477. ויאמר ה', לא יָדוֹן רוחי באדם לעולם, בְּשַׁגַם הוא בשר. בעת ההיא, לפני המבול, הנהר, הנמשך ויוצא מעדן, כלומר, מבינה, הוציא רוח עליון מעה"ח, ז"א. והשפיע באילן, בנוקבא. ונמשכו מהם רוחות החיים בתוך בני אדם. וחיו משום זה ימים רבים.
ספירות הבינה מאות. ולפי שרוחות החיים היו נמשכים מהבינה, חיו אז בני אדם מאות. והיו ימי שנות חייהם 700 שנה, כנגד ז"ת דבינה. ואם בגבורות, 800 שנה. וגם ב-900 שנה. וע"כ חיו ימים רבים. עד שעלתה רעתם למרום והתייצבו לפתח, כמ"ש, לפתח חטאת רובץ, אז רוח העליון, מהבינה, הסתלק מהאילן, מהנוקבא, בעת שפורחים נשמות לבני אדם.
כלומר, שרוח העליון מהבינה הסתלק מהנוקבא, ונשאר בה רק רוח ז"א. והנשמות פורחים רק מצד הז"א והנוקבא שלו. כמ"ש, לא ידון רוחי באדם, מבינה באדם. לעולם, לתת רוחי לעולם, בעת שפורחים נשמות מזו"ן לבני אדם. ולפיכך, כיוון שבינה אינה נותנת נשמות לעולם, ואין עתה נשמות אלא רק מז"א, שספירותיו עשרות, ע"כ ימי שנות חיינו רק 70 שנה, כנגד ז"ת דז"א. ואם בגבורות 80 שנה, כלומר באחיזת הג"ר. עד בן 100 שנה, שהוא כעוֹבֵר ובָטֵל מהעולם.
478. בשגם הוא בשר. בשגם זה משה, כי הוא בגי' שמ"ה (345), כמו מש"ה, שמאיר אל הלבנה. ומהכוח הזה חיים בני אדם בעולם ימים רבים. דעת הפנימי דז"א נקרא משה. והוא ממשיך אור הבינה אל הנוקבא, שספירותיה מאות. וע"כ חיו האנשים ימים רבים.
כמ"ש, והיו ימיו מאה ועשרים שנה. רֶמז על משה, שחי 120 שנים, שעל ידו ניתנה התורה. ובעת מתן תורה השפיע חיים לבני אדם מעה"ח ההוא, שיוצא מעדן מלובש בו, מהבינה. ואלמלא חטאו ישראל, היה תמיד מקבלים החיים מעה"ח, ולא היו מתים. וכמ"ש, חרות על הלוחות. להורות, שהייתה חירות ממלאך המוות. כי עה"ח היה נמשך למטה, שממנו החיים נצחיים.
479. וע"כ כתוב, בשגם הוא בשר. מפני שבשגם שהוא בשר, כלומר משה, המלובש בבשר הגוף, בו תלוי הדבר להשפיע רוח החיים הנצחיים. כי בשגם, שהוא משה, נאחז למעלה ונאחז למטה. כלומר, שז"א שלמעלה נקרא ג"כ משה. וע"כ הכתוב מדייק, בשגם הוא בשר, להורות שהכוונה על משה שלמטה, המלובש בבשר.
כלומר ע"י מתן תורה, אז תהיה חירות ממלאך המוות. וע"כ, משה לא מת, אלא נאסף מהעולם לעולם העליון, לז"א. והוא מאיר שם ללבנה, הנוקבא. כי השמש אע"פ שנאסף מהעולם אינו מת. כלומר, אינו מתבטל, אלא שנכנס ומאיר ללבנה. וכך הוא משה, שהסתלק מעולם התחתון ומאיר ללבנה בעולם העליון.
480. עוד, בשגם הוא בשר. כי בהמשכת רוח חיים בבני אדם זמן רב, חזר הרוח להיות בשר, כמו גוף, להימשך אחר תאוות הגוף, ולעסוק בקנייני עוה"ז. ופירוש הכתוב, לא ידון רוחי באדם לעולם, בשגם הוא בשר, לא ימשיך רוח החיים באדם לימים רבים. משום שבאריכות הזמן, מחזירים הרוח להיות בשר.
481. כל הדורות, שהשתכללו ובאו משֵׁת, היו כולם צדיקים וחסידים. אח"כ התפשטו בעולם, והולידו בנים, ולמדו אומנות העולם, להשמיד עם הרמחים והחרבות. כלומר, שחיו על חרבם. עד שבא נוח, ותיקן להם תיקון העולם, ולעבוד ולתקן האדמה. כי בתחילה לא היו זורעים וחורשים. כי חיו על חרבם. אלא אח"כ הצטרכו לזה, כמ"ש, עוד כל ימי הארץ זרע וקציר, לא יִשְׁבוֹתוּ. הרי שהיה אז נוהג בעולם זרע וקציר.
482. עתיד הקב"ה לתקן העולם, ולתקן את רוח החיים בבני אדם, באופן שיאריכו ימים לעולם. כמ"ש, כי כימי העץ ימי עַמי. וכתוב, בילע המוות לנצח, ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים, וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ, כי ה' דיבר.