348. ויאמר אלקים, יהי אור. זהו האור, שברא הקב"ה בתחילה, אור העיניים, האור שהראה הקב"ה לאדה"ר, והיה רואה בו מסוף העולם ועד סופו, האור שהראה הקב"ה לדוד, והיה משבח ואומר עליו, מה רב טוּבְך אשר צָפנת ליראיך. והוא האור שהראה הקב"ה למשה, וראה בו מגלעד עד דן, כלומר כל ארץ ישראל.
349. ובשעה שראה הקב"ה, שיקומו שלושה דורות רשעים, דור אֱנוש, דור המבול, דור הפְּלָגָה, גנז את האור, כדי שהרשעים הללו לא ישתמשו עימו. ונתן הקב"ה את האור למשה. ושימש עימו בשלושת החודשים, שנשארו לו מימי העיבור שלו, כי נולד לשישה חודשים ויום אחד. ונשארו לו שלושה חודשים, עד תשעה ירחי עיבור, שלא היה בעיבור. וע"כ כתוב, ותִצְפְּנֵהו שלושה יְרָחים.
וכמו שלומדים, שהמצרים חשבו, שתלד אותו לתשעה חודשים כרגיל. וע"כ לא חיפשו אחרי משה קודם תשעה חודשים, ויכלה להצפינו. כי בכל אדם שבזמן עיבורו נר דלוק על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם עד סופו. והמיוחד הוא אצל משה, שאפילו אחר שנולד לאוויר העולם, עוד נתן לו הקב"ה את האור הזה. כלומר, רק אותו זמן שעוד היה צריך להיות בעיבור, שהם שלושה ירחים, משישה חדשים ויום אחד עד תשעה חודשים שלמים. אבל לאחר תשעה חודשים לקח הקב"ה את האור ממנו.
350. ואחר שלושה חודשים, שלא נשאר לו כלום מימי עיבורו, נכנס לפני פרעה. שבַּת פרעה מצאה אותו על שפת היאור, והביאה אותו לפני פרעה. ואז לקח הקב"ה את האור ממנו, עד שעמד על הר סיני לקבלת התורה. ואז החזיר לו הקב"ה את האור. ושימש עם האור כל ימיו, ולא יכלו בני ישראל לגשת אליו, עד שנתן מסווה על פניו, כמ"ש, ויִיראו מִגֶשת אליו. והוא התעטף באור כמו בטלית, כמ"ש, עוטה אור כשַׂלמָה.
351. יהי אור ויהי אור. כל דבר שנאמר בו, ויהי, נוהג בעוה"ז ובעוה"ב. שתי עולמות הן בינה ומלכות. הבינה נקראת עוה"ב, והמלכות עוה"ז. וכל הקָדום במעלה נבחן ג"כ שקדום בזמן. וע"כ נחשב עוה"ב לבחינת קודם, לעבר, להיותו בינה, הקודמת למלכות. ועוה"ז נבחן לבחינת אח"כ, לעתיד, להיותו מלכות, המאוחרת כלפי הבינה.
והמילה, ויהי, יש בו ב' משמעויות. כי, יהי, משמעותו עתיד, והו' שבתחילת המילה, הופך אותו לעבר. וע"כ יש בו שניהם, עבר ועתיד, שהם עוה"ב ועוה"ז. וע"כ אומר, שכל דבר שנאמר בו, ויהי, נוהג בעוה"ז ובעוה"ב. כי שניהם מרומזים במילה ויהי.
האור שברא הקב"ה במעשה בראשית, היה מאיר מסוף העולם עד סוף העולם. והוא נגנז.
352. מה הטעם שנגנז האור? כדי שרשעי עולם לא ייהנו ממנו. והעולמות אינם נהנים מהאור בסיבת הרשעים. והוא צפוּן לצדיקים, כמ"ש, אור זָרוע לצדיק. ואז יימתקו העולמות ע"י התגלות האור הזה, ויהיו כולם אחד. ועד היום שיתגלה הבינה, הנקראת עוה"ב, נמצא האור נסתר וצפון.
353. אור זה, המתגלה מעוה"ב, יוצא מתוך החושך, שנחקק בחקיקותיו של הנסתר מכל, כלומר בחקיקות שבבינה, שהיא עוה"ב, בנקודת השורוק שבה. כי בעת שבינה עולה ומתייחדת בראש א"א, שבו חכמה בלי חסדים, יוצא החושך בז"ת דבינה. כי הז"ת דבינה, היא התכללות הזו"ן בבינה, כיוון שעיקרם מחסדים, אינם יכולים לקבל אור החכמה בלי לבוש החסדים, ונעשה בהם חושך. עד שנחקק שביל אחד נסתר, מהאור הגנוז אל החושך שלמטה, שהוא המסך דחיריק, ואז שורה בו האור. כלומר, שמתגלה האור הגנוז בעולמות.
כי בבינה יוצאת קומת חסדים על המסך דבחינה א', בזו"ן שעלו לבינה. ואז מתלבשת החכמה בחסדים, ויכולה להאיר. והמסך הזה שבזו"ן הוא בנוקבא, כי היא נושאת המסך של ז"א. ונמצא שע"י המסך של הנוקבא, האירו המוחין בבינה. כי לולא קומת החסדים, שיצאה על המסך שלה, הייתה הבינה נשארת בחושך, מכוח נקודת השורוק.
ולפיכך נבחן בזה, שהמסך של הנוקבא נחקק ונעשה לשביל, היוצא מאור הגנוז שבבינה, אל החושך שבנוקבא עצמה. אשר בשביל הזה נמשך אור הגנוז מבינה אל הנוקבא. כי התחתון, המשלים לעליון, זוכה בעצמו, בכל אותו השיעור שהשלים לעליון.
אור זה, המתגלה מעוה"ב, נחקק בחקיקותיו של הנסתר מכל, עד שמהאור הגנוז המאיר בבינה, נחקק ונמשך בשביל נסתר אחד. שהאור נמשך ובא בשביל שניתקן במסך דנקודת החיריק של הנוקבא, אל החושך שלמטה. לחושך של הנוקבא עצמה, ומן הנוקבא, האור מתגלה בכל העולמות. החושך שלמטה הוא החושך, הנקרא לילה, הנוקבא של הז"א.
354. וע"כ פירשוּ מהו שכתוב, מגלה עמוקות מִנִי חושך. אם פירוש הכתוב, שמחושך סתום, מחושך דבינה, מתגלים העמוקות, הרי אנו רואים, שכל אלו הכתרים העליונים שבבינה, הם נסתרים. והכתוב קורא להם משום זה, עמוקות. וא"כ, מהו מגלה עמוקות, הלוא אינם מתגלים כלל? אלא, כל אלו נסתרות עליונים אינם מתגלים, אלא מתוך אותו החושך, הלילה, הנוקבא. כל אלו העמוקות הסתומות, שיוצאות מתוך המחשבה, הבינה, והקול, ז"א, לוקח אותם, אינן מתגלות עד שהמילה מגלה אותן. מילה, דיבור, מלכות. כי ז"א במוחין דגדלות נקרא קול, והמלכות במוחין דגדלות נקראת דיבור.
ביאור הדברים. אלו ג"ר דבינה, הנעלמים עם עליית המלכות אליה, נקראים עמוקות. וכן הכתרים העליונים נסתרים. ועליהן כתוב, מגלה עמוקות מני חושך. שמחושך שבנקודת השורוק, שמשם נמשך החכמה, חוזרות ומתגלות הג"ר הללו. ואין כוונת הכתוב על חושך דבינה הסתום, בנקודת השורוק שבה, כי גילוי הוא ע"י הארת החכמה. ובינה, אע"פ שמקבלת חכמה, אינה מקבלת בשביל עצמה, אלא בשביל המלכות. והיא עצמה נשארת לעולם בחסדים מכוסים, כמ"ש, כי חפץ חסד הוא. וא"כ איך כתוב עליה, מגלה עמוקות מני חושך, הרי החושך אינו מגלה שם כלום?
אלא הפירוש הוא על חושך דלילה, חושך הנוקבא, שנקראת לילה. שמקבלת חושך מנקודת השורוק דבינה. ובה כתוב, מגלה עמוקות מני חושך. כי אחר שמקבלת חסדים מז"א, הרי החכמה, שהייתה שרויה בחושך שלה בשמאל, בנקודת השורוק, מחוסר לבוש החסדים, מתגלה עתה ויוצאת מתוך החושך, שמתלבשת בחסדים שהשיגה.
וזהו הייחוד של מחשבה קול דיבור:
א.מחשבה, מוחין דגדלות של הבינה,
ב.קול, ז"א בגדלות,
ג. דיבור, הנוקבא בגדלות.
כלומר, כשזו"ן מקבלים המחשבה, מוחין דגדלות, נעשה זיווג ביניהם בקול ובדיבור. וכמו באדם הגשמי, אין מחשבתו ניכרת מטרם שהתלבשה בקול ובדיבור, וגם לא בקול, אלא רק בדיבור, כן כאן, אין הארת החכמה מתגלה, לא במחשבה, בינה, ולא בקול, ז"א, אלא רק בדיבור, הנוקבא דז"א. באופן, שעיקר אצילת המוחין לכל פרטיהם, יוצאת במחשבה, הבינה. והמחשבה, עם כל אשר בה, מתלבשת בקול, ז"א. ומהקול מושפעים כולם לדיבור. וכל מה שהיה במחשבה, מתגלה ע"י הדיבור.
355. והדיבור, שהוא הייחוד של מחשבה קול ודיבור, נקרא שבת. כי שבת הוא הנוקבא במוחין דגדלות, אותיות ש' ב"ת. ש' רומזת על ג"ר, ב"ת הנוקבא. ובגלל שהשבת נקראת דיבור, אסור לדבר בשבת דיבורי חול, שהם פוגמים בזיווג הגדול של קול ודיבור, משום שדיבור זה של שבת, צריך לשלוט בעולם, ולא דיבור אחר של ימות החול, שהם קטנות הנוקבא.
והדיבור, הנוקבא במוחין דגדלות, שבאה מצד החושך, מנקודת השורוק, מגלה עמוקות בתוכה. כלומר, עליה כתוב, מגלה עמוקות מני חושך. כי הג"ר דחכמה מתגלים בתוכה. וזה משמע מהכתוב, מני חושך, שפירושו, הבא מצד החושך. עצם החושך הוא בבינה. והחושך שבנוקבא מקובל מחושך דבינה. וכיוון שכתוב, מגלה עמוקות מני חושך, ואינו כתוב, מגלה עמוקות בחושך, משמע, שמדובר בנוקבא, שבאה מהחושך דבינה. וע"כ כתוב, מני חושך, ולא בחושך עצמו, שהיא בבינה.
356. א"כ, אם מעלת החושך גדולה כל כך, למה כתוב, ויבדל אלקים בין האור ובין החושך? שהמשמעות, שהבדיל בין חשיבות האור לפחיתות החושך. אלא שמתחילה הוציא האור מידת יום, והחושך מידת לילה. ואז כתוב, ויבדל אלקים בין האור ובין החושך, שהבדיל בין גודל חשיבות היום לפחיתות הלילה. ואח"כ חיבר את היום והלילה, שהם זו"ן, ביחד, ונעשו אחד, כמ"ש, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד.
ואז כתוב, מגלה עמוקות מני חושך. וגדלה מעלת החושך מאוד. ומה שכתוב, ויבדל, הוא בזמן הגלות, שהם נמצאים נפרדים זה מזה, אז כתוב, ויבדל, כיתרון האור מתוך החושך. וכן מטרם הזיווג.
357. עד הזיווג, היה הזכר אור, והנוקבא חושך. ואח"כ מתחברים זו"ן כאחד, להיות אחד. פרצוף הזכר נבנה מקו ימין, חסדים, ופרצוף הנוקבא נבנה מקו שמאל, חכמה בלי חסדים, חושך, משום שהחכמה אינה מאירה בלי לבוש החסדים. ובמה נבדלים זה מזה, שכתוב עליהם, ויבדל בין האור ובין החושך? כדי להכיר בין האור ובין החושך, נבדלות תחילה המדרגות זה מזה. ואז ניכרים המעלות והחסרונות של האור בפני עצמו, ומעלות וחסרונות של החושך בפני עצמו.
כי אע"פ שיש יתרון גדול לאור כלפי החושך, אבל הוא מחוסר הארת חכמה. וכן אע"פ שיש מעלה לחושך, שיש בו הארת חכמה, אמנם החכמה אינה מאירה בו מחוסר לבוש חסדים. וע"כ הוא חושך בין מאור חסדים ובין מאור חכמה.
ואחר שניכר היטב המעלות והחסרונות של כל אחד בפני עצמו, אז הזדווגו, ושניהם נעשו כמו אחד. כי הזדווגו, כי צריכים זה לזה. שהרי אין האור דז"א שלם, אלא אחר שנכלל בחושך דנוקבא. כי אז נשלם האור גם בהארת חכמה. ואין החושך של הנוקבא שלם, אלא אחר שנכלל באור. כי אז השיג החסדים ממנו, והתלבשה החכמה בחסדים, ויכולה להאיר. ואע"פ שהזדווגו ונעשו אחד, מ"מ עוד נבדלים בחינותיהם זה מזה, שהרי זה חסדים וזה חכמה. ועכ"ז, שההבדל ביניהם גדול כל כך, הם נעשו אחד ונכללים כאחד. שהרי כתוב, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, שהמשמעות שנעשו אחד.