"הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים [זהו לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים]".
כי מצות "אכילת מצה" ניתנה לבני ישראל עוד בטרם יציאתם ממצרים. והיינו על שם הגאולה העתידה, להיות בחפזון. נמצא, שמצות אכילת מצה ניתנה להם בעוד שהיו בשעבוד. וכוונת המצוה היתה לזמן הגאולה. דהיינו, משום שאז יצאו בחפזון.
וזהו שחביב לנו להזכיר, בעת אכילת מצה של עכשיו, ענין אכילת מצה של מצרים. משום, שאנו נמצאים גם כן בשעת השעבוד בחוצה לארץ. ואשר גם כונתינו במצוה זו, להמשיך הגאולה העתידה, להיות במהרה בימינו אמן, על דרך אכילת אבותינו במצרים.
"השתא הכא [עכשיו כאן] וכו', לשנה הבאה בני חורין".
והיינו כדאמרן לעיל, אשר בכוונת המצוה הזו, יש לנו לעורר גאולה, הבטוחה העתידה לנו, על דרך מצות אכילת מצה של אבותינו במצרים, כנ"ל.
"עבדים היינו וכו'".
שנינו במסכת פסחים (דף קט"ז ע"א), שמתחיל בגנות ומסיים בשבח. ובענין הגנות פליגי [חולקים] בה רב ושמואל: רב אומר, להתחיל "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו". ושמואל אומר, להתחיל מ"עבדים היינו". והלכתא כשמואל.
וצריך להבין פלוגתייהו [מחלוקתם].
הנה הטעם של "להתחיל בגנות ומסיים בשבח" הוא על דרך הכתוב "כיתרון האור מן החושך". ועל כן צריך לזכור ענין הגנות, שמתוכו יוכר לנו ביותר שיעור חסדיו ית', שעשה עמנו. ונודע, אשר כל ההתחלה שלנו, הוא רק ענין הגנות. משום שההעדר קודם להויה. ועל כן "עייר פרא אדם יולד". ובסופו קונה צורת אדם, שזהו נוהג בכל הפרטים שבבריאה. ועל דרך זה היה גם כן בהשרשת כלל האומה הישראלית.
וטעם הדברים הוא, משום שהשי"ת הוציא את הבריאה יש מאין. ואם כן, אין לך שום הויה, שלא היתה בהעדר מקודם לכן. אמנם ענין ההעדר הזה, יש לו צורה נבדלת, בכל אחד ואחד מפרטי הבריאה. כי כאשר נחלק את המציאות לד' סוגים:
א. דומם,
ב. צומח,
ג. חי,
ד. מדבר.
אנו מוצאים, שהתחלה של הדומם יהיה בהכרח העדר גמור. אמנם התחלה של הצומח איננו העדר גמור, אלא רק מהדרגה הקודמת לו, שנחשבת העדר בערכו. והיינו ענין הזריעה והרקבון, ההכרחית לכל גרעין, שהוא קבלתו מצורת הדומם. וכן ההעדר של הויות החי והמדבר, כי צורת הצומח נחשבת העדר כלפי החי. וצורת החי, נחשבת העדר כלפי המדבר.
ולפיכך מלמדנו הכתוב, ענין ההעדר הקודם להוית האדם, שהוא צורת הבהמה. וז"ש "עייר פרא אדם יולד". אשר זהו מוכרח לכל אדם, שתהיה לו התחלה של בחינת בהמה, כאמור.
והנה הכתוב אומר: "אדם ובהמה תושיע ה'". וכמו שמזמין לבהמה כל משאלותיה ההכרחיים לקיומה ולהשלמת עניניה, כן מזמין לאדם כל משאלותיו ההכרחיים לקיומו ולהשלמת ענינו.
ויש להבין אם כן, איפה הוא יתרון צורת האדם על הבהמה, מצד הכנתם בעצמם. אמנם זה נבחן במשאלות שלהם. כי משאלותיו של אדם שונות בודאי ממשאלותיה של הבהמה. אשר כן בשיעור הזה, נבדל גם כן ישועת ה' לאדם, מישועת ה' לבהמה.
והנה אחר כל החקירות והבדיקות, אין אנו מוצאים צורך מיוחד נטוע בחפץ האדם, שלא יהיה נמצא בכל מין החי, זולת ההתעוררות לדביקות אלקית. אשר רק מין האדם מוכן אליה, ולא זולתו. ונמצא, שכל ענין ההויה של מין האדם, הוא משוער רק באותה ההכנה הטבועה בו, להשתוקק לעבודתו ית'. ובזה נעלה הוא על הבהמה. וכבר דברו בזה רבים, אשר אפילו השכל העיוני למלאכות ולהנהגות מדיניות, אנו מוצאים בתבונה רבה בפרטים רבים במין החי.
ולפי זה, נבין גם כן ענין ההעדר הקודם להוית האדם, שהוא ענין שלילת החפץ והרצון לקרבת ה', שכן הוא מדרגת הבהמה כנ"ל.
ובזה נבין דברי המשנה, שאמרה "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". דהיינו כדאמרן, שצריך לזכור ולהשכיל אותו ההעדר, הקודם להויה שלנו, בדרך החיוב, כאמור. שהוא, הגנות הקודם לשבח. ומתוכו נבין את השבח, ביתר שאת וביתר עוז. והיינו דתנן "מתחיל בגנות ומסיים בשבח".
וזהו גם כן ענין ד' גלויות שלנו, גולה אחרי גולה, המוקדמים לד' הגאולות, גאולה אחר גאולה, עד הגאולה הרביעית, שהיא השלימות הגמורה, המקווה לנו במהרה בימינו אמן. שהגולה היא ענין ההעדר, הקודם להויה, שהוא ענין הגאולה. ומתוך שההעדר הזה, הוא המכין להויה, המיוחסת לו, כדמיון הזריעה המכין לקצירה, כמבואר בספרים.
לפיכך כל האותיות של גאולה אנו מוצאים בגולה, חוץ מאות אל"ף, אשר אות זו מורה על אלופו של עולם, כמאמר חז"ל. והוא ללמדנו, שצורתו של ההעדר, אינו אלא בחינת השלילה של ההויה.
והנה צורת ההויה, שהיא הגאולה, מודעת לנו בכתוב "ולא ילמדו עוד איש את רעהו וכו', כי כולם ידעו אותי, למקטנם ועד גדולם". ואם כן, יהיה צורתו של ההעדר הקודמתו, דהיינו צורתו של הגולה, רק בבחינת השלילה של דעת השי"ת, שזהו חסרון באל"ף, שחסר לנו בגולה, והמקווה לנו בגאולה, שהיא הדביקות באלופו של עולם כאמור.
שזהו כל פדות נפשינו בדיוק, לא פחות ולא יותר. והוא שאמרנו, שכל האותיות של גאולה נמצא בגולה, חוץ מאל"ף, שהוא אלופו של עולם. והבן מאד.
ובכדי להבין הענין הנכבד הזה הנ"ל אשר ההעדר בעצמו הוא המכין אותה ההויה המיוחסת לו, נלמד זה מהויות עולם הזה הגשמי כי אנו רואים במושג של חרות שהוא מושג גבוה מאד נעלה, לא יטעמו בו רק יחידי סגולה, וגם המה רק ע"י הכנות מותאמות, אבל רוב העם אינם מסוגלים כלל לטעום בו טעם. ולעומת זה במושג של השעבוד הרי קטן וגדול שוים בו, ואפילו הפחות שבעם לא יוכל לסובלו.
(כמו שראינו בעם פולניא שלא איבדו מלכותם רק משום שמרביתם לא הבינו לשער כראוי מעלת החרות ולא שמרו אותו, ועל כן נפלו בעול השעבוד תחת ממשלת רוסיא מאה שנה. ובאותו זמן כולם נאנחו תחת עול השעבוד ומבקשים חרות בכליון עינים מקטן עד גדול. והגם שעדיין לא ידעו לשער בנפשם טעמו של החרות כדמותו וכצלמו, וכל אחד ואחד היה מדמה אותו כחפצו, אמנם בההעדר של החרות, שהוא השעבוד, נטבעה היטב סגולה זו בנפשם להוקיר ולחבב את החרות. ועם כל זה בעת שנשתחררו מעול השעבוד, אנו מוצאים הרבה מהם שמשתוממים בנפשם ואינם יודעים כלל מה הרויחו בכל החרות הזו, וחלק מהם עוד מתחרטים גם כן ויאמרו שממשלתם מכבידה עליהם מסים וארנונות עוד יותר מהממשלה הזרה והלואי שעמדנו בראשונה. כי עליהם לא פעל עוד כח ההעדר כראוי).
ועתה נבין פלוגתייהו דרב ושמואל כי רב מפרש המשנה שמתחיל בגנות וכו', כדי שמתוך כך יוכר שיעור הישועה ביותר ועל כן אומר להתחיל מזמן תרח וכו' ואינו אומר כשמואל, משום שבמצרים כבר היתה אהבתו ועבודתו ית' נטועה במקצת האומה, וענין קושי השעבוד הנוסף במצרים, אינו חסרון מחמת עצמו בהוית האומה הקרויה אדם כנ"ל.
ושמואל לא אומר כרב, מחמת שמושג של חרות האומה בידיעת ה' הוא מושג מאד נעלה שרק יחידי סגולה מבינים אותו וזה עפ"י הכנות מתאימות. אבל רוב העם עוד לא הגיעו להשגה זו. לעומת זה, ההשגה של קושי השעבוד מובן לכל אחד כמו שכתב האבן עזרא בתחילת פ' משפטים "שאין לאדם בעולם יותר קשה עליו, מהיות ברשות אדם כמוהו" עד כאן לשונו.
ומפרש המשנה מטעם שההעדר מכין ההויה ונחשב משום זה לחלק מישועתו ית' שצריך להודות גם עליו, ולפיכך אין להתחיל מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כי זמן ההוא אינו נכנס אפילו בבחינת ההעדר הקודם להויה בהיותם נשללים לגמרי מסוג הוית האדם כי היו מרוחקים מאהבתו ית' בתכלית, ועל כן מתחילים משעבוד מצרים שכבר שביבי אהבתו ית' היה בוער בלבם במקצת, אלא מקוצר רוח ומעבודה קשה היה הולך ונכבה יום יום וזהו שנחשב להעדר הקודם להויה ולכן אומר להתחיל מעבדים היינו.