יש ענין ג' קוין, וענין ישראל אחידן בגופא דמלכא, ענין גלות מצרים, שהעם ישראל היו מוכרחין לירד למצרים, וענין יציאת מצרים, וענין "האי מאן דבעי ליקדש אשה, לידכיר עם הארץ בהדיה", וענין מה ששאל אברהם "במה אדע כי ארשנה", והקב"ה השיב לו, "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועינו אותם ארבע מאות שנה, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", ענין ג"ר וענין ו"ק, וענין ו"ק דג"ר.
הנה מחשבת הבריאה היתה להנות לנבראיו. ורק כדי שלא יהיה נהמא דכסופא [לחם בזיון] היה הצמצום והמסך. ונמשך מזה מקום העבודה. ומזה נמשך בחינת ג' קוין:
א. קו א' הוא בחינת ימין, הנבחן לבחינת ו"ק בלי ראש, הנבחן לבחינת אמונה.
ב. וקו ב' שנבחן לבחינת שמאל, הוא בחינת השגה. ואז שניהם במחלוקת, כי האמונה היא בסתירה להשגה, והשגה היא בסתירה לאמונה
ג. ואז יש בחינת קו האמצעי הנבחן לבחינת ו"ק דג"ר. או חכמה וחסדים. או קו ימין ושמאל, נכללו זה בזה. היינו, שמקבל בחינת השגה, כפי מה שיש לו אמונה. זאת אומרת, בשיעור שיש לו אמונה, באותו שיעור הוא מקבל בחינת השגה. ובמקום שאין לו אמונה, אין הוא ממשיך בחינת השגה, שישלים אותו, אלא תמיד הוא עומד ושוקל את הקוין, שלא יכריע זה יותר מזה. וג"ר נקרא (שמגלה לפניו) בחינת השגה בלי אמונה. וזה נקרא בחינת עבודת הגויים. ועבודת ישראל הוא בחינת אמונה. ובה נכללת בחינת השגה. וזה נקרא בחינת גופא דמלכא [גוף המלך]. היינו בחינת אמונה והשגה.
והנה אברהם נקרא אב האמונה, היינו בחינת חסדים. אזי ידע שכל מי שירצה להתקרב אליו ית', הוא מוכרח לקבל מקודם בחינת ימין, היינו בחינת אמונה, ואמונה הוא בסתירה להשגה. אם כן איך אפשר להם להמשיך בחינת השגה, בזמן שאין להם כלים לזה. וזה ענין שאמר לו, שזרעך יהיה בארץ לא להם. שזה ענין "ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם", היינו שיהיה תחת שליטת הגוים, שגם הם יהיו תחת שליטתם, שימשיכו בחינת ג"ר דחכמה.
וזה ענין גלות מצרים, שגם ישראל המשיכו בחינת ג"ר דחכמה, וזה הגלות שלהם, שנמשך בחינת חושך. ויציאת מצרים היה ע"י מכת בכורות, שענין בכור הוא סוד ג"ר דחכמה, שהשם ית' הכה את בכור מצרים, וזה ענין דם פסח ודם מילה. וזה מה שכתוב בזוהר "בשעתא דקוב"ה הוה קטיל לבוכרי דמצראי וכו', ביה שעתא עאלו ישראל בקיומא דאת קדישא אתגזרו ואשתתפו בכנסת ישראל" [בשעה שהקב"ה היה הורג לבכורי מצרים וכו', בה בשעה נכנסו ישראל בברית אות הקדוש שנמולו ונתחברו בכנסת ישראל]" (פרשת אמור, מ"ג).
שענין קו שמאל נקרא בחינת "ערלה", משום שסותם את האורות. לכן בעת שהרג את הבכר, היינו שביטל להג"ר, אז ישראל למטה אתגזרו [נימולו], היינו חתוך הערלה, שזה נקרא בחינת דין דדכורא שסותם את האורות. וכך על ידי מילה באיזמל, שהוא בחינת ברזל הנקרא דינין דנוקבא, אזי מבטלין לדינין דדכורא [של זכר]. ואז נמשך להם בחינת ו"ק דחכמה.
זאת אומרת, בתחילה מוכרחין להמשיך בחינת שלימות, היינו ג"ר דחכמה, ואי אפשר להמשיך חצי מדרגה. וזה מוכרח להיות דוקא ע"י המצריים. וזה נקרא "גלות". שגם היהודיים מוכרחין להיות תחת שליטתם. ואח"כ ע"י יציאת מצרים, היינו תיקון של מסך דחיריק, אז יוצאים משליטתם, היינו שהמצרים בעצמם צועקים קומו צאו. וזהו "אני ולא שליח": "אני" היינו המלכות שהוא סוד מנעולא, שהיא מבטלת את הג"ר. ועל ידי זה יש התכללות שמאל בימין וימין בשמאל.
וזהו "מן דבעי לקדוש אישה [מי שרוצה לקדש אשה]". היינו בחינת חכמה, הנקרא בחינת שמאל."ידכיר בחינת עם הארץ בהדיה [יביא החימת עם הארץ איתו]". בשביל שהוא נמצא בבחינת ימין שהוא אמונה. והוא רוצה בחינת השגה. אזי דוקא על ידי עם הארץ. הוא יכול להמשיך בחינת חכמה, משום שיש לו תשובה אך. לבחינת השגה, ולא לבחינת אמונה.
"קמתי אני לפתח לדודי, וידי נטפו מור, ואצבעותי מור עובר על כפות המנעול", מור, היינו (והיו עיניך רואות מוריך) "ולא יכנף עוד את מוריך והיו עיניך רואות את מוריך". "וידי" היינו בחינת השגה, ואצבעות בחינת ראיה, מלשון "כל אחד ואחד מראה באצבעו, ויאמר הנה אלוקינו זה".
"על כפות המנעול" היינו בחינת מנעולא.