418. וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, כי לא המטיר ה' על הארץ. וכל שיח השדה, אלו אילנות גדולים, לאחר שניטעו, והיו עוד קטנים. וכל שיח השדה טרם יהיה, אין הפירוש שלא היו כל עיקר, אלא שהיו עוד קטנים.
419. אדם וחוה זה בצד זה נבראו. ולמה לא נבראו פב"פ? משום שכתוב, כי לא המטיר ה' על הארץ, וזיווג דזו"ן עוד לא היה כתיקונו. וכשניתקנו אדם וחוה שלמטה, והוחזרו פב"פ, אז ניתקנו גם למעלה פב"פ.
תחילה היו אדם וחוה דו פרצופים. כי חוה הייתה בחינת קו שמאל של אדם, ולא הייתה פרצוף בפני עצמה. מטעם שזיווג זו"ן לא היה עוד בשלמות, שהם המולידים אותם, כמ"ש, כי לא המטיר ה' על הארץ, שעוד לא היה זיווג זו"ן על מקומו. כי ה', ז"א. הארץ, הנוקבא שלו. ולא ניתקנו זו"ן פב"פ, מטרם שניתקנו אדם וחוה פב"פ.
וטעם הדבר, כי יש ב' עיבורים בשביל כל מדרגה. בעיבור א' הוא משיג ו"ק בלי ראש. ובעיבור ב' משיג הגדלות. ועיבור א' כל עליון מעלה את התחתון שלו אליו ומתקנו. אבל עיבור הב' עולה התחתון לעליון שלו מעצמו, בהעלאת מ"ן. כי עיבור הא' נעשה, בעת שהעליון משיג גדלות א', שאינו עוד פב"פ, אלא במוחין דאחוריים, שמחזיר אצלו אותיות אל"ה שנפלו ממנו. ובאו בתחתון שלו, שאז עולה עימהם גם התחתון, מפאת היותו דבוק באותיות אל"ה.
הרי שלעיבור א' העליון מעלה את התחתון. ואחר שהתחתון מקבל שם קטנות, ורוצה לקבל המוחין, עולה אז למ"ן לעליון מעצמו, שע"י זה העליון מזדווג וממשיך גדלות ב', ומיתקן העליון בזיווג פב"פ, ומשפיע מוחין לתחתון. הרי שכל עוד שהתחתון לא עלה למ"ן לעליון, לקבל שם המוחין דפב"פ, גם העליון הוא במוחין דאחוריים. ומשום שהתחתון הוא גורם וסיבה ליציאת מוחין דפב"פ בעליון, ע"כ נבחן התחתון קודם לעליון, כי קודם ואח"כ הרוחניים, פירושם סיבה ומסוּבב.
420. מאין לנו זה? זה נלמד מן המשכן, כמ"ש, הוקם המשכן, שמורה אשר משכן אחר הוקם עימו, משכן של מעלה, שהיא הנוקבא. ועד שלא הוקם המשכן למטה, לא הוקם המשכן למעלה. אף כאן, כשהוקם למטה, בעת שהשיגו אדם וחוה פב"פ, הוקם למעלה, השיגו גם זו"ן של מעלה הפב"פ. ומשום שעוד לא ניתקן למעלה, שזו"ן לא ניתקנו עוד בפב"פ, ע"כ לא נבראו אדם וחוה פב"פ.
ומוכיח שזו"ן עוד לא היו פב"פ, כמ"ש, כי לא המטיר ה' אלקים על הארץ. שמורה, שלא היה להם זיווג פב"פ, כי ה' אלקים, ז"א, הארץ הנוקבא. ומשום זה מסיים הכתוב, ואדם אַין.כלומר, שלא היה כתיקונו פב"פ, אלא דו פרצופים.
421. וכאשר נשלמה חוה, שננסרה ונתקנה עימו פב"פ, אז נשלם אדם. וקודם לכן, לא נשלם האדם, כי חוה נבחנת לתחתון כלפי אדם. וע"כ היא סיבה ליציאת מוחין של אדם. ולא כתוב עד עתה אות ס' בפרשה, כי סמ"ך מורה על הנוקבא, והיא עוד הייתה נכללת באדם, בדו פרצופים.
ומה שנאמר, שלא כתוב עד עתה אות ס' בפרשה, ולא נאמר, בתורה, משום שבפרשה הקודמת יש אות ס', כמ"ש, הסובב את כל ארץ. ורק בפרשה זו של בריאת אדם, לא נמצא ס' עד שכתוב, ויסגור בשר תַחְתֶנָה.
ואע"פ שהיה נוקבא לאדה"ר, מטרם שנתקנה חוה, שנקראת לילית ראשונה, וא"כ היה לו ס', קודם שנבראה חוה. אבל ס' פירושו עזר, העזר של זו"ן למעלה, אחר שהוחזרו פב"פ, שאז פב"פ נבחן, שהזכר והנוקבא נסמכו זה כנגד זה, שמחזקים אחד לחברו, כי כמו שהנוקבא מתחזקת מז"א באור החסדים, כן הז"א מתחזק מהנוקבא בהארת החכמה.
כמ"ש, סמוכים לעד לעולם עשויים באמת וישר. סמוכים, שזכר ונוקבא סמוכים ביחד, פב"פ. ובזה מתורץ, שלילית לא נקרא ס', כי לא גרמה למעלה בחינת עזר, שפירושו מוחין דפב"פ.
422. כי לא המטיר ה' אלקים על הארץ, שזו"ן לא היו עוד פב"פ, משום שזה בזה סומך. שזו"ן פב"פ סומכים אדם וחוה שיהיו פב"פ. וכן אדם וחוה פב"פ סומכים הזו"ן שיהיו פב"פ. עולם התחתון, אדם וחוה, בני עוה"ז, כאשר ניתקן, ואדם וחוה הוחזרו פב"פ וניתקנו, נמצא אז ס' למעלה, שגם זו"ן מוחזרים פב"פ. ומקודם לכן, מטרם שזו"ן הוחזרו פב"פ, לא היה הפעולה למטה בתיקונו. כלומר, הפעולה ובניין של אדם וחוה פב"פ, לא היה יכול לצאת, משום שלא המטיר ה' אלקים על הארץ, שזו"ן עוד לא היו פב"פ.
הרי שזה בזה תלויים. זו"ן תלויים בפב"פ דאדם וחוה. וכן להיפך, אדם וחוה תלויים בזו"ן. והפב"פ דזו"ן תלויים רק בהעלאת מ"ן של אדם, ופב"פ של אדם תלויים במוחין דפב"פ של זו"ן. והמוחין דפב"פ דזו"ן מוקדמים בהכרח לפב"פ דאדם וחוה. אלא משום שהמ"ן של האדם הם סיבה ליציאת מוחין דפב"פ דזו"ן, ע"כ נחשבים לקודם, כי קודם ואח"כ, ברוחניות, שאין שם זמן, פירושו, סיבה ומסובב.
423. ואד יעלה מן הארץ. זה התיקון של מטה, של האדם. שהוא מוקדם לפב"פ של זו"ן. ואח"כ, והשקה את כל פני האדמה, שיצאו הפב"פ של זו"ן. וז"א השקה את המלכות, אדמה. כי, ואד יעלה מן הארץ, חשקה של הנוקבא יעלה אל הזכר. כי העלאת מ"ן של התחתון לעליון נבחן לחשקה של נוקבא לדכורא.
כי כל תחתון ועליון הם זכר ונוקבא, והתחתון נבחן לנוקבא בערך העליון שלו. והעלאת מ"ן נבחן לחשקה, משום שעולה למעלה רק בכוח החשק. ואד יעלה מן הארץ, שמ"ן עולה מהנוקבא, מאדם התחתון, הנבחן לנוקבא כלפי זו"ן, העליון שלו. ואז יוצאים הפב"פ של זו"ן, והשקה את כל פני האדמה.
ומה הטעם, שלא המטיר? משום שזו"ן לא היו פב"פ, משום שעוד לא היה התיקון, שכתוב עליו, ואד יעלה מן הארץ. שאדם עוד לא העלה מ"ן לזו"ן. ובלי מ"ן של אדם, אינם יוצאים מוחין דפב"פ של הזו"ן. וע"כ מהארץ התחתונה, מאדם וחוה, התעוררה הפעולה של פב"פ למעלה, בזו"ן.
424. עשן עולה תחילה מן הארץ. והענן מתעורר. ואח"כ מתחבר הכול זה בזה. זה דמיון אל עליית מ"ן, מהנוהג בעוה"ז בירידת גשמים. שתחילה עולה אדים ועשן מהארץ, מלמטה למעלה, שמהם מתעוררים למעלה עננים, ומורידים הגשמים מלמעלה למטה.
ועד"ז העשן של הקורבן, הנשרף על המזבח, מתעורר ועולה בעליית מ"ן, מלמטה למעלה בזו"ן, ועושה שלמות למעלה. שהמוחין דפב"פ יוצאים בהם, שהם שלמות הזו"ן. ומתחבר הכול זה בזה, שיוצאים המוחין דפב"פ, ומזדווגים פב"פ, הן למעלה והן למטה.
ועד"ז למעלה, בעליונים עצמם, התעוררות מתחילה תמיד מהתחתון לעליון, ואח"כ נשלם הכול. שלמעלה ג"כ, כל מדרגה תחתונה מעלה מ"ן לעליונה הסמוכה אליה, וכן העליונה למֵעַל העליונה, כולם מעלים מ"ן, תחילה עד העליונה מכולם. ואז השפע מושפע מא"ס מלמעלה למטה, ויורדים ממדרגה למדרגה, מכל עליון לתחתון שלו, עד שבאים למטה.
באופן, שמבחינת מ"ן, נמצאים כל תחתון מוקדם לעליון שלו. ומבחינת מ"ד, המוחין המושפעים מלמעלה, נמצא כל עליון מוקדם לתחתון שלו. ואם כנ"י, הנוקבא לא הייתה מתחילה בהתעוררות, לא היה מתעורר כנגדה למעלה ז"א. ובחשק שלמטה, נשלם למעלה.
בזה נותן טעם לחיוב של עליית מ"ן למוחין. כי יש להבין זה מנוקבא עם ז"א, אשר ז"א חסדים מכוסים, ואינו מתעורר לחכמה לעולם, כמו הבינה. אבל הנוקבא צריכה להארת חכמה. ונמצא, כל זמן שאין הנוקבא מעלה מ"ן לז"א, אין לז"א צורך להמשכת מוחין מא"א. אלא אחר עליית מ"ן של הנוקבא, הוא ממשיך המוחין דהארת חכמה מא"א בשבילה, ומשיגים המוחין דפב"פ.
וזה הטעם מספיק לכל מדרגות של אצילות. מפני שכולן בחסדים, ורק הנוקבא לבדה צריכה להארת חכמה. ואח"כ ללידת זו"ן, עולים זו"ן למדרגת או"א, ונעשית הנוקבא כמו אמא, בחסדים מכוסים. ונמצא עתה רק חוה התחתונה צריכה להארת חכמה, במקום הנוקבא דז"א, שתהיה צריכה להארת חכמה. וע"כ המוחין דאדם תלויים עתה בחוה, שהיא המעוררת את העליון שלה, אדם, שיעלה מ"ן לזו"ן להמשכת הארת חכמה. וכן זו"ן לעליונים מהם וכו', עד המשכת השפע מא"ס.
425. למה כתוב, ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע. הלוא עצה"ד אינו באמצע הגן? אלא עה"ח מהלך 500 שנים, וכל מימי בראשית מתחלקים תחתיו. ומהלך 500 שנה, משום שעה"ח באמצע הגן ממש, בחינת קו אמצעי. וע"כ כולל ומשפיע מחמשת הספירות שבבינה, שכל אחת מאה, לגן, המלכות, שנה. שזהו שעה"ח מהלך 500 שנה, שמהלך ומשפיע חמשת הספירות כח"ב תו"מ שבבינה, אל שנה, המלכות והגן. והוא לוקח כל מימי בראשית, כל המוחין שבבינה שחזרה לחכמה, הנקראת בראשית, ומתחלקים תחתיו.
426. למה מתחלקים תחת עה"ח כל מימי בראשית? שהרי אותו הנהר, הנמשך ויוצא מעדן, הבינה, שורה על הגן ונכנס בו. כלומר, המוחין שעה"ח מאיר בגן, הם מהנהר, מבינה, ומבינה מתחלקים המים לכמה צדדים. כי המוחין אינם מאירים בבינה, אלא בג' נקודות חולם שורוק חיריק, שהם התחלקות המוחין לג' צדדים ימין שמאל אמצע. והגן לוקח כל ג' הצדדים שבמוחין, ואח"כ הם יוצאים ומושפעים ממנה לתחתונים, ומתחלקים לכמה נחלים למטה.
כמו שהגן קיבל המוחין בהתחלקות לג' צדדים ימין שמאל אמצע, כן כשהוא משפיע לתחתונים, מקבלים גם הם בהתחלקות לג' צדדים, כמ"ש, יַשקו כל חַיְתו יער. שכל אחד מהתחתונים מקבל מהבחינה שכנגדו שבמוחין של הנוקבא.
כמו שהמוחין יוצאים מעולם העליון, בינה, ששםיוצאים בג' צדדים, והבינה משקה המוחין לאלו הרים העליונים דאפרסמון הטהור, שהם חג"ת דבינה. ואח"כ, כשמגיעים משם, מחג"ת דבינה, לעה"ח, ז"א, מתחלקים ג"כ המוחין לכל צד, לפי דרכו ימין שמאל אמצע. ולפיכך מתחלקים כן גם בגן, המקבל מעה"ח, וגם בבי"ע, המקבלים מהגן.
427. עצה"ד טו"ר, הוא באמצע בין טוב, ימין, ובין רע, שמאל. למה נקרא כן, הרי העץ הזה אינו באמצע, אלא שנוטה לשמאל יותר מימין? משום שיונק מב' הצדדים, ימין ושמאל. ויודע, אותם שמתדבק בהם, כמי שיונק ממתוק וממר. ומשום שיונק מב' הצדדים, ויודע אותם, שמתדבק בהם, ושורה בתוכם, נקרא משום זה טו"ר.
משום זה נקראת הנוקבא עצה"ד טו"ר. כי יש ב' נקודות בנוקבא: אחת ממותקת מהבינה, שהיא טוב, ואחת מעצמה בלתי ממותקת, שהיא רע. והיא יונקת משתיהן יחדיו, ע"כ נקראת עצה"ד טו"ר.
428. וכל הנטיעות, הספירות של המלכות, שורים על ב' נקודות טו"ר, כי אלו הנקודות הם יסוד של הנוקבא, שהיא מתחת כל הספירות. ובו נאחזים נטיעות אחרות עליונות, חג"ת נה"י דז"א, שהנוקבא נבנית מהם בעת גדלותה, שהם נקראים ארזי לבנון. ארזי לבנון אלו ששת ימים עליונים, ששת ימי בראשית, כמ"ש, ארזי לבנון אשר נטע. כי הם ודאי נטיעות, שהתקיימו אחר שנעקרו ממקומם, ונטעו אותם במקום אחר.
429. מכאן ואילך כתוב ס' בפרשה, שהוא הס' שבכתוב, ויסגור בשר תַחְתֶנָה. כלומר, שמאז ואילך נעשה חוה בבחינת סֶמך. ותחילה הייתה חוה דבוקה בצידו, והיו דבוקים זה בצד זה. ועקר אותם הקב"ה ודאי, כמ"ש, וייקח אחת מצלעותיו, ושתל במקום אחר, באו"א, כמ"ש, וייבן ה' אלקים את הצלע. ה' אלקים, או"א, כלומר זו"ן שהלביש אותן, את או"א, ונעשו כמוהם. והם העלו אליהם את חוה, ובנו אותה לפרצוף מיוחד פב"פ. וחזרו אדם וחוה להיות ב' פרצופים פב"פ. ובזה התקיימו בשלמות.
ומטרם הס' בפסוק, ויסגור בשר תחתנה, לא הייתה חוה בבחינת סמך אל אדם, שפירושו ב' פרצופים פב"פ, אלא דו פרצופים זה בצד זה. אלא אחר שעקר אותה הקב"ה לחוה, כמ"ש, וייקח אחת מצלעותיו, מאז והלאה נעשית חוה סמך, כי חזרו פב"פ. ע"כ נכתבה הסמך תכף אחר העקירה, כמ"ש, ויסגור בשר תחתנה. עד"ז נסמכו גם עולמות העליונים, זו"ן, שתחילה היו דו פרצופים, ואח"כ עקר אותם הקב"ה, שהם או"א עילאין. והעלו אליהם את הנוקבא, ובנו אותה, והתקיימו זו"ן בקיום שלם, כלומר בפב"פ.
430. אדם וחוה נקראים נטיעות, כמ"ש, נצר מטעיי מעשה ידיי להתפאר. מעשה ידיי, הכוונה אדם וחוה, שלא עסקו בהם בריות אחרות, רק הקב"ה לבדו. ולהם קורא הכתוב נצר מטעיי. הרי שאדם וחוה נקראים נטיעות, כמ"ש, ביום נִטְעֵךְ תשגשגי, נֵד קציר ביום נַחֲלָה וכאב אנוש. שביום שניטעו בעולם, חטאו. מדבר באדה"ר וקורא להם נטיעה, כמ"ש, ביום נטעך.
431. הנטיעות, זו"ן, היו קטנים, כקרני חגבים. ואור שלהם היה דק, ולא היו מאירים. כיוון שניטעו במקום אחר, שעלו לאו"א וניתקנו, גדלו אורותיהם, ונקראו ארזי לבנון. וכן אדם וחוה, מטרם שניטעו במקום אחר, בזו"ן, לא גדלו באור, ולא העלו ריח טוב, ודאי שנעקרו ממקומם, ונשתלו למעלה בזו"ן, וניתקנו כראוי.