412. בשעה שרצה הקב"ה לברוא את האדם, הזדעזעו כל העליונים והתחתונים, מפני שכל העולמות תלויים במעשיו, אם לשבט ואם לחסד. ונמצא, בריאת האדם נוגע לכולם. וע"כ הזדעזעו, כי יָראו, אולי יחטא. ויום השישי היה עולה במדרגותיו, עד שעלה ברצון העליון, והאיר ההתחלה לכל האורות.
413. ופתח שער המזרח, כי משם יוצא האור להאיר בעולם. כי כל הפעולות, שהיו מחויבות להיות בסדר אצילות פרצופי זו"ן, צריכים לחזור עליהם בזיווגם, להולדת נשמה. וסדר אצילות פרצופי זו"ן מובא במילים קצרות: שלושה יוצאים מאחד, אחד זוכה בשלושה. שפירושו, שתחילה עולה ז"א למ"ן לישסו"ת, ומכריע שם בין ימין ושמאל דישסו"ת, בקומת החסדים, היוצאת שם על מסך דחיריק, ואז נכללים שלושתם זה בזה, ויוצאים בישסו"ת ג' מוחין חב"ד.
שלושה, חב"ד דישסו"ת, יוצאים מאחד, ז"א. כי ע"י הכרעתו את ב' הקווים אשר שם, האירו ג' מוחין הללו שם. ולפיכך אחד, ז"א, זוכה בשלושה, שעומד גם הוא בג' מוחין חב"ד הללו, מטעם, שכל שיעור הארה, שהתחתון גורם לצאת בעליון, זוכה בו גם התחתון.
והנה כל אותו הדרך צריכים זו"ן לעבור מחדש, כדי להוליד נשמת אדה"ר. שמתחילה צריך ז"א לעלות למ"ן לישסו"ת, להכריע בין ימין ושמאל שבהם, ועלייה זו דז"א לישסו"ת מיוחסת בעיקר ליסוד דז"א, כי הוא הנושא למסך דחיריק.
ויום השישי, יסוד דז"א, עולה במדרגותיו למ"ן לרצון עליון, ישסו"ת, ומכריע שם בין ימין ושמאל דישסו"ת. ובהכרעתו, מתגלים בהם ג' מוחין חב"ד, כי שלושה יוצאים מאחד. ונמצא, והאיר ההתחלה לכל האורות. כי אלו ג' מוחין חב"ד, שיצאו בישסו"ת ע"י הכרעת ז"א, הם מוחין ראשונים דהארת חכמה, שמתגלים בעולמות. כי חכמה דא"א נסתמה ואינה מאירה לפרצופי אצילות. וכל הארת חכמה, המאירה באצילות, הוא רק מבינה שחזרה להיות חכמה, ישסו"ת.
הרי שמוחין הללו, שיצאו בישסו"ת ונשלמו ע"י הכרעת ז"א, הם המוחין הראשונים שבכל עולם האצילות. ואח"ז זכה גם ז"א עצמו באלו ג' מוחין, מטעם אחד זוכה בשלושה. ונמצא בזה, שנפתח שער המזרח. שז"א, הנקרא מזרח, נפתח להאיר בג' מוחין, כמו ישסו"ת. כי מישסו"ת יוצא האור לז"א.
וצריכים לזכור כאן, כי ד' רוחות העולם, הם כינויים לד' הבחינות חו"ב תו"מ. ובזו"ן הם חו"ג תו"מ. דרום, ימין, חסד. צפון שמאל, גבורה.מזרח, ז"א, ת"ת, קו אמצעי. מערב, נוקבא דז"א, מלכות, המקבלת מג' הקווים דרום צפון מזרח.
ודרום, ימין, חסד, גילה כוח הארתו, שירש מראש, ישסו"ת, ומתחזק במזרח, ז"א. אחר שז"א קיבל המוחין בג' קווים מישסו"ת, המשיך לעצמו את קו הימין חסדים. כי הז"א עיקרו חסדים מכוסים, ואינו צריך להארת חכמה, הנמשך בקו שמאל, צפון. אמנם באמת, המשיך כל ג' הקווים, דרום צפון מזרח, אלא שקו ימין, דרום, התחזק בשליטתו וכיסה והעלים אורות האחרים. כלומר, שהתגבר בשליטתו וביטל האחרים.
מזרח, ז"א, התקיף לצפון. שחזר וגילה בתוך עצמו הארת השמאל, שהמשיך מישסו"ת, נקודת השורוק. והתעורר הצפון והתפשט בתוך הז"א. וקרא ברוב כוח למערב, הנוקבא דז"א, להתקרב ולהשתתף עימו. אז המערב, הנוקבא, עלה בצפון והתקשר בו. כי עיקר בניין הנוקבא משמאל, צפון. ולפיכך עורר ז"א את הצפון שבו, להתפשט בכל שיעורו ולהתלבש בתוך הנוקבא. וקרא ברוב כוח למערב. ברוב כוח הוא, כי הארת הצפון בכוח רב. כי עם הארתו קופאים כל אורות המלכות.
אח"כ דרום, ימין, חסד, בא ונאחז במערב, הנוקבא. ונמצא שסובבים אותה הדרום והצפון, שהם גִדְרֵי הגן. כי אחר שהנוקבא נקשרה בהארת הצפון, קפאה, שהיא ים הקרוש. עד שחזר ז"א, והמשיך אליה את הדרום, אור החסדים שבימין. ואז התלבשה הארת החכמה שבצפון בחסדים שבדרום, ונפתחו אורותיה להאיר בעולמות. ומלבד זה, נעשו ב' הארות הללו, הדרום והצפון, שומרים לנוקבא מפני הקליפות והדינים. כי רוח דרום מבטל כל הדינים, ורוח צפון מכניע את כל החיצוניים והקליפות. ונבחנים משום זה, ששומרים אותה, כמו גדר השומר את הגן מפני זרים.
אז מזרח, ז"א, מזדווג במערב, הנוקבא. והמערב בשמחה. וביקשה מכולם ואמרה, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. שיהיה בדרך זה, בד' רוחות דרום צפון מזרח מערב, ולמעלה ולמטה, כלומר בו"ק. ואז הז"א מתדבק בנוקבא, והוציא נשמת אדה"ר. וע"כ אדם יצא ממקום ביהמ"ק, מנוקבא דז"א, הנקראת ביהמ"ק.
414. ויאמר אלקים,נעשה אדם. הקב"ה אמר, כלומר שהמשיך לתחתונים, הבאים מצד העליונים, את השם במספר אדם, השם מ"ה (45). עליונים הם ישסו"ת, שאין להם אלא ב' קווים ימין ושמאל, בחולם שורוק, שהם מ"י אל"ה, והם סתומים. תחתונים, הם זו"ן, שיש להם המסך דחיריק, המסך דשם מ"ה, שבקומת החסדים היוצאת על המסך הזה, הוא מכריע בין ימין ושמאל דישסו"ת, ונפתחו ישסו"ת מסתימתם, ויוצאים בהם ג' מוחין חב"ד, שלושה יוצאים מאחד.
ובשביל זה גם הזו"ן זוכים באלו המוחין. כי כל השיעור, שהתחתון גורם לעליון, זוכה בו גם התחתון. שנאמר, אחד זוכה בשלושה. וזה התחתונים, הבאים מצד העליונים. כי זו"ן מבחינת עצמם אינם ראויים למוחין. אלא משום שגרמו יציאת המוחין למעלה בישסו"ת, ע"כ זכו בהם גם הם. וע"כ נבחנים זו"ן, שהמוחין שלהם באים מצד העליונים, ולא מצד עצמם.
וכדרך שנאצלו המוחין דזו"ן מישסו"ת, כן נאצלת נשמת אדה"ר מזו"ן. כי אחר שקיבלו הזו"ן המוחין מישסו"ת ומאו"א, ועלו אליהם והלבישו אותם, שנעשו שווים לגמרי למדרגת או"א וישסו"ת, אז האצילו לאדה"ר, בכל אותם הדרכים שאו"א האצילו אותם. כי עתה נחשבים זו"ן לעליונים ונשמת אדם לתחתונים. וע"כ תחילה התמעטו הזו"ן כמו ישסו"ת, והורידו אותיות אל"ה לנשמת אדם. ואח"כ העלו אותם חזרה למדרגתם, ואז עלתה עימהם נשמת אדה"ר.
וכמו בישסו"ת, כן נעשה עתה גם בזו"ן, ב' קווים, ימין ושמאל, מ"י אל"ה. ואורותיהם נסתמים. ולאדה"ר יש עתה המסך דנקודת החיריק, שהוא המסך דשם מ"ה, המכריע בין ב' הקווים דזו"ן, ופותח אותם מסתימתם. ובשיעור הזה, שנשמת אדה"ר גרם מוחין חדשים בזו"ן, זוכה בהם גם הוא. ונמצא, שיציאת המוחין לנשמת אדה"ר, היה ג"כ כמו התחתונים הבאים מצד העליונים.
וזה שהקב"ה אמר, נעשה אדם, כלומר שהמשיך מוחין, לאלו התחתונים הבאים מצד העליונים, שהם התחתונים הנושאים את מסך דחיריק, הראויים להכריע בין ב' הקווים שבעליונים מהם, שמוציאים מוחין בעליונים, וזוכים בהם גם הם. סוד שם הזה, העולה בגי' מ"ה, כמספר אדם, סוד קו האמצעי, הנושא מסך דחיריק משם מ"ה, המכריע בעליונים ומושך מהם גם לעצמו, שבסוד זה יצאה ונאצלה כל השלמות שבנשמת אדה"ר.
אדם הוא מסתימה עליונה, שכולל בתוכו ב' הקווים מן העליונים, מישסו"ת, ימין ושמאל, שמטרם הכרעה דקו ג', היו סתומים. וכן אדם הוא סוד האותיות, שכולל בתוכו את קו האמצעי, שהוא בחינת התחתונים כולם, המכונים אותיות. כי העליונים נבחנים לטעמים נקודות, והתחתונים לאותיות. שהרי האדם כולל בתוכו כל מה שלמעלה, וכל שלמטה.
ג' אותיות הן אד"ם. א' שבשם אדם רומזת למעלה, לאו"א עילאין, שמהם נמשך קו ימין מ"י. ם' סתומה שבשם אדם היא הם' שבכתוב, לם'רבה המִשְׂרָה, שמ' זו אע"פ שהיא באמצע המילה, מ"מ המסורת הוא לכותבה בם' סתומה, כמו בסוף המילה. והיא רומזת לישסו"ת, שמהם נמשך קו שמאל אל"ה.
ד' התחתונה שבשם אדם, שהיא סתומה במערב. שד' זו כלולה בנוקבא, שמחזה ולמטה דז"א, הנקראת מערב, היא רומזת למסך דחיריק, שנוקבא, המכונה מערב, נושאת אותו. שעל ידו יוצאת קומת החסדים, ונעשה לקו אמצעי, ומכריע בין ימין, א' דאדם, ובין שמאל, ם' דאדם.
וזה כלל המוחין שלמעלה ושלמטה. כי בג' דרכים אלו יוצאים המוחין בישסו"ת ובזו"ן. וכן יוצאים בנשמת אדה"ר. אחר שניתקנו למעלה בזו"ן ע"י הכרעת המסך דאדם, ניתקנו ג"כ למטה באדם עצמו. כי כל שיעור הארה, שהתחתון גילה למעלה, זוכה בה גם הוא.
415. אלו האותיות א' ד' ם', שהם גילו בזו"ן מוחין דחב"ד חדשים, כאשר ירדו למטה, לנשמת אדה"ר, כולם כאחד בשלמותם, בהכרעת קו האמצעי ובהתכללותם זה בזה. נמצא האדם בזכר ונקבה. החסדים שבנשמה נבחנים לזכר, והגבורות לנקבה. והנקבה הייתה מתדבקת בצידו, עד שהפיל עליו שינה ויישן, והיה מוטל במקום ביהמ"ק של מטה.
416. וניסר אותו הקב"ה. כלומר, שהפריד הנקבה מהזכר. ותיקן אותה, כמו שמתקנים את הכלה. ויביאֶהָ אליו. וכמ"ש, וייקח אחת מצלעותיו. וייקח אחת, כי היה לו שתי צלעות, ולקח אחת מהן. והצלע שלא לקח, היא לילית הראשונה, שהייתה אשת אדה"ר הראשונה, והוסרה ממנו.
417. ולילית לא הייתה עזר כנגדו, כמ"ש, ולאדם לא מצא עזר כנגדו. כי הייתה קליפה רעה, ולא היה סומך עליה. והייתה עימו עד אותה השעה, שכתוב, לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו. כי אז הוסרה ממנו. אדם אחרון כל הנבראים היה. לכן היה צריך לבוא לעולם אדם שלם. לפיכך הוסרה ממנו לילית, וניתנה לו חוה תחתיה.