש הראשון. סוד עליון הוא. יש אחד שנקרא שנה, ויש אחד שנקרא חודש. חודש הוא הלבנה, המלכות, שנה זה השמש, ז"א, המאיר ללבנה. בשנה השנית בחודש הראשון, יורה על זיווג ז"א ומלכות, הנקראים שנה וחודש, במקום מדבר סיני, שהוא זיווג שני לאחר יציאת מצרים. שזה היה בזמן שכל מצוות התורה נמסרו בו. כי ע"י זיווג זו"ן שבמדבר סיני ניתנו כל מצוות התורה.
נח) אוי לאותו אדם, שאומר, כי התורה באה לספר סיפורים בפשוטות, ודברי הדיוט של עשיו ולבן וכדומה. כי אם כן, אפילו בזמן הזה אנו יכולים לעשות תורה מדברי הדיוט, ועוד יותר יפים מהם. ואם התורה באה להראות דברי העולם, אפילו שליטי העולם יש ביניהם דברים מעולים יותר. אם כן נלך אחריהם ונעשה מהם תורה, כאותו האופן. אלא שכל דברי התורה הם סודות עליונים.
נט) עולם העליון ועולם התחתון, במשקל אחד נשקלו. ישראל למטה כנגד מלאכים עליונים למעלה. מלאכים עליונים, כתוב בהם, עושה מלאכיו רוחות. ובשעה שיורדים למטה, מתלבשים בלבוש של עולם הזה. ואם לא היו מתלבשים בלבוש כעין עולם הזה, לא היו יכולים לעמוד בעולם הזה, והעולם לא סבל אותם. ואם במלאכים כך, התורה שבראה את המלאכים ואת כל העולמות, והם מתקיימים בשבילה, על אחת כמה וכמה, כיוון שירדה לעולם הזה, אם לא הייתה מתלבשת באלו הלבושים שבעולם הזה, שהם הספורים ודברי הדיוט, לא היה יכול העולם לסבול .
ס) וע"כ סיפור הזה שבתורה היא לבושה של התורה. מי שחושב שאותו הלבוש הוא תורה ממש, ואין בו דבר אחר, תיפח רוחו, ולא יהיה לו חלק לעולם הבא. משום זה אמר דוד, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, להביט מה שמתחת לבושה של התורה.
סא) יש לבוש הנראה לכל. ואלו הטפשים, כשרואים אדם לבוש יפה, שנראה להם הדור בלבושו, אין מסתכלים יותר, ודנים אותו ע"פ לבושו ההדור. וחושבים את הלבוש כגוף האדם, וחושבים גוף האדם כמו נשמתו.
סב) כעין זה היא התורה. יש לה גוף, והוא מצות התורה, הנקראות גופי תורה. גוף הזה מתלבש בלבושים, שהם ספורים של עולם הזה. הטפשים שבעולם, אינם מסתכלים אלא בלבוש ההוא, שהוא ספור התורה. ואינם יודעים יותר, ואינם מסתכלים במה שיש תחת לבוש ההוא. אלו שיודעים יותר, אינם מסתכלים בלבוש, אלא בגוף, שהוא תחת הלבוש ההוא. החכמים, עבדי המלך העליון, אותם שעמדו בהר סיני, אינם מסתכלים אלא בנשמה שבתורה, שהוא עיקר הכל, תורה ממש. ולעתיד לבוא, עתידים להסתכל בנשמה של נשמה שבתורה.
סג) אף כך הוא למעלה, שיש לבוש, גוף, נשמה, ונשמה לנשמה. השמים וצבאם הם לבוש. וכנסת ישראל, המלכות, היא גוף. המקבל הנשמה, שהיא תפארת ישראל, ז"א. וע"כ המלכות היא גוף לנשמה. כי ז"א מתלבש בה כמו נשמה בגוף. הנשמה, תפארת ישראל, התורה ממש, נשמת התורה, שבה מסתכלים החכמים. ונשמה לנשמה הוא עתיקא קדישא, שבו יסתכלו לעתיד לבוא. והכל אחוז זה בזה, שעתיקא קדישא מתלבש בז"א, וז"א מתלבש במלכות, ומלכות בעולמות בי"ע וכל צבאם.
סד) אוי לאלו הרשעים, האומרים שהתורה אינה יותר מסיפור בלבד. והם מסתכלים בלבוש ולא יותר. אשרי הם הצדיקים, המסתכלים בתורה כראוי. יין אינו יושב אלא בכד, כך התורה אינה יושבת אלא בלבוש זה. וע"כ צריכים להסתכל במה שיש תחת הלבוש. וע"כ כל אלו הסיפורים הם לבושים.
סה) ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו. מהו, ויעשו? שהיה לו לומר, ויאכלו. כל מי שמראה מעשה למטה כראוי, הוא כאילו עושה אותה למעלה, כיוון שבשבילו נתעורר הדבר למעלה הוא, כביכול, כאילו עושה אותו.
סו) איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם. איש איש ב' פעמים, למה? אלא, איש שהוא איש, שראוי לקבל נשמה עליונה, ופגם עצמו, שאין השכינה שורה עליו, משום שטימא את עצמו. איש איש, פירושו, שראוי להיות איש, והוא טימא את עצמו, שלא ישרה עליו קדושה שלמעלה.
סז) או בדרך רחוקה. זה הוא אחד מעשרה מקומות, שהם מנוקדים בתורה. וכולם באות להראות איזה דבר. מהו, בדרך רחוקה. כי יש נקודה על הה' של רחוקה, משום, שאדם שמטמא את עצמו, מטמאים אותו למעלה. כיוון שמטמאים אותו למעלה, הרי הוא בדרך רחוקה מאותו המקום והדרך, שזרע ישראל אחוזים בו. כי הוא אחוז בדרך רחוקה, שנתרחק מלקרב לכם לישראל, ולהתקשר בכם כמו שאתם מתקשרים. וע"כ כתוב, בדרך רחוקה לכם, בנקודה על ה' דרחוקה. להורות שהכוונה הוא על ס"א הרחוקה מקדושה.
סח) כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה. משמע שהם ב' דברים. ואיך תאמר, שהם דבר אחד, אשר הטומאה גרמה לו לדרך רחוקה. כשאומר טמא לנפש, הפירוש הוא, מטרם שטמאו אותו מלמעלה. וכאן, כשאומר בדרך רחוקה, הפירוש הוא, אחר שטמאו אותו למעלה, ונפל לדרך רחוקה, הס"א. ומשמע שהן זה והן זה, לא ישרה עליו הקדושה שלמעלה, ולא יעשו הפסח בזמן שישראל עושים אותו.
סט) ואם תאמר, הרי בחודש השני הוא עושה הפסח, אע"פ שאינו מתקן עצמו. אינו כן, אלא אחר שנטהר ותיקן את עצמו, יש לו חדש שני לעשות הפסח. מכאן, כל אדם שמטהר עצמו, מטהרים אותו מלמעלה .
ע) האם במדרגה עליונה יותר, הוא נמצא בחודש השני? אינו כן, כי ישראל זרע קדוש העושים הפסח בזמנו, לוקחים הלבנה והשמש, מלכות וז"א, כאחד. ומי שלוקח היסוד בתחילה, הוא לוקח הבניין. מהו יסוד. אל תאמר שהוא יסוד העליון של צדיק העולם, יסוד דז"א. אלא היסוד של אבן טוב, המלכות, כמ"ש, אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה. כי זו היא אבן ששורה עליו ז"א. ומי שלוקח היסוד בתחילה, שלוקח תחילה את המלכות, יסוד, שעליה נבנים כל הספירות דז"א, הוא לוקח גם הבניין. שהם כל הספירות שעליה מז"א. כי המלכות הוא פתח לז"א.
עא) ודאי גם בחודש השני לוקח המלכות וז"א כאחד, כמו בפסח ראשון. אבל הוא אינו שוה, כמי שלוקח הפסח בזמנו. מהו הטעם. משום שזה הלוקח הפסח בזמנו מקבל ממטה למעלה, ואינו יורד. משום שמעלים בקודש ואין מורידים. וזה שלוקח הפסח אחר זמנו, יורד ממעלה למטה. משום זה הם שווים בכל, ואינם שווים. כי זה עולה ואינו יורד. וזה יורד ואינו עולה. משום זה מי שמקריב הפסח במועדו, הוא יותר משובח. אשרי הם ישראל שזוכים בכל, כי זוכים בתורה. וכל מי שזוכה בתורה, זוכה בשם הקדוש. אשרי הם ישראל בעולם הזה ובעולם הבא.
חודש הראשון ימין, וחודש השני השמאל. ופסח הוא המוחין דהארת חכמה, ששורשם בקו שמאל דבינה. וצריכים לקחת אותם מקו ימין, מחודש הראשון, שאז הזמן להקריב הפסח. ואז מעלים בקודש, והאורות מתרבים והולכים כדרך הקדושה.
אבל המקריב בחודש השני, שלוקח המוחין דפסח מקו השמאל, אז האורות מתמעטים ויורדים כדרך פרי החג. שאורותיו הולכים ומתרבים כדרך האורות המתוקנים בקדושה. שכן דרך הימין, שאין האורות מתמעטים. שמוריד חשיבות האורות ממעלה למטה, כלומר שהולכים ומתמעטים כמו פרי החג, שהוא משום שלוקחם מקו שמאל, שהוא חודש השני.
עב) מצווה שיעשו פסח שני, על אלו שלא יכלו לעשות הפסח במועדו, שהיו בדרך רחוקה. או שנטמאו בטומאה אחרת. אם הפסח, האמונה, שישראל נכנסו בה, שולטת בחודש ניסן, ואז הוא הזמן לשמחה, איך אלו שלא יכלו לעשותו במועדו, או שנטמאו, יכלו לעשות הפסח בחודש השני, הרי עבר זמנו?
עג) אלא כיוון שכנסת ישראל, המלכות, מתעטרת בעטרות שלה, במוחין דג"ר, בחודש ניסן, אינה מסירה הכתרים והעטרות ממנה כל שלושים יום. וכל אלו שלושים יום, מיום שיצאו ישראל מפסח, יושבת המטרוניתא בעטרותיה, וכל צבאיה בשמחה. ומי שרוצה לראות המטרוניתא, יכול לראות. והכרוז קורא, כל מי שלא יכול לראות המטרוניתא, יבוא ויראה, מטרם שננעלו השערים. הכרוז מכריז בי"ד לחודש השני. כי משם עד שבעה ימים השערים פתוחים. מכאן ולהלאה סוגרים השערים. וע"ז מביאים פסח שני.
עד) מצווה זו היא שחיטת הפסח בזמנו. ואחריה פסח ראשון ופסח שני, לאכול אותם כמשפטם. והטמאים יהיו נדחים לפסח שני, שהיא מצווה שלישית. תנאים ואמוראים. יש בני אדם, שהם כמו חולין דטהרה, מצד מיכאל. וכמו חולין מהקדוש, כגון בשר קודש. והם מצד גבריאל, שמיכאל וגבריאל הם כהן ולוי, חסד וגבורה. ויש בני אדם שהם כימים טובים, והם קודש קודשים.
עה) השכינה היא פסח ראשון, מצד הימין. כי חודש הראשון הוא קו ימין. ופסח שני משמאל. כי חודש השני הוא קו שמאל. כי ניסן אייר הם חסד וגבורה, פסח ראשון מימין, החכמה. כי החכמה הוא בקו ימין. פסח שני הוא בשמאל, ששָׂם בינה, כי הבינה היא בקו שמאל. ומשום שבגבורה, בקו שמאל, נעברים כל אש זרה, שהם כקש וכתבן כלפי אש הגבורה, ע"כ נדחים הטמאים לפסח שני.