338. הב' של בּראשית גדולה במסורה. וששת ימי בראשית מי הם? כתוב, ארזי לבנון אשר נטע. כמו שארזים הללו יוצאים מלבנון, כן ששת ימי בראשית יוצאים מן בראשית. בראשית היא חכמה. וששת ימי בראשית הם חג"ת נה"י דז"א, היוצאים מחכמה, הנקראת ראשית.
339. אלו שישה ימים העליונים דבראשית, מפרש אותם הכתוב, לְךָ ה' הגדוּלה, שזהו חסד, והגבורה והתפארת והנצח וההוד, כי כל בשמיים ובארץ. כל, צדיק, יסוד. הרי שהכתוב מפרש את השמות של שישה ספירות חג"ת נה"י. בשמיים ת"ת, ובארץ כנ"י, מלכות. ונמצא שהכתוב, כי כל בשמיים ובארץ, פירושו, שיסוד העולם, יסוד דז"א, הנקרא כל, אחוז בת"ת, שמיים, ובארץ, כנ"י, מלכות.
340. וע"כ נאמר בראשית על החכמה, שהיא אותיות ב' ראשית. ב', משום שהחכמה היא שנייה בע"ס. ונקראת ראשית, משום שכתר עליון הנסתר, הוא הראשון מע"ס. אלא משום שהכתר אינו נכנס בחשבון הספירות, לכן הספירה השנייה, חכמה, נחשבת לראשית. והטעם שהכתר אינו בחשבון הספירות, הוא, כי בעתיק, בכתר, שולט עוד צ"א, וע"ס מצ"ב הן. ואע"פ שהוא בקע ולא בקע, שניתקן גם מצ"ב, אבל זה היה בשביל א"א, חכמה. וע"כ נבחן עתיק כמו א"ק, ואינו מצטרף לספירות של עולם התיקון, שכולם מצ"ב. והספירות מתחילות מחכמה, שהוא א"א, או הבינה שנעשית לחכמה.
כי אחר שחכמה דא"א נסתמה, ואינה משפיעה לאצילות, משמשת הבינה תחתיה. משום זה נאמר עליה, ב' ראשית. ב', משום שהיא שנייה לאצילות הע"ס. וראשית, משום שהיא ראשית לחשבון, אחר שהכתר אינו נכנס בחשבון.
ועוד, כמו שחכמה עילאה היא ראשית, כן חכמה תתאה נבחנת לראשית. משום שמחכמה עילאה עד המלכות, שהיא חכמה תתאה, אין בכל הספירות מי שיקבל לעצמו הארת החכמה. וע"כ אין להפריד את הב' מן ראשית. ב' זו רומזת על המלכות, חכמה תתאה. וכיוון שאין שום ספירה ביניהם, שתקבל חכמה, ע"כ צריכים המלכות עם ראשית להיות ביחד. וזהו ב'ראשית.
341. בראשית, חושבים אותו למאמר, בין עשרה מאמרות. שישה ימים יוצאים מן בראשית, ונכללים בה. מאמר, פירושו מדרגה שלמה בג"ר. והאם בראשית ג"כ מאמר הוא, הלוא הוא אותיות ברא שית (6), שמורה שהוא ו"ק חסר ג"ר? וע"ז משיב, כי באמת הוא מאמר שלם. ומה שנרמז בו ו"ק, הוא משום ששישה ימים חג"ת נה"י דז"א יוצאים ממנו, וע"כ נכללים בו. ואלו שנכללו בו, נקראים שישה, ונרמזים בו, ברא שית, כמו אלו שישה דז"א, שיצאו ממנו. כלומר, ע"ש שישה דז"א, שיצאו ממנו, בעניין, אשר, שיצא מבראשית, נרמזים בו האותיות ברא שית, אבל הוא עצמו מאמר שלם.
342. ברא אלקים, כמ"ש, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. כי ברא, מלשון הוציא לחוץ. ולכן כתוב, ונהר יוצא מעדן. כי ברא, פירושו שהוציא הבינה לחוץ מראש א"א, שנקרא ראשית. אשר יציאה זו מרומזת בכתוב, ונהר יוצא מעדן. כי, נהר בינה, עדן חכמה. וע"י עליית המלכות לראש א"א, יצא הנהר לחוץ מחכמה, להשקות את הגן, את המלכות, ולקיים אותה, ולהסתכל בה, בכל מה שהיא צריכה.
להשקות, פירושו השפעת המוחין דהארת חכמה, המכונים שתייה, כמ"ש, אִכלו רֵעים, שְׁתו ושִכְרו דוֹדים. לקיים, פירושו הלבשת החכמה בחסדים, שאז המוחין בני קיום. ולהסתכל בה, פירושו בכל מה שהיא צריכה, להביאה לגמה"ת. כי לולא יציאת הנהר לחוץ מעדן, לא הייתה המלכות מוכשרת לקבל שום מוחין. ומכ"ש, שלא הייתה באה לגמר תיקונה. כי ע"י המוחין שמקבלת, באה לאט לאט לגמה"ת.
בראשית ברא אלקים. אלקים בינה, הנקראת אלקים חיים, בעת שחוזרת לחכמה. כי המשמעות של בראשית ברא אלקים, הוא רק ע"י הנהר הזה. אשר ברא, היא יציאת הנהר מעדן. אלקים, הוא חזרת הנהר לעדן. כי ביציאת הנהר מעדן נפלו אותיות אל"ה למטה. ועתה, אחר שמחזירה אותיות אל"ה שלה אליה, היא חוזרת לראש א"א ונעשית חכמה. ואח"כ מלבישה החכמה בחסדים. אז מצטרפים אותיות אל"ה לאותיות מ"י, ונשלם בבינה, השם אלקים. ונקרא אלקים חיים, להיותה בבחינת חכמה, הנקראת אור החיה, כדי להוציא ולהאציל הכול, ולהשקות את הכול, להשפיע מוחין דחכמה לכל, המכונה שתייה.
343. את השמיים, מורה על חיבור זכר ונוקבא. את, נוקבא. השמיים, זכר. והם זו"ן הגדולים. אח"ז, בחיבור דזו"ן הגדולים נברא העולם שלמטה, שהוא זו"ן הקטנים, שמחזה ולמטה דז"א. בו, בעולם שלמטה, נתן שלמות לכל. והוא המוחין דהארת חכמה, שניתנה רק לזו"ן הקטנים, שלמטה מחזה.
את השמיים. השמיים, ז"א, האציל את הנוקבא שלו, אֵ"ת, בכוח שקיבל מאלקים חיים, הבינה, לאחר שראשית, א"א, האציל את הבינה בשם אלקים חיים.
344. כיוון שאלקים חיים האציל את הכול, לכל פרצופי אצילות, והכול מתיישב ומתייחד כאחד, טבעת האחרונה נעשית ראשית. כלומר, פרצוף האחרון שבאצילות, הנוקבא, נעשית ראשית, שקיבלה את המוחין דחכמה, שנקראת ראשית. אבל הפרצופים שקדמו לה, אינם מקבלים לעצמם מוחין אלו, אלא רק להשפיע לנוקבא, ובזו הראשית, בנוקבא, האציל אורות עליונים, שהם הארת החכמה, והתחילה להאיר בהארת החכמה. ומים, חסדים, מתחילים ממנה להמשך למטה, לקבלת התחתונים, כי לא יוכלו לקבל, אלא רק מהנוקבא.
מכל אלו הטעמים, נקראת גם הנוקבא בשם ראשית. וע"כ, עם ראשית, חכמה, בוודאי, ברא אלקים הכול, כי בה ברא עולם התחתון, הנוקבא דז"א, הנקראת ראשית כמוה, בה בנוקבא דז"א, הוציא וגילה האורות דחכמה, בה נתן כוח לכל המדרגות. כי אור החכמה הוא חיוּת כל המדרגות.
345. ע"כ כתוב, הֲיִתפאר הגרזן על החוצב בו. למי השבח, האם אינו הוא לאומן החוצב? כך בזו, הראשית, ברא אלקים העליון, בינה, את השמיים. השבח של מי הוא? השבח הוא של אלקים, בינה. כל השבח, שיצא במעשה בראשית בזו"ן דאצילות ובבי"ע התחתונים, הוא של הבינה לבדה. כי ע"י אותיות אל"ה, שהורידה ממנה בעת קטנות, והחזירה אותם בעת גדלות, יצאו השמיים והארץ, שהם זו"ן, ובי"ע וכל מלואם. ולולא הורידה אותיות אל"ה שלה, לא הייתה קיימת כל המציאות הזו.
346. כתוב, כי מי גוי גדול, אשר לו אלקים קרובים אליו. למה כתוב קרובים, בלשון רבים, הלוא קרוב היה צריך לומר, בלשון יחיד? אלא שיש, אלקים עליון, בינה. אלקים של פחד יצחק, גבורה דז"א, הנקרא ג"כ אלקים. אלקים האחרון, הנוקבא דז"א, הנקראת ג"כ אלקים, כי השם אלקים של הבינה מתפשט ומאיר על הגבורה ועל המלכות. ומשום זה כתוב, קרובים, בלשון רבים.
והרבה גבורות נקראות בשם אלקים, שהוא ק"כ (120) צירופי אלקים, שהם צירופים יוצאים מאלקים אחד, בינה. וכל אלו שמות אלקים, הם אחד, שכולם הם המשך מאלקים עליון, בינה.
347. בראשית ברא, רמז לכו"ח. אלקים, רמז לבינה. את, רומז לגדולה ולגבורה. השמיים, זהו ת"ת. ואת, רומז לנה"י. הארץ, רומז למלכות. כל הע"ס מרומזות בפסוק ראשון שבתורה.