שאל, אם פועל עלינו את התֵירה של ארצנו מידי המשעבדים, שזכינו שנעשו בני חורין מעול העמים, ואנחנו נעשו כמו כל הגוים, שאין אחד משעובד לחבירו, ואם החירות הזה פעל עלינו, שיש לנו מזה איזה הרגשה בעבדות השם ית'. ואמר, שאל נחשוב שזה לא פעל לנו, זאת אומרת שבעבדות לא ניכר שום שנוי מהחירות הזו, זהו בלתי אפשרי. שהשם ית' אינו פועל בטל חס ושלום, אלא כל מה שפעל הוא מתרשם עלינו, הן לטוב והן לרע. זאת אומרת, שמכל פעולה שהוא עושה בין החיוב ובין השלילה, היינו בין האור ובין החושך, נמשך לנו כח יתירה, או שאנחנו באים לידי עליה מהפעולה, כך כי ברוחניות אין שתמיד יש רשות וכח, שתחת הכח הזו מוכרחים להמשיך. לכן אין אדם יכול לומר, שהחירות מה שהשגנו, לא עשה בנו שום שנוי. אלא אם אנחנו לא מרגישים שנוי לטובה, אזי אנחנו מוכרחים לומר שיש כאן שנוי לרע, אף על פי שאנחנו לא מרגישים.
ובמוצאי יום טוב לאחר הבדלה, נתן הסבר לזה, כדוגמת סעודת שבת ויום טוב שע"י התענוגים הגשמים, בדרך ענף ושורש, מעוררים את התענוגים הרוחנים, שהוא מעין העולם הבא, ובודאי שע"י לטעום טעם מעין העולם הבא, צריכין הכנה יתירה בששת ימי המעשה. וכפי שיעור הכנתו כך הוא שיעור הרגשתו, ובלי שום הכנה נכונה להמשיך את הטעם שבת הרוחניים, אז הוא להיפך, שע"י התענוגים הגשמיים הוא נעשה יותר גרוע. שאחר סעודת גשמיות נמשכים רק לשינה ולא יותר, שאחר אכילה באים לידי שינה. נמצא, שאכילתו הורידו יותר למטה. אלא שצריכים להתאמצות יתירה, שע"י התענוגים הגשמיים יבואו לרוחניות, כי כך היה רצון המלך. אף על פי שהם בסתירות, שהרוחניות מונח תחת קו ההשפעה והגשמיות תחת הקבלה, וכיון שכך היה רצון המלך, לכן נמשכים הרוחניות אחר התענוגים הגשמים, שמונחים תחת מצותיו ית' שהם תענוג שבת ויום טוב.
כמו כן, אנחנו צריכים לראות שגם בהחירות הזו שזכינו, צריכים לכוון ולעשות הכנה דרבה, בכדי להמשיך החירות הרוחניים הנקרא חירות ממלאך המוות, היינו זוכין אז לבחינת "מלא כל הארץ כבודו", הנקרא מוחין דאו"א. פירוש, שלא רואין שום מקום ושום זמן, שלא יוכל להיות שם מלובש הבורא ית', שלא נוכל להגיד בזמן הזה, או במקום זו, אין הוא יכול להתלבש חס ושלום, אלא מלא כל הארץ כבודו. ומטרם זה יש הבדל והפרש "בין אור לחושך, ובין ישראל לעמים". שבמקום אור שוכן ה', מה שאין כן במקום החושך. וכמו כן, אצל ישראל יש מקום לשכון בו אור ישראל ה', מה שאין כן באומות העולם, אין הבורא ית' מתלבש אצלם. ו"בין יום השביעי לששת ימי המעשה". מה שאם כן כשזוכין למוחין דאו"א, אז זוכין לבחינת "מלא כל הארץ כבודו", שאין הפרש בין הזמנים, אלא שבכל המקומות ובכל הזמנים שורה אורו ית'.
וזה ענין פסח, שישראל זכו אז לבחינת חירות, היינו למוחין דאו"א, שהוא בחינת "מלא כל הארץ כבודו", וממילא שאין מקום ליצר הרע, כיון שהוא לא מרחק ע"י מעשיו מעבדות השם, אלא להיפך שרואין איך שהקריב את האדם לעבודתו ית'. אבל הבחינה הזו היתה רק מצד אתערותא דלעילא, לכן אמרו שהשכינה הקדושה אמרה, "כטיפת כשושנה אדומה ראיתי". היינו, שראה שיש מקום שצריכים עדיין לתקן, שבמקום הזה אין הוא ית' יכול להאיר. לכן היו צריכין לספור את השבעה שבועות של ספירת העומר, בכדי לתקן את המקומות שיראה ש"מלא כל הארץ כבודו".
וזה דומה למלך שיש לו מגדל מלא כל טוב ואין לו אורחים, לכן ברא את האנשים בכדי שיבואו לקבל את כל טובו. והלא אין אנו רואים את המגדל מלא כל טוב, אלא להיפך שכל העולם מלא יסורים. וזהו התירוץ, ש"יין מלכות רב", שמצד המלכות אין שום חסרון ליין, זאת אומרת לתענוגים הנמשלים ליין, אלא החסרון הוא רק מצד הכלים, שאין לנו הכלי קבלה המתאימים לקבלת השפע. כי דוקא בכלי דהשפעה יכולים לקבל, וכפי ערך גדלות הכלים כן ערך גדלות השפע, אם כן כל השינוים הוא רק בהכלים ולא בהאורות. וזהו שמשמיענו הכתוב ש"כלים מכלים שונים, ויין מלכות כיד המלך", היינו כמו שהיתה במחשבת הבריאה היינו להטיב לנבראיו כפי יכולתו ית'.