אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / זוהר לעם / בראשית א', חלק ד' / מים אלו הָרו וילדו אפלה [מיין אעדו ואולידו חשוכא]

369/2). מים אלו הָרו וילדו אפלה. וע"ז כתוב, והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקודשים. כי אחר שהרקיע העליון שבפה דא"א, יורד ומעלה כל המדרגות לראש דא"א, ששם חכמה בלי חסדים, נעשה אז חושך וקיפאון בכל בחינות מים התחתונים, ז"ת, שעלו שם, כי הם אינם יכולים לקבל חכמה בלי חסדים. ונבחן, שהמים העליונים, ג"ר דא"א, הרו. כי מים תחתונים, שעלו ונכללו בג"ר דא"א, נבחנים כמו עובָּר במעי אימו, להיותם גוף זר שם, כמו עובר שהוא גוף זר, הכלול בגוף אימו.

אמנם, וילדו אפלה. שאחר שהמים העליונים השפיעו המוחין דחכמה למים התחתונים, נולדו ויצאו בחושך וקיפאון. כי המים התחתונים אינם יכולים לקבל אור הגדול דראש א"א בלי חסדים. וכמ"ש, והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקודשים. כי הפרוכת, הרקיע העליון שבפה דא"א, המבדיל בין הג"ר דא"א, קודש הקודשים, מים עליונים, לז"ת דא"א, מים תחתונים, קודש. כי המים העליונים, ג"ר, קודש הקודשים, יכולים לקבל חכמה בלי חסדים, אבל המים התחתונים, ז"ת, קודש, אינם יכולים לקבל חכמה בלי חסדים ונעשו חושך. ונמצא, הפרוכת מבדילה בין הקודש ובין קודש הקודשים.

370. כתוב, המְקָרֶה במים עליותיו, השָׂם עבים רְכוּבוֹ, הַמְהלך על כנפי רוח. במים, פירושו המים העליונים מכל, או"א, ג"ר דבינה, שבהם תיקן הבית, הנוקבא דז"א, כמ"ש, בחכמה ייבנה בית ובתבונה יתכּונָן.

הזוהר מבאר כאן את הכתוב, המקרה במים עליותיו, על סדר יציאת המוחין בג' נקודות, חולם שורוק חיריק. אשר, המקרה במים עליותיו, מורה על נקודת החולם, מ"י, שנשארו במדרגה, המקבלת מג"ר דבינה. ומביא ע"ז את הכתוב, בחכמה ייבנה בית, להורות, שאין החכמה מאירה בבית, הנוקבא, זולת בהמשכת חסדים מג"ר דבינה, או"א, מ"י, נקודת החולם.

ומבאר הכתוב, השָׂם עבים רכובו, על נקודת השורוק. המהלך על כנפי רוח, על נקודת החיריק.

371. השם עבים רכובו. המילה עבים מתחלקת לשתיים, ע"ב י"ם. ע"ב, חושך השמאל, עומד על ים זה. הכתוב, השם עבים רכובו, מורה על המוחין דנקודת השורוק, שמאירים בשמאל בחושך ובקיפאון. וע"כ מרומזים במילה ע"ב של עבים. ונודע, שאין המוחין אלו מקובלים, אלא לנוקבא דז"א לבדה, הנקראת אז י"ם. וע"כ מסמיך הכתוב המוחין אלו אל המילה י"ם, שהוא שֵׁם הנוקבא, בעת שמקבלת המוחין הללו משמאל.

המהלך על כנפי רוח. היא הרוח של מקדש העליון. וזה כמ"ש, שניים כרובים זהב. הכתוב המהלך על כנפי רוח, מורה על קומת החסדים, היוצאת על המסך דנקודת החיריק, המייחדת ב' הנקודות חולם ושורוק זה בזה. כי כנפי הוא מסך. רוח, היא מידת האור, היוצא על המסך הזה, קומת חסדים, הנמשכת ממקדש העליון, או"א עילאין. וזהו ב' כרובים זהב, זו"ן. כי המהלך על כנפי רוח, מורה על כרוב הזכר, ז"א, שהארתו חסדים מכוסים. והכתוב השָׂם עבים רכובו, מורה על כרוב הנוקבא דז"א, שמאירה בהארת חכמה.

כתוב, וירכב על כרוב, ויָעוֹף, ויֵידֶא על כנפי רוח. תחילה, וירכב על כרוב אחד. כרוב הנוקבא, ע"ב י"ם. ואח"כ נגלה על כנפי רוח, כרוב הזכר, בקומת החסדים, הנגלה על מסך דחיריק. ועד שזה התעורר, לא התגלה בזה. כי עד שלא התעורר הארת החסדים של כרוב הזכר, כמ"ש, ויידא על כנפי רוח, לא התגלה המרכבה בכרוב הנקבה, כמ"ש, וירכב על כרוב ויעוף. כי הארת החכמה של הנקבה, נקודת השורוק, לא תוכל להאיר, מטרם שמתלבשת בלבוש של הארת החסדים מנקודת החיריק.

372. כתוב, ומים תיכֵּן במידה. מורה, שבמידה ממש התקין אותם, כאשר הגיעו המים לתוך המידה. במידה, פירושו, ההגבלה, שנעשתה עם הזיווג על מסך דחיריק, מסך דבחינה א', מים, המוחין. ומטרם שהגיעו המוחין של חולם ושורוק למידה ולגבול, שנעשה בכוח המסך דחיריק, לא יכלו להאיר. ע"כ כתוב, ומים תיכֵּן במידה. שעם הגעת המים לתוך המידה, ניתקנו ויכלו להאיר. והם תיקון העולם, כאשר מגיעים למידה מצד הגבורה.

כי זיווג הנעשה על מסך דבחינה א', ממשיך רק ו"ק בלי ראש, שהוא מיעוט גדול. אלא כאן, מאחר שהמוחין כבר באו מצד שמאל, גבורה, וכבר קיבלו החכמה משם בנקודת השורוק, ואינם יכולים להאיר בלי חסדים. אז מקבלים תיקונם, כשמגיעים לתוך המידה דנקודת החיריק. כי מתלבשים בקומת החסדים שבתוך המידה, ונעשים מתוקנים, להאיר בעולם, הנוקבא דז"א.

והם תיקון העולם, כאשר מגיעים למידה מצד הגבורה. אמנם מטרם שקיבלו המוחין מצד השמאל, אין במידה כלום מתיקון העולם, הנוקבא, כי אז אין המידה נותנת אלא רק ו"ק בלי ראש. ולראָיה, שכך היו הראשונים אומרים, כשהחכמים הגיעו למקום זה, לעניין המידה, המתקן את המים, היו שפתותיהם של החכמים נעות, ולא אמרו כלום, מפחד שלא ייענשו. הרי שבמידה עצמה אין שום תיקון העולם, אלא רק כשהמוחין באים מצד הגבורה. וכבר יש להם המוחין דחכמה מנקודת השורוק אשר שם, אז המידה מתקנת המוחין, כי מלבישה אותם בחסדים שבה.

373. האות הראשונה של האותיות הייתה עפה על פני קשר הטהור, והתעטרה מלמטה ומלמעלה. אותיות הם הכלים של זו"ן, שמקבלים אורותיהם ע"י עלייה לאו"א. והמסך שבאו"א נקרא קשר הטהור. וכשזו"ן עולים לאו"א, נכללים בזיווג, הנעשה שם על המסך הזה.

והאות הראשונה הייתה עפה על פני קשר הטהור, שעלתה ונכללה במסך שבאו"א. והתעטרה, שקיבלה שם המוחין, הנקראים עטרות. מלמטה, מהמוחין דשורוק, המאירים למטה. כלומר, שנמשכים מלמעלה למטה. מלמעלה, המוחין דנקודת החולם, המאירים מלמעלה. והוא ב' הקווים ימין ושמאל, שהאותיות מקבלים תחילה באו"א, ואז יש ביניהם מחלוקת. וזה עניין, עולה ויורד. שפעם עולה ומאיר למעלה בהארת החולם, ופעם יורד ומאיר למטה בהארת השורוק. כלומר, פעם מתגבר קו ימין, ופעם מתגבר קו שמאל.

והמים, שהם המוחין, נחקקים בחקיקותיהם, שמקבלים חקיקות המסך דנקודת החיריק. ואז, מתיישבים המוחין במקומם, ונכללים ב' הקווים של חולם ושורוק, אחד באחד. כי הוא קו האמצעי, הנמשך מקומת החסדים, היוצאת על מסך דחיריק, המכריע ומייחד ב' הקווים זה בזה.

וכן כל האותיות עלו לאו"א, וקיבלו תחילה המוחין מב' הקווים ימין ושמאל, הנמשכים מהנקודות חולם ושורוק שבאו"א. ואח"כ הארת נקודת החיריק. ואז נכללו זה בזה, ומתעטרים זה בזה, עד שנבנה עליהם בניין הפרצוף של זו"ן ויסוד שלו.

374. וכשנבנו כל האותיות, והתעטרו במוחין דג"ר, ע"י התכללותם באו"א, המים העליונים היו מתערבים במים התחתונים והוציאו הבית של העולם. או"א נבחנים למים עליונים. זו"ן נבחנים למים תחתונים. ובעת שקיבלו המוחין של חולם שורוק חיריק מאו"א, היו הכלים דז"א מעורבים בכלים דאו"א, שלא היה ניכר שום הפרש ביניהם. וע"י כך הוציאו מוחין דחכמה אל הנוקבא. שאז הנוקבא נקראת, הבית של העולם.

מתחילה ניתקנו האותיות דז"א, שנכללו במים העליונים, וקיבלו המוחין ב' קווים, מב' הנקודות חולם ושורוק שבאו"א. ואח"כ קיבלו קו האמצעי מנקודת החיריק, ונשלמו. ואח"ז ניתקנה ג"כ הנוקבא באותה הדרך. שמתחילה קיבלה ב' הקווים ימין ושמאל. ואז נקראת הבית של העולם, כי השם בית מורה על אור החכמה, המקובל ע"י המסך דשורוק. אבל עדיין אין יישוב בבית, כי אין יישוב אלא בהארת נקודת החיריק.

וע"כ הבית, הנוקבא, נראית תחילה, שהמים עולים ויורדים בה. שתחילה קיבלה הבית, את ב' הקווים מחולם ומשורוק, אשר אז נעשתה מחלוקת ביניהם. ופעם עולים, שמתגבר קו הימין, הנמשך מנקודת החולם, המאיר מלמעלה. ופעם יורדים, שמתגבר בה קו שמאל, הנמשך משורוק, המאיר מלמעלה למטה. כמו אצל האותיות דז"א, עד שנעשה הרקיע והבדיל ביניהם.

בחינת קו אמצעי, הנמשך ממסך דנקודת החיריק, נקרא רקיע. וכשנעשה הרקיע הזה, המשיך קו אמצעי בנוקבא, והסיר המחלוקת של ב' הקווים שבנוקבא, כי הלבישם וכלל אותם זה בזה.

והמחלוקת של ב' הקווים ימין ושמאל, הייתה ביום ב' דמעשה בראשית, שבו נברא הגיהינום, מחמת המחלוקת של הקווים. שהיא אש שורפת, כמ"ש, אש אוכְלָה הוא. והוא עתיד לשרות על ראש הרשעים.

375. מכאן נלמד, אשר כל מחלוקת, שהיא לשם שמיים, סופה להתקיים. שהרי כאן הייתה מחלוקת לשם שמיים, כלומר לשם ז"א, והשמיים מתקיים לאחר מכן, ביום ג', בסיבת המחלוקת הזו, כמ"ש, ויקרא אלקים לרקיע שמיים. ויקרא, פירושו קרא והזמין. שלאחר מכן, ביום ג', יהיה הרקיע בבחינת שמיים, ז"א.

כי הטעם שז"א מקבל המוחין דגדלות מאו"א, הוא משום שהייתה מחלוקת בב' הקווים, הנמשכים מב' נקודות חולם שורוק באו"א, ולא יכלו להאיר בהם, עד שנעשה הזיווג על המסך דנקודת החיריק, שהכריע ביניהם. ומסך זה קיבלו או"א מז"א, שעלה אליהם. ונמצא, שז"א הגורם שיתקיימו המוחין באו"א. ע"כ זוכה גם הוא באותם המוחין. כי כל השיעור שהתחתון גורם להאיר בעליון, זוכה בו גם התחתון.

הרי שכל המוחין של ז"א, אינם אלא בסיבת המחלוקת של ימין ושמאל, שהייתה באמא, שזכה בהם בסיבת ההכרעה. ואם לא הייתה המחלוקת הזו באו"א, לא היה לזו"ן מוחין. ולכן כל מחלוקת שהיא לשם שמיים, סופה להתקיים. כי שמיים ז"א. והמחלוקת, שהייתה באו"א, הייתה לשם מוחין לשמיים. כי לולא זה, לא היה מוחין לשמיים. אמנם זה לא היה ביום ב', בשעת יציאת הרקיע, אלא ביום ג', כי אז נעשתה ההכרעה בקווים. והשמיים התקיים לאחר מכן, ביום ג'. כמ"ש, ויקרא אלקים לרקיע שמיים, שהוא הזמנה ליום ג', שאז נשלמה ההכרעה, שז"א מקבל המוחין בסיבתה.

הבניין של הבית והעלייה, בקורות, שביניהם הם נמצאים ומתקיימים. כי אלו הקורות שביניהם, משמשים רצפה בשביל העלייה, ותקרה בשביל הבית. ונמצא, שמהם כל מציאות הבית והעלייה. כי מטרם שהונחו הקורות באמצע הבניין, לא היה מציאות לבית ועלייה הללו. וכן מתקיימים על ידם. כי אם יתבטלו הקורות הללו, יתבטלו תכף הבית והעלייה. כמ"ש, והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקודשים. שעצם הקודש וקודש הקודשים נעשו ע"י הפרוכת, ומתקיימים על ידה, שהרי הפרוכת הוא הרקיע, המבדיל בפנים באמצע, בין מים עליונים למים תחתונים.

או"א מים עליונים, זו"ן מים תחתונים. ולולא הרקיע, ז"א, שהכריע בין ב' הקווים דאו"א, לא היה מוחין למים תחתונים, זו"ן. כי כל המוחין דז"א נמשכים לו רק בזכות ההכרעה שלו באו"א. הרי שקיומם, המוחין של מים תחתונים תלויים ברקיע. וכן קיומם של מים עליונים תלויים ברקיע. כי כל עוד שהרקיע לא הכריע בין ב' הקווים ימין ושמאל שבהם, היו האורות עולים ויורדים ולא האירו.

הרי שגם המים העליונים, וגם המים התחתונים, אין להם קיום, זולת ע"י הרקיע. שזה דומה לקורות, שבין הבית והעלייה, שעצם הבית והעלייה נעשה ע"י הקורות. ומחלוקת לשם שמיים, שהוא המחלוקת שבין הקווים דאו"א, והשמיים מתקיים. שלולא מחלוקת זה, היה ז"א, שמיים, בלי מוחין, ולא היה לו קיום. כי משום שהרקיע, ז"א, קיים המוחין באו"א, התקיימו המוחין גם בו.

376. כתוב אח"כ, ייקוו המים מתחת השמיים אל מקום אחד. מתחת השמיים ממש. השמיים ז"א. מתחת השמיים, הנוקבא דז"א, שמתחת מדרגת ז"א. מים, מוחין. יתקבצו המוחין לנוקבא. בכל מקום שנאמר מתחת, הוא מחזה ולמטה של אותו מדרגה, כי עיקר כל מדרגה הוא מחזה ולמעלה. אבל כאן אין כוונת הכתוב על מחזה ולמטה של ז"א, הנקרא השמיים, אלא מתחת ממש, מתחת כל מדרגת הז"א, שהיא הנוקבא. אל מקום אחד, פירושו, למקום שנקרא אחד, והוא ים התחתון, הנוקבא, שהרי הנוקבא משלימה השם אח"ד, ובלי הנוקבא אין ז"א נקרא אח"ד.

ז"א נקרא א"ח, הנוקבא נקראת ד', וכשיש ייחוד ז"א ונוקבא, א"ח עם ד', אז מתגלה בהם השם אח"ד. הרי שהנוקבא, ד', משלימה לאח"ד. וע"כ נקראת הנוקבא מקום אחד. ומשמע, שכוונת הכתוב, ייקוו המים, בנוקבא, מתאספים כל המים, כמ"ש, כל הנחלים הולכים אל הים, שהיא הנוקבא.

377. אל מקום אחד. זהו כמ"ש, וברית שלוֹמי לא תָמוּט. כלומר, יסוד דז"א, הנקרא ברית שלום. שהרי היסוד לוקח כל האורות, כמ"ש, ייקוו המים, וזורק אותם אל הים, הנוקבא, בעת שיש לה מוחין דחכמה. ועל ידו ניתקנת הארץ, הנוקבא, בעת שיש לה כל המוחין, הן חכמה והן חסדים. כי כתוב, ותיראה היבָּשה. וזהו ארץ, כמ"ש, ויקרא אלקים ליבשה ארץ. ולפי זה יהיה פירוש הכתוב, ייקוו המים, שהם המוחין אל יסוד דז"א, הנקרא מקום אחד. והוא משפיע אותם אל הנוקבא. וזהו, ותיראה היבשה, שהיא הנוקבא.

378. למה נקרא הנוקבא יבָּשה? כתוב עליה, לחם עֹני, בחוסר ו', שמורה על הנוקבא בעת שיש חכמה בחוסר חסדים, שאז נקראת לחם עוני, משום שאינה יכולה להאיר. ע"כ נקראת ג"כ יבשה, בלי מים, שהם המוחין. כי החכמה שבה אינה יכולה להאיר בלי לבוש מהחסדים.

וע"כ הנוקבא שואבת לתוכה אז כל מימי העולם, אור החכמה, הכוללת כל המוחין דג"ר. ועכ"ז היא נשארת יבֵשה, כמו שלא היה לה מוחין לגמרי, מחוסר לבוש החסדים, שאין החכמה מאירה זולתם. עד שמקום זה, היסוד, שנברא מקום אחד, ממלא אותה עם אור החסדים. ואז נמשכים המים דרך מקורות הללו של שפע היסוד, דרך התלבשות החכמה באור החסדים.

379. ולמקווה המים קרא ימים. זהו בית קיבוץ המים שלמעלה, שבבינה. כי שם מתקבצים כל המים. ומשם נמשכים ויוצאים. כי שורש המוחין הם בבינה, בפרצוף ישסו"ת. והכתוב, ייקוו המים, פירושו, שיימשכו מישסו"ת. אל מקום אחד, שהוא היסוד. ומהיסוד אל הנוקבא. וע"כ מסיים הכתוב, ולמקווה המים, לשורש והמוצָא של המוחין הללו, קרא ימים.

מקווה המים, צדיק, יסוד דז"א. כי בעת שהיסוד מגיע למקווה המים, כתוב, ויַרְא אלקים כי טוב. וכן כתוב, אִמרו צדיק כי טוב. הכתוב מדבר כאן ממוחין דחכמה, הנמשכים מקו שמאל, מנקודת השורוק. שמטרם שהגיע יום ג', ת"ת ויסוד, קו המכריע, לא יכלו המוחין הללו להאיר. וע"כ לא נאמר ביום ב', כי טוב.

ולפיכך, לא מבואר הכתוב, מקווה המים, על קו השמאל שבבינה, כיוון שנאמר עליו, כי טוב, א"כ כבר הוכרע ע"י היסוד, שהלביש החכמה בחסדים. כי מקודם זה אין החכמה מאירה, ואיך כתוב עליו, וירא אלקים כי טוב? לכן מפורש הכתוב על היסוד, צדיק, שעל ידו נעשו המוחין כי טוב. כמ"ש, אִמרו צדיק כי טוב. שהכריע ביניהם.

אלא שישראל, ז"א, נקרא מקווה המים, כי כתוב, מִקווה ישראל ה'. כי קו הג', המכריע ומלביש ב' הקווים ימין ושמאל זה בזה, שאז נאמר בו, כי טוב, כולל ת"ת ויסוד, ברית וגוף כאחד נחשב לו. ויום ג' בעצמותו ת"ת, וע"כ לא מפורש, מקווה המים, על היסוד אלא על ת"ת, שהוא ישראל. כי יום ג' ת"ת, והוא המכריע בין הקווים, ועל ידו נעשו המוחין דשמאל כי טוב, כמ"ש, וירא אלקים כי טוב. ואין צורך לפרשו על יסוד.

380. נאמר, שמקווה המים צדיק, יסוד דז"א. שכתוב, ולמקווה המים קרא ימים, שהוא שם המוחין דחכמה. משום שהנחלים והמעיינות והנהרות, שהם כל הבחינות של מוחין דחכמה, כולם לוקח היסוד. שלהיותו המקור של כולם בהכרעה שלו, ע"כ לוקח את כולם, ומשום זה נקרא ימים. וע"כ כתוב, וירא אלקים כי טוב. משום שהיסוד מתקן את המוחין דחכמה האלו, ע"כ אומר עתה הכתוב, כי טוב.

אבל אם מפורש הכתוב, מקווה המים, על ישראל, ת"ת, שאינו מאיר במוחין דחכמה, הנקרא ימים, אלא רק בחסדים מכוסים, א"כ למה נקרא בשם ימים, שהוא מוחין דחכמה? ולמה כתוב, כי טוב, שפירושו על הלבשת החכמה בחסדים? שכל זה אינו מגולה מחזה ולמעלה דז"א, כי קו האמצעי אשר שם הוא ת"ת, אלא מחזה ולמטה שלו, שקו האמצעי אשר שם הוא יסוד.

381. ומשום שכולל בתוכו כל המוחין, הן חכמה והן חסדים, ע"כ הבדיל, שלא נאמר, כי טוב, במוחין שבין יום א' ליום ג', במוחין דיום ב'. כלומר, בערך ריבוי האור, שיצא ביום ג' ע"י היסוד, במוחין הקודמים שביום ב' נבחנים לפחיתות, עד שלא היה ראוי לומר בהם, כי טוב.

ולולא היתרון הגדול הזה של היסוד, לא היו המוחין דיום ב' ניכרים לפחיתות. שהרי ביום ג' עשתה הארץ פירות. הנוקבא, מכוחו של צדיק, היסוד. כמ"ש, ויאמר אלקים תַדְשא הארץ דשא עשבמזריע זרע, עץ פרי עושה פרי למינו, אשר זרעובו עלהארץ. עץ פרי זה עצה"ד טו"ר, הנוקבא דז"א. ועושה פרי, צדיק יסוד עולם, יסוד דז"א, שעושה כל הפירות ומשפיע אותם לנוקבא. ומשום היתרון הזה של היסוד, ניכר יום ב' לפחיתות, עד שלא נאמר בו כי טוב.

382. עץ פרי עושה פרי למינו, פירושו, שכל איש, שיש לו רוח קדוש, פרי של אותו האילן, של הנוקבא דז"א, רושם היסוד, בהם רשימה לפי מינו. והוא יסוד דז"א, ברית קודש, ברית שלום. כך בני האמונה, אותם שזכו לרוח קדוש מהנוקבא, דומים למינו, שזוכים ג"כ במדרגות ברית קודש וברית שלום. הם נכנסים למינו, שמתדבקים בו, ואינם נפרדים עוד ממנו.

ופירוש הכתוב, עושה פרי למינו, הוא, הצדיק, היסוד, עושה פירות, רוחות ונשמות בני אדם. ואילן, הנוקבא דז"א, מתעברת עם הפירות הללו, שמקבלת מהיסוד, שהם הרוחות והנשמות, ומוציאה אותה הפרי למינו. לפי מינו של עושה הפרי, שהוא היסוד, שמקבל הפרי יהיה כמותו. וע"כ כתוב, עץ פרי עושה פרי למינו. כי הרוחות יוצאים מהיסוד, שעושה אותם. ומשפיע אותם לעץ פרי, הנוקבא. והנוקבא משפיעה אותם לבני אדם. והם דומים לעושה פרי, ליסוד. וע"כ אומר, עושה פרי למינו. ומשמעות ההבדל אם דומים ליסוד או לנוקבא תתבאר בהמשך.

383. אשרי חלקו של הדומה לאביו ולאימו, שהם זו"ן. וע"כ רשימה הקדושה, חיתוך העורלה שביום השמיני, הוא כדי שישתווה למעלת אימו, הנוקבא דז"א. וכאשר נפרע והתגלה רשימה הקדושה, כדי שישתווה לאביו, ז"א. כי ע"י מצוות מילה, זוכה לקבל מוחין דנוקבא. וע"י פריעה מקבל מוחין דז"א. וע"כ עץ פרי, זה אמא, הנוקבא דז"א. עושה פרי, זה ברית קודש, יסוד דז"א, אביו. למינו, שיידמה לאביו ויצוין בו, שיקבל כל מעלותיו.

384. אשר זרעו בו על הארץ. הלוא היה צריך לכתוב, זרע בו, בלי ו'? אלא, זרע וא"ו בו. זרע ז"א, הנקרא וא"ו, בו. כתוב, על הארץ, כי ז"א משפיע אותו הזרע על הארץ, הנוקבא.

אשרי חלקם של ישראל, שהם קדושים ודומים לקדושים. שמקבלים מוחין מזו"ן, ודומים אליהם. וע"כ כתוב, ועמֵךְ כולם צדיקים. כי ודאי הם צדיקים, שהרי נשמותיהם יוצאים מצדיקים, יסודות דזו"ן, וע"כ הם דומים להם. אשריהם בעוה"ז ובעוה"ב.

385. כתוב, עושה ארץ בכוחו. עושה ארץ, זה הקב"ה למעלה. שהקב"ה עושה את הנוקבא, ארץ, מהזיווג זו"ן שמחזה ולמעלה, שמשם מושפעים חסדים מכוסים. בכוחו זה צדיק, יסוד הז"א, שע"י היסוד שלו משפיע החסדים לנוקבא.

וכתוב, מכין תבל בחכמתו. תבל, ארץ שלמטה. כלומר, בזיווג זו"ן שמחזה ולמטה, ששם מתגלה הארת החכמה, נקראת הנוקבא תבל, שהקב"ה מכין אותה. בחכמתו זה צדק, כמ"ש, והוא ישפוט תבל בצדק. בזיווג להמשכת הארת החכמה, נקרא הנוקבא צדק, וז"א משפט. ובחכמתו זה צדק. להכין הנוקבא, שתהיה צדק, ע"י הזיווג צדק ומשפט, כמ"ש, והוא ישפוט תבל בצדק.

ומבאר הכתובים בזיווגים של הצדיק וצדק, שהכתוב, עושה ארץ בכוחו, מבאר על זיווג של הצדיק, כי בכוחו זה צדיק, שהוא הזיווג להשפעת חסדים. והכתוב, מכין תבל בחכמתו, מבאר על זיווג, הנקרא צדק. כי בחכמתו זה צדק. אמנם זיווג זה של הצדק, הוא רק להכנה בלבד, חכמה בלי חסדים. והנוקבא אינה יכולה לקבל חכמה בלי חסדים. וע"כ צריכה עוד להשתלם ע"י זיווג של הצדיק, לקבלת חסדים. וע"כ כתוב, מכין תבל בחכמתו, שהוא רק להכנה.

עושה ארץ, זה הקב"ה, שמתקן הארץ, ומתקן דרכיה. ומתקן אותה בכוחו. מבאר הכתוב, עושה ארץ, מבחינת העושה, שזה הקב"ה למעלה, שעושה הארץ ע"י הזיווג שמחזה ולמעלה. ומבאר הכתוב, עשה ארץ, מבחינת המעשה, שזה הקב"ה שמתקן הארץ, ומתקן דרכיה, שהמעשה הוא תיקון, שתוכל להאיר עם החכמה שקיבלה, ע"י השפעת החסדים מהזיווג שמחזה ולמעלה.

386. יש קשרים, שכל כ"ב (22) האותיות נקשרים על ידם כאחד. שתי אותיות הן, שכל אחת קושרת כל כ"ב האותיות כאחד. זו עולה וזו יורדת. וזו שעלתה יורדת, וזו שירדה עלתה, כמ"ש, אַ"ך בָּ"ךְ אֵ"ל.

ממשיך לבאר ב' זיווגים צדיק וצדק, שבכתוב, עושה ארץ בכוחו, להיותם ב' יסודות, כי יסוד הזכר, צדיק, ויסוד הנוקבא צדק, ע"כ מכנה אותם ב' אותיות. כי יסוד נקרא אות. וכ"ב אותיות הן ע"ס של בניין הפרצוף, המתחלקים ג"כ במספר כ"ב אותיות. באופן, שכ"ב אותיות הם כל הפרצוף כולו. וספירת יסוד של הפרצוף כולל כל הפרצוף, ומקשר כל פרטי הפרצוף בקשר אחד. ולכן נאמר, יש קשרים, שכל כ"ב האותיות נקשרים על ידם כאחד, שהם היסודות של כל פרצוף, הקושר כל פרטי הפרצוף, שהם כ"ב אותיות, ועושה אותם כלל אחד בזיווג.

שתי אותיות הן, ב' יסודות, צדיק וצדק, זו עולה וזו יורדת. כי הזיווג ביסוד הזכר, הנקרא צדיק, להמשכת חסדים, הוא רק ו"ק, שנבחן הארתם רק מלמטה למעלה. כי רק הארת ג"ר מאירה מלמעלה למטה. וע"כ נמצא, שהארת הזיווג דחסדים מבחינת צדיק, היא עולה, שמאירה מלמטה למעלה. ולכן נאמר, זו עולה. והארת הזיווג דחכמה, הנמשכת ביסוד דנוקבא,צדק, להיותה ג"ר, מאירה מלמעלה למטה. ונבחן שהארתו יורדת לכל התחתונים. ולכן נאמר, וזו יורדת.

ונודע שאחר שנגלה קומת החסדים בזיווג של הצדיק, נעשה זיווג צדיק וצדק כאחד, ונכללים זה מזה. שצדיק נכלל מהארת החכמה שבצדק, ויש לו ג"ר. וצדק נכללת מהחסדים שבצדיק, ומתלבשת החכמה שלה בחסדים. וע"י הזיווג הזה, נמצאים החסדים שבצדיק מאירים עתה מלמעלה למטה, כי יש להם עתה ג"ר, מכוח התכללות בצדק. והחכמה שבצדק, כדי שתוכל להתלבש בחסדים, מאירה רק מלמעלה למטה.

וזו שעלתה יורדת, וזו שירדה עלתה. כי הארת החסדים מצדיק, שהייתה הארתו עולה מקודם מלמטה למעלה, נמצא עתה ע"י התכללותו בצדק, שהארתו יורד מלמעלה למטה לתחתונים. והארת החכמה, שהארתה הייתה יורדת מקודם מלמעלה למטה, נמצא עתה, אחר ההתכללותה בצדיק, שהארתה עולה מלמטה למעלה, ואינה מתפשטת למטה לתחתונים.

כמ"ש, אַ"ך בָּ"ךְ אֵ"ל. א"ל הוא שם החסד, שהארתו יורדת למטה, לתחתונים. וע"כ, בך א"ל, בישראל. כי אור החסדים יורד לתוך התחתונים. אבל כתוב, א"ך, לשון מיעוט, למעט את הארת החכמה. ופירוש הכתוב, אך השם א"ל בך, ולא אור החכמה. ומתבאר הכתוב, עושה ארץ בכוחו זה צדיק. שע"י הצדיק, מקבלת הנוקבא עשיה שלמה. מכין ארץ בחכמתו זה צדק. שזיווג לצדק להכנה בלבד. אבל לבסוף נעשה הזיווג של צדיק וצִדקו. ואז התיקון של הנוקבא שלם.

387. הלשון של המשקל עומד באמצע, כמ"ש, לא תעשו עוול במשפט במידה במשקל ובמשׂוּרה. משקל, פירושו, שהלשון של המאזניים עומד באמצע, כי אז המשקל צדק. וכמ"ש, בשקל הקודש, והמאזניים עומדים בו, בלשון של המאזניים, העומד באמצע. ונשקלים המוחין. וע"כ נקראים שקל הקודש. מאזניים, שבו שוקלים המוחין, מאזני צדק, שהצדק נשקל בה, וכל המוחין עומדים במשקל בשקל הקודש.

ביאור הדברים. כי כל המוחין יוצאים ומתגלים במאזניים ובמשקל, שהם ג' נקודות חולם שורוק חיריק, שאותיות מ"י חולם, כף ימנית, חסדים. ואותיות אל"ה, שורוק, כף שמאלית, הארת חכמה. ומטרם שנגלה קומת החסדים בנקודת החיריק, נמצאות ב' כפות המאזניים במחלוקת, פעם מתגבר הימין וכף החסדים עולה, וכף החכמה יורדת, ופעם מתגבר השמאל, וכף החכמה עולה, וכף החסדים יורדת.

וזה נמשך עד שמתגלה קו האמצעי, החסדים, במסך דנקודת החיריק. ואז נעשה הכרעה, שהחכמה מתלבשת בחסדים, וחסדים בחכמה, ומאירים שניהם ביחד. ולפיכך נבחנת קומה זו דנקודת החיריק שהלשון של המאזניים עומד באמצע, כי בעת שהלשון של המאזניים עומד באמצע, נעשה צִדקת המשקל, וב' כפות המאזניים עומדות זו מול זו בשווה. ובדרך זה יוצאים כל המוחין, כמו שנאמר לעיל, שהרי אין זרע, שייזרע לצורך מוחין, זולת בג' הזריעות חולם שורוק חיריק.

וזה חולק על מה שנאמר, וזו שעלתה יורדת, וזו שירדה עלתה. אשר ע"י קו האמצעי, המכריע ביניהם, נמצא הארת חסדים מתפשטת למטה, ולא הארת חכמה, ומעניין שקל הקודש הנאמר על המוחין, משמע שב' כפות המאזניים מאירים בשווה, שהלשון של המאזניים, העומד באמצע, ואין כף הימנית מתגברת יותר על כף השמאלית.