הזה"ק שואל "בא אל פרעה" הלא "לך אל פרעה" היה צריך לומר. כיון שראה הקב"ה, שמשה ירא ושלוחים ממונים אחרים למעלה לא יכלו לקרב אליו, אמר הקב"ה "הנני עליך פרעה מלך מצרים", התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו, שהקב"ה היה צריך לערוך עמו מלחמה, כמו שכתוב "אני ה'", שדרשו "אני ולא אחר", ולא שליח", עד כאן לשונו. (בתחילת פרשת בא).
וההבדל בין בא ללך הוא, שבא משמע, שנלך ביחד, כדרך שהאדם אומר לחבירו "בא".
ויש להבין ענין זה, כי הזה"ק אומר, בשביל מה היה צריך הקב"ה לילך עם משה, כי משה לבדו לא היה יכול לבדו לעשות עמו מלחמה, אלא הקב"ה בעצמו ולא אחר. אם כן בשביל מה היה צריך למשה, שילך עם הקב"ה. הלא הכתוב אומר "אני ולא שליח". אם כן איזו תועלת מביא זה שהקב"ה הלך אל פרעה, הנקרא תנים, עם משה. הלא הוא יכול ללכת לפרעה בלי משה.
ויש עוד להבין מה שאמרו חז"ל (קדושין ל' ע"ב) וזה לשונו, "אמר ריש לקיש, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר, צופה רשע לצדיק, ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו, שנאמר, ה' לא יעזבנו בידו".
וגם כאן מתעוררת השאלה, אם האדם בעצמו אינו יכול להתגבר, אלא הקב"ה צריך לעזור, הכפילות הזו למה לי. היינו, או שהקב"ה יתן כח באדם להתגבר עליו בלבדו, או שהקב"ה יעשה את הכל. ולמה צריכים כאן כאילו שני כוחות, אחד של האדם ואח"כ כוחו של הקב"ה. וכאילו שרק על ידי שניהם יכולים להתגבר על הרע, וכח אחד לא מספיק.
הנה ידוע, כי שלימות האדם היא, שהוא צריך להגיע למטרת הבריאה. זאת אומרת, להשיג את המטרה שבשבילה נברא העולם, הנקראת להטיב לנבראיו. היינו, שהנבראים צריכים להגיע לקבל את הטוב והעונג, מה שחשב להנותם.
ומטרם זה, אין עוד הבריאה נקראת בריאה המתאימה להבורא, היות כידוע, שמפועל השלם צריכות לצאת פעולות שלימות, היינו שכולם ירגישו את היופי שישנו בהבריאה, ושכל אחד ואחד תהיה לו היכולת להלל ולשבח את הבריאה, ושכולם יוכלו להלל ולהודות לה' על הבריאה שבראה, ושכולם יוכלו לומר "ברוך שאמר והיה העולם". זאת אומרת, שכולם מברכים את ה' עבור זה שברא עולם טוב מלא תענוגים, וכולם עליזים ושמחים מהנחת רוח שמרגישים מרוב תענוגים שמקבלים בעולם.
אולם כשהאדם מתחיל להתבונן, אם הוא באמת שבע רצון מהחיים שלו, כמה קורת רוח הוא מקבל מעצמו ומהסביבה שבה הוא נמצא, אז הוא רואה להיפך, שכולם סובלים יסורים ומכאובים, וכל אחד ואחד סובל בצורה אחרת. והאדם צריך לומר "ברוך שאמר והיה העולם", אז הוא רואה, שהוא אומר זה רק משפה ולחוץ.
אלא כידוע, שאין הטוב והעונג יכול להתגלות בעולם מטרם שיש להעולם כלים דהשפעה, היות שכלי קבלה שלנו מלוכלכים עוד בקבלה עצמית המצומצמת מאוד במידתה, וגם מפרידה אותנו מהבורא (פירוש, על הכלי קבלה היה צמצום הראשון, שלא יאיר שם שפע. עיין בהקדמת ספר הזהר דף קל"ח בהסולם).
ובכדי להשיג את הכלים דהשפעה, כאן מתחילה המחלוקת והמלחמות, היות שזהו נגד הטבע שלנו. ובשביל זה ניתנו לנו תורה ומצות, בכדי להגיע לדרגת השפעה, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין" (קדושין ל').
וכמו כן ניתן לנו מצות "ואהבת לרעך כמוך". ורבי עקיבא אומר "זה כלל גדול בתורה" (ב"ר פכ"ד). כלומר, שע"י זה שהאדם עובד באהבת חברים, הוא מרגיל את עצמו לצאת מאהבה עצמית ולהגיע לאהבת הזולת.
אמנם יש להבין, מה שאנו רואים לעינינו, שיש אנשים שמשקיעים כוחות באהבת חברים, ומכל מקום לא הגיעו אפילו כמלוא נימא לאהבת ה', שיכלו לעבוד בתורה ומצות מטעם אהבת ה'. זאת אומרת, באהבת חברים, הם אומרים שהם מתקדמים במקצת, אבל באהבת ה' אין הם רואים שום התקדמות. אבל צריכים לדעת, שגם באהבת חברים יש דרגות, היינו שצריכים לחשוב על החיוב של אהבת חברים.
כי זה יכולים לדמות לבנין, שיש שמה ב' קומות, וגם קומת קרקע. והמלך נמצא בקומה ב'. ואומרים, מי שרוצה לכנס להמלך, היינו שכל מטרתו היא רק שרוצה לשוחח עם המלך פנים בפנים, אומרים לו, שהוא מוכרח מקודם לעלות לקומה א', כי אי אפשר לעלות לקומה ב' מטרם שעולים לקומה א'.
וזה בטח, שכל אחד ואחד מבין שזה נכון. אבל יש סיבה לזה שצריכים לעלות לקומה א' שנקרא תיקונים, היינו שע"י זה שהאדם יעלה לקומה א', שם הוא יכול ללמוד, איך שיכולים לדבר עם המלך פנים בפנים. ויהא ביכולתו לבקש מהמלך מה שליבו חפץ. אדם הזה ששמע, שצריכים מקודם לעלות לקומה א' ואח"כ יכולים לקומה ב', הוא הבין זה טוב מאוד. אבל היות שכל חשקו הוא לקבל פני המלך, ולא דואג לשום דבר, נמצא, מה שאמרו לו, שהוא צריך לעלות לקומה א', היה עליו לעול ולמשא.
אבל אין ברירה. אז הוא עולה לקומה א' ולא מעניין לו להסתכל מה שיש שמה, הגם ששמע, שבקומה א' לומדים לאדם איך לדבר עם המלך. אבל הוא לא שם לב לזה, כי זו לא מטרתו, כי מטרתו היא המלך, ולא מה שהוא יכול ללמוד בקומה א', כי מטרתו היא לא הלימוד, אלא מטרתו היא לראות פני המלך. ומה לו לבלות זמן על דברים של מה בכך, כי הכל בפני עצם המלך כלא ואפס. אם כן מה לו להתעניין מה שלומדים בקומה א'.
ומשום זה כשעולה לקומה א', אין לו רצון להתעכב שם, אלא רוצה תיכף לעלות לקומה ב', ששם ישנו המלך בעצמו. כי זה כל חשקו. אולם אומרים לו, כי מטרם שאתה תלמד את החוקים שיש בקומה א', בטח אתה תפגום בכבוד המלך. ומשום זה אין לך לקוות שתוכל לעלות לקומה ב', מטרם שאתה תלמד כל שיש ללמוד בקומה א'.
וכמו כן באהבת חברים, כן שמענו שאי אפשר לזכות לאהבת ה', מטרם שאדם זכה לאהבת חברים, כמו שאמר ר' עקיבא, ש"אהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה. אם כן בזמן שעוסק באהבת חברים, אין הוא מסתכל על אהבת חברים על איזה ערך, בעל משקל, אלא כדבר מותר.
והוא הולך לקיים את זה מטעם שאין ברירה, וכל רגע הוא מסתכל, מתי אני אזכה לאהבת ה', ואני אוכל לפטור את עצמי מאהבת חברים, שעבודה זו אצלי לעול ולמשא. כי קשה לי מאוד לסבול את החברים שלי, היות שאני רואה, שכל אחד ואחד מהם יש לו תכונות אחרות משלי, ואין לי שום השתוות עמהם, רק בעל כורחך, מטעם שאין לי ברירה, היות שאמרו לי, שבלי אהבת חברים איננו יכול להגיע לאהבת ה'. אז בהכרח אני יושב עמהם.
אבל אני יכול לומר לעצמי, מה אני מרויח מהחברים, רק דבר אחד, היינו שאני מתקן את עצמי מבחינת סיגופים, מזה שאני יושב עמהם ביחד, וסובל את הדיבורים של החברים, שאינם לרוחי ולתכונתי. אבל מה לעשות. אומרים לי, שאני מוכרח לסבול בעוה"ז, לכן אני סובל, ואני יושב ומצפה, מתי יגיע הזמן, שאני אוכל לברוח מהם, ולא להסתכל על שפלותם, שאני רואה בהם.
נמצא, שהוא לא לוקח מאהבת חברים את התרופה, שנקראת אהבת הזולת, אלא מטעם שאמרו לו, שאין ברירה, אחרת הוא לא יכול להגיע לאהבת ה'. ומשום זה הוא עוסק באהבת חברים, ועושה כל ההתחייבות מה שהחברים מחייבים אותו. אבל מה שצריך ללמוד מהם, זהו ממנו והלאה. זאת אומרת, מאהבה עצמית הוא לא יוצא, ולאהבת הזולת הוא לא מגיע. ומקיים אהבת חברים לא מטעם אהבה, אלא מטעם יראה, היות שלא נותנים להכנס לאהבת ה', מטרם שנכנסים מקודם לאהבת חברים. אם כן הוא מתיירא, שלא לקיים אהבת חברים, כי לא יתנו לו לכנס לאהבת ה'.
וזה דומה להמשל, שהיות שלא נתנו לו להכנס לקומה ב', ששם נמצא המלך, מבלי שיעלה מקודם לקומה א'. והכוונה היא, בכדי שילמד החוקים, איך להיזהר בכבוד המלך, אם כן ההגיון מחייב, שבזמן שנכנס לקומה א', שיהיה בשמחה, כי הוא לומד עכשיו, איך להיזהר בכבוד המלך, וירויח מזה, שאח"כ, כשיכנס להיכל המלך, לא יפגום חס ושלום בכבוד המלך. ולפי זה, כשנמצא בקומה א', הוא נותן תשומת לב, איך נהוגים שם כל החוקים ולהרגיל בהם, כי הוא רוצה להכנס להמלך, בכדי להשפיע להמלך, ולא חס ושלום לזלזל בכבוד המלך.
וזה שייך לומר רק במי שרוצה להכנס להמלך על מנת להשפיע נחת רוח להמלך. מה שאם כן מי שרוצה לכנס להמלך מחמת קבלה עצמית, אז הוא מסתכל על כל הדברים הנמצאים בקומה א' כדברים מיותרים, שזה לא מענין אותו. ומה שעליו לעלות לקומה א', הוא רק מפני היראה, כי הוא יודע, שלא יתנו לו לעלות לקומה ב' מטרם שיעלה לקומה א'. אבל אין לו שום צורך ללמוד חוקים, שלומדים שם שלא לפגוע בכבוד המלך. מטעם שכל מה שרוצה לכנס להמלך, אין זה רק מטעם אהבה עצמית.
אי לזאת, עלינו לדעת, כי זה שניתן לנו ענין אהבת חברים, הוא ללמוד מזה שלא לפגום בכבוד המלך. פירוש, שאם אין לו רצון רק להשפיע נחת רוח להמלך, בטח הוא יפגום בכבוד המלך, שזה נקרא שמוסר קדושה לחיצוניים. ומשום זה לא לזלזל בכבוד של חשיבות של עבודת אהבת חברים, כי ממנה האדם ילמד איך לצאת מאהבת עצמית, ולהכנס לדרך של אהבת הזולת. וכישגמור את העבודה של אהבת חברים, אז הוא יכול לזכות לאהבת ה'.
ויש לדעת, כי באהבת חברים יש מעלה, שאין האדם יכול לרמות את עצמו, ולומר שהוא אוהב את החברה, אם הוא באמת לא אוהב אותם. כי כאן ניתן לתת לעצמו בקורת, אם הוא באמת יש לו אהבת חברים או לא. מה שאם כן באהבת ה', אין אדם יכול לעשות בקורת על עצמו, אם כוונתו אהבת ה', היינו שרצונו להשפיע לה' או רצונו לקבל בעמ"נ לקבל.
אבל צריכים לדעת, כי לאחר כל התיקונים, שנתנו לאדם לעשות בלי עזרת ה', לא יזכה לשום התקדמות בעבודה דלהשפיע. ושאלנו אם כן, בשביל מה צריך האדם לעשות מעשים, בכדי שיזכה אח"כ לעזרת ה', הלא ה' יכול לעזור אפילו בלי מעשי התחתונים, כי בין כך ובין כך לא תעזור עבודת האדם לשום התקדמות בעבודה.
והענין הוא, כי אם אין האדם מתחיל בעבודה, אז האדם לא יודע, שלא יכול לנצח את מלחמות היצר. מה שאם כן כשהאדם מתחיל ללכת בעבודת ה', ועושה מה שביכולתו לעשות, אז הוא יכול לתת תפלה אמיתית, שה' יעזור לו.
אבל בשביל מה ה' רוצה, שיתן תפלה אמיתית. לבשר ודם שייך לומר, שהוא רוצה, שיבקש לו בקשה אמיתית. משום שבקשה אמיתית, שהאדם מבקש מחברו, אז חברו נותן לו תודה אמיתית. והבשר ודם, שהוא רודף אחר כבוד, התודה שהוא נותן לו, הוא כאילו משפיל לפניו, ומזה הוא נהנה. אבל לגבי הקב"ה, וכי הוא צריך להכבוד של בני אדם, שיתנו לו. אם כן בשביל מה רוצה הקב"ה, שהאדם יתן לו תפלה אמיתית מעומק הלב.
אלא הענין הוא כידוע, שאין אור בלי כלי, שאין באפשרות לתת לאדם דבר, שיהיה חשוב מאוד. ואם אין לו רצון להדבר, הוא יזלזל בו, ולא ישמור את הדבר, וזה ילך לאיבוד, משום שהצורך לדבר הוא כפי מה שחסר לו, וזה נותן את החשיבות. וכפי החשיבות, בשיעור זה הוא יודע לשמור את המתנה, שלא תלך לאיבוד, כי אחרת הכל ילך להקליפות.
וזה נקרא, שנותנים יניקה לקליפות, היינו שהכל הולך לכלי קבלה, שהם לוקחים כל מה שהאדם מזלזל בדברים של קדושה, לרשותם. ומזה אנו יודעים, מדוע צריך האדם להתחיל בעבודה. אבל מדוע ה' לא נתן להאדם הכח, שיכול לגמור את העבודה לבד, בלי עזרת ה'.
הענין הוא, ידוע מה שזה"ק מפרש על מה שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". ושואל "במה". ואומר "בנשמתא קדישא", היינו שמקבל הארה מלמעלה, הנקראת "נשמה", הנקראת "השגת אלקות", שזה הוא נכלל במחשבת הבריאה להטיב לנבראיו.
נמצא, בזה שיש לו כלי ורצון לכלי דהשפעה, הוא מקבל אח"כ האור, הנקרא "נשמה". אם כן לשניהם הם צריכים. היינו, שהאדם יתחיל, בזה הוא מקבל כלי. וע"י זה שהוא בעצמו לא יכול לגמור, אז הוא צועק לה', שיעזור, אז הוא מקבל האור.
ובזה נבין מה שכתוב "בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו, ואת לב עבדיו, למען שתי אתתי אלה בקרבו". ומקשים העולם, למה הקב"ה הכביד את לבו. הכתוב מתרץ "למען שתי אותותי אלה בקרבו". והפירוש, כי למה הקב"ה הכביד את לבו של אדם, ולא יכול לנצח את מלחמת היצר לבדו.
והתשובה, שהכוונה היא בכדי שהאדם יצעק אל ה'. וע"י זה יהיה לו כלי. ואז הקב"ה יכול להכניס בתוך הכלי את אותיות התורה בקרבו, שזהו בחינת נשמתא, שה' נותן לו בתור עזרה. וזהו בחינת "אורייתא וקוב"ה חד הוא", ש"אותותי" הכוונה על אותיות התורה מבחינת שמותיו של הקב"ה. וזו הבחינה של להטיב לנבראיו, שהיא בחינת מחשבת הבריאה להטיב לנבראיו. וזו באה להאדם דוקא שיש לו כלי. וכלי זה בא ע"י הכבדת הלב, אז יש מקום לצעוק לה', שיעזור לו. ועוזרו בנשמתא קדישא, כנ"ל.
ובזה נבין ענין "בא אל פרעה" היינו שנינו ביחד, היינו שהאדם צריך להתחיל. ואז הוא רואה, שאין הוא מסוגל לנצח אותו. וזהו הרמז, שמשה היה ירא לגשת אליו. ואז אמר הקב"ה "הנני עליך פרעה", שאז באה העזרה מהקב"ה. ובמה, בנשמתא קדישא, כנ"ל בדברי הזה"ק.
נמצא, שהכבדת הלב, מה שכתוב "כי אני הכבדתי את לבו", היתה בכדי שיהיה מקום לתפלה. והתפלה הזו, אין זה כדוגמת בשר ודם, שרוצה כבוד, שיבקש ממנו, בכדי שע"י זה הוא מתכבד. אלא כאן כוונת התפלה היא, בכדי שיהיה לו כלי, היינו שיהיה לו צורך לעזרת ה'. כי אין אור בלי כלי. ובזמן שהאדם רואה, שאין הוא מסוגל לעזור לעצמו כל שהוא, אז יש לו צורך שה' יעזור לו.
וזה הוא ענין מה שאמרו חז"ל "הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים". וגם כאן מתעוררת השאלה, וכי הקב"ה צריך ההכנעה של אדם, שיבקש ממנו. אלא כנ"ל, היות שרצונו יתברך להטיב לנבראיו, אבל אין אור בלי כלי, לכן הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים, שע"י זה הם מגלים כלים, שיוכל להשפיע לתוכם. היוצא מזה, שבזמן שהאדם רואה, שאין הוא יכול להתגבר על הרע שבו, אז הוא הזמן אמיתי לבקש עזרה מה'.
ובהאמור נבין מה שאמר הקב"ה "ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלקים, וידעתם כי אני ה' אלקיכם, המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים" (וארא). וחז"ל במסכת ברכות (ל"ח ע"א) דרשו על זה וזה לשונו "המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים". ורבנן ההוא, "הכי קאמר קב"ה לישראל, כד מפקינא לכו עבדינא לכו מלתא כי היכי דידעתו דאנא הוא דאפיקת יתכון ממצרים, דכתיב כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם".
משמע מכאן, שלא מספיק מה שהקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים, שנשתחררו מהסבל והיסורים שסבלו שם. וכשמדברים בענין עבדות ה', מתעוררת השאלה, וכי לא הספיק. מזה שנעשו עכשיו חרות משעבוד הגלות, שלא יכלו לעבוד את ה' מסיבת שליטת פרעה, וכל מה שבנו לעצמם, איזה עמדה בעבודה, הכל נבלע בארץ, כמו שדרשו חז"ל (סוטה דף י"א) וזה לשונו "את פיתום ורעמסס. רב ושמואל, חד אמר פיתום שמה. ולמה נקרא שמה רעמסס. שראשו ראשון מתרוסס". ופירש רש"י, כשהיו בונין קצת, היה מתרוסס ונופל. וחוזרין ובונין, והוא נופל. וחד אמר, רעמסס שמה, ולמה נקרא שמה פיתום, שראשון ראשון, פי תהום בלעו.
אנו רואים בין לרב ובין לשמואל אין חולקים במציאות אלא בהדרוש. והמציאות היתה שם, כל מה שהיו בונים היה נופל. שהכוונה היא, שכל מה שהיו בונים לעצמם איזה בנין בעבודה, אז באו המצרים, היינו המחשבות זרות של המצריים, והרסו כל עבודתם. זאת אומרת, שכל עבודתם, שהיו עובדים עם כל כוחם להתגבר ולעבוד עבודת הקודש, הכל נבלע בארץ. וכל יום ויום היו צריכים להתחיל מחדש. והיה נדמה בעיניהם, כאילו אף פעם לא היו עוסקים בעבודת הקודש. ועוד יותר מזה, אלא כל פעם, שהיו בדעתם, שצריכים ללכת קדימה, אז ראו, שלא זו בלבד, שלא היו מתקדמים, אלא הלכו אחורה, כי תמיד היו מתעוררות להם שאלות חדשות בענין "מי ומה".
ולפי זה יש להבין את יציאה הזו ממצרים, היינו שכבר היתה להם היכולת לעבוד את ה' בלי מחשבות זרות של המצריים. אם כן הידיעה הזו, שכתוב "וידעתם", מה בא להשמיענו, שצריכים לדעת, כי ה' הוא המוציא אותם מארץ מצרים. ועוד יותר מזה יש לתמוה, כי מתחילים להסתכל בשעבוד מצרים, שהיו עובדים עבודת פרך, ונשתחררו מזה, ומה חסר להם עוד.
ומהי עבודת פרך. הנה חז"ל דרשו (סוטה י"א ע"ב) "את כל עבודתם, אשר עבדו בהם בפרך". אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן, "שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים, ומלאכת נשים לאנשים. ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. ר' אלעזר אומר בפה-רך".
ויש להבין את ענין "בפרך", מהו על דרך העבודה בעבודת הקודש. ויש להבחין ב' בחינות:
א) המעשה, שנקרא חלק הנגלה, מה שנגלה להאדם, שלא שייך לומר, שהוא טועה או מרמה עצמו, כי מה שגלוי לעינים, לא שייך לומר, שיש טעות בדבר. כי מעשה המצות ולימוד התורה הוא רואה, וגם אחרים יכולים לראות, אם הוא עושה מעשים של תו"מ או לא.
ב) הכוונה. וזה נקרא חלק הנסתר, כי ענין הכוונה שבהמעשה שהאדם עושה, אין אחרים יכולים לראות מה כוונתו במעשים האלה. וגם הוא בעצמו גם כן לא יכול לראות את הכוונה של העשיה, כי בכוונות יש מקום לטעות עצמו ולרמות את עצמו. כי רק בדברים שנגלו לעין, שנקרא חלק הנגלה, שם כולם יכולים לראות האמת. מה שאם כן מה שתלוי בכוונת הלב ובמחשבה של המוח אין אדם יכול לסמוך על עצמו. נמצא, שנסתר ממנו ומאחרים.
ועתה נוכל לפרש את ענין "עבודת פרך", שאמרו, ש"היו מחליפים מלאכת אנשים לנשים". כי "מלאכת אנשים" נקרא, שהוא כבר גבר, שהוא כבר יכול להתגבר על הרע שלו, ולעסוק בתו"מ בבחינת המעשה. ומשום זה, מה הוא צריך לעשות, בזמן שכבר נקרא איש, שפירושו איש מלחמה, שיש בידו להילחם עם הרע שלו בבחינת המעשה. לכן הגיע הזמן שצריך להתחיל עבודתו בבחינת ב', כנ"ל, היינו בבחינת הנסתר, שהיא הכוונה. זאת אומרת, להשתדל מכאן ולהבא, לכוון כל מעשיו שיהיו בעמ"נ להשפיע נחת רוח להקב"ה ולא לתועלת עצמו.
ומה עשו המצרים, בזמן שראו, שהוא איש, המסוגל לצאת משליטתם ולהכנס לקדושה. אז החליפו את עבודתם ונתנו להם "עבודת נשים", שפירושו, שכל עבודתם יהיו בעבודת נשים, שהמצריים נתנו להם להבין, וכי מי צריך כוונות אלא, עיקר הם המעשים. וכאן במעשים אתה תצליח, כמו שאתה רואה, שאתה גבר, שאתה יכול להתגבר על הרע שבך, ולעסוק בתו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה, ועליך לתת כל המרץ שלך, לעשות יותר דקדוקים בתו"מ.
אבל לא לעסוק בכוונות, שעבודה זו לא בשבילך, אלא ליחידי סגולה. ואם אתה תכנס בעבודה דלהשפיע, היינו שאתה תשים לב, שצריכים לכוון בכל דבר, שיהיה לשם שמים, כבר לא יהיו לך כוחות לדקדק כל כך במעשה הנגלה, ששם אתה לא תרמה את עצמך. כי אתה רואה מה שאתה עושה. לכן שם יש לך מקום להתרחב, שיהיו כל המעשים שלך בכל פרטיה ודקדוקיה.
מה שאם כן בכוונות אין לך ביקורת אמיתית. אי לזאת, אנו מייעצים לך, לטובתך, ואל תחשוב שאנו חס ושלום רוצים להדיחך מעבודת הקודש. אלא אדרבה, אנו רוצים שאתה תעלה במעלת הקודש.
וזה נקרא, ש"היו מחליפים מלאכת אנשים לנשים". במקום שהיו צריכים לעבוד עבודה השייכת לגברים, הסבירו לעם ישראל, שיותר טוב בשבילם, יעבדו עבודת נשים, היינו מה ששייך לנשים.
ו"מלאכת נשים לאנשים" פירושו, שאלו אנשים, אין להם כח התגברות, אלא "תשש כוחם כנקבה", היינו שהיו חלשים בקיום תו"מ, שלא היה להם כח לשמור ולקיים את המצות אפילו בבחינת הנגלה, הנקראת בחינת מעשה לבד. וכל עבודת ההתגברות היתה רק בבחינת המעשה ולא בבחינת הכוונה.
באו אליהם המצרים, ונתנו להם להבין, אין אנו רוצים להפריע לכם בעבודת הקודש, אלא אדרבה, אנו רוצים שתהיו עובדי ה' אמיתיים. היינו, אנו רואים, שאתם רוצים לעבוד עבודת הקודש. לכן אנו מייעצים לכם, שעיקר עבודה היא לא המעשה, אלא עיקר היא הכוונה. לכן במקום שאתם עוסקים בהתגברות על בחינת המעשה, היינו אתם מתרגלים להתגבר על הגוף שלכם, שללמוד עוד שעה או להתפלל עוד חצי שעה. ואתם רוצים להשתדל לענות "ברוך הוא" ו"ברוך שמו" ו"אמן", ושלא לדבר באמצע "חזרת הש"ץ". ומי צריך את זה.
עיקר היא הכוונה לשם שמים. שם אתם צריכים לתת כל כח היגיעה שלכם. ולמה לכם לבלות את כוחכם על דברים של "מה בכך", הגם שמצד הלכה, מוכרחים לקיים כל אלו הדברים הקטנים, אבל זו לא עבודה בשבילכם. זה מתאים לעבודת נשים. אבל אתם צריכים לעבוד במלאכה של אנשים. וזה שאתם רוצים לעבוד רק במעשה, לא יפה בשבילכם. הלא אתם צריכים ללכת בעיקר על הכוונה, היינו, שכל כח שיש לכם לעשות משהו, תשמשו עם הכוח הזה לכוון שהכל יהיה לשם שמים. אבל אל תחשבו שאנחנו רוצים חס ושלום להפריע לכם מעבודת ה'. אלא אנחנו רוצים להיפך, שתעלו במעלות הקודש, ותגיעו לשלימות, הנקראת שכל מעשיכם יהיו רק בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו.
והיות שהם במדרגת "נשים", היינו שעדיין אין להם כח להתגבר, אפילו בבחינת המעשה, שזה נקרא בחינת "תשש כוחם כנקבה". ואז המצרים נתנו להבין, שעיקר היא הכוונה שהיא לשמה, בזה היו המצרים בטוחים, שלא יהיה להם כח ללכת ולהתגבר במלאכת הקודש.
וזה כדברי הרמב"ם, שכתב (הלכות תשובה פ"י) וזה לשונו, "ואמרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה, ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך, כשמלמדין את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט, ומרגילין אותן לענין זה בנחת, עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה".
והמצרים הלכו לייעץ להם לאלו בבחינת נשים, שלא ללכת כדברי הרמב"ם, אלא להיפך, שאף על פי שהם במדרגת נשים וקטנים, נתנו להם להבין, שיתחילו עבודתם תיכף על הכוונה דלשמה. ובזה היו המצרים בטוחים, שישארו ברשותם, מחוץ לקדושה.
נמצא, שזאת נקראת "עבודת פרך", היינו דפירש ר' שמואל בר נחמני "בפרך בפריכה". ופירש רש"י "בפריכה ובשברון הגוף ומתנים". והטעם הוא, שאם מחליפין מלאכת אנשים לנשים, ומלאכת נשים לאנשים, יהיו, כמו שהסברנו, היות מלאכת אנשים היה, שהיו צריכים להתגבר וללכת קדימה, ולכוון על הכוונה דלשמה. והם החלישו אותם בעבודה זו, כי המצרים היו מתנגדים לעבודה זו. לכן, חוץ מזה שהם צריכים לעבוד עבודת התגברות, שיכלו לכוון בעמ"נ דלהשפיע, היתה להם עוד עבודה, בזה שהמצרים נתנו להם להבין, שכל עבודה זו היא עבודה מיותרת. שהעבודה דלהשפיע לא שייכת אליהם, אלא ליחידי סגולה. וממילא נקראת זה "עבודה כפולה":
א) עבודה בהתאמצות, שיכלו לכוון בעמ"נ להשפיע.
ב) ולהילחם עמהם ולומר, שלא נכון, שכן הם יוכלו להגיע לשמה, ולא כמו שהמצרים אומרים, שהם צריכים לעבוד מלאכת נשים. וזו היתה כל מגמתם של המצרים, שלא יתקרבו לעבודה דלהשפיע.
וכמו כן היו מחליפין מלאכת אנשים לנשים, היינו כנ"ל, שאמרו, עבודת נשים כלום לא שווה, כי זה שמקיימים תורה ומצות רק במעשה, היינו שכל מלחמת היצר שלהם היא רק על המעשה, ולא כדברי הרמב"ם, שעבודת נשים צריכה להיות רק בעשיית מעשים ולא ללמוד אותן שצריכין לכוון לשמה.
אי לזאת, כשבאו המצרים, ואמרו להם, שהם צריכים לעבוד במלאכת אנשים, היינו על כוונות לכון בעמ"נ להשפיע, היתה להם עבודה קשה:
א) בענין לשמה, בכלל אין אתם מסוגלים לעבוד,
ב) להתגבר על הגוף ולקיים מצות מעשיות היה קשה להם יותר, מטרם שבאו המחשבות זרות של המצריים, ונתנו להם להבין, שמעשה המצות בלי כוונה, כלום לא שוה, והשפילו את החשיבות של תורה ומצות של שלא לשמה. נמצא, שעכשיו ע"י המצרים נעשתה עבודה של בחינות נשים בבחינת השפלות. וזה גרם להם עבודת פרך, כנ"ל, שהיא בחינת שברון הגוף ומותניים.
נמצא לפי הנ"ל, שיש ג' פירושים במילת "פרך". ואין שום סתירה בין פירוש אחד להשני, אלא כל אלו הג' דברים היו שם, אלא כל אחד תופס פירוש לפי ענינו.
א'. הנה פירוש א' ב"פרך" ר' אלעזר אומר ב"פה-רך".
ב'. ר' שמואל בר נחמני אמר ב"פריכה" (שהוא לשון שבירה).
ג'. ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן, שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים, ומלאכת נשים לאנשים.
אולם כולם מפרשים שעבודת פרך היא "פריכה", היינו שברון הגוף. והסיבה, שהיתה עבודה קשה, עד שמכנים עבודה זו "עבודה ששוברת את הגוף והמותניים". והוא מטעם שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים. וזה גורם להם עבודה קשה כנ"ל.
אמנם מדוע שמעו להדעות של המצרים. הוא משום שדיברו אל ישראל ב"פה-רך", היינו שהמחשבות של המצרים, שבאו לישראל ב"פה רך", היינו שכל מה שהם אומרים להם לעשות, אינו להרחיק אותם מעבדות ה' חלילה, אלא אדרבה, הם רוצים להדריך אותם ללכת בדרכי ה', בדרך צלחה, ושאל יבזבזו זמן בחינם, ללא תועלת, היינו שלא יראו התקדמות בעבודת הקודש. וכיון ששמעו, שמדברים אליהם ב"פה-רך", היה קשה להתגבר על המחשבות האלו.
מזה משמע, זה שאומר, שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים, הוא נותן הסבר, מדוע היו שומעים להמצרים. והתשובה הוא, מטעם "פרך", שהיו מדברים לישראל ב"פה-רך". נמצא, שמב' סיבות הנ"ל באו לעבוד "עבודת פרך", שהיא כמו שאומר ר' שמואל בר נחמני, "פרך" היינו עבודת פריכה, שהיא עבודה שמשברת את הגוף.
ולפי זה יש להבין, וכי לא מספיק לעם ישראל, בזה שה' הוציא אותם ממצרים, היינו שיצאו מהשעבוד שלהם, והיו יכולים לעסוק בתו"מ, כל אחד לפי השגתו, וקליפת מצריים לא היתה להם כח להתנגד לעבודה שלהם. עד כמה הוא גודל הנס. ומי יכול להעריך את החשיבות שבדבר. כי בזמן שהאדם נותן חשבון לעצמו, כמה יסורים וסבל הוא מרגיש בעת שהוא מונח בגלות בשעבוד פרעה מלך מצריים, ולפי מה שמשער בלבו שיעור החושך "את פתום ורעמסס", שהיו בונים, כנ"ל.
ועכשיו, בפעם אחת נפתחו השערים של קליפת מצריים, ויצאו לחופשי, ונכנסו ברשות עצמם. זאת אומרת, שהיתה להם עכשיו חפשיות, שיכולים לעסוק בתו"מ כאוות נפשם, בלי שום הפרעות. איזו שמחה ורוממות רוח היא מביאה לאדם, בזמן שהוא עושה השוואה, בין זמן החושך לזמן שהוא מאיר. וזהו, כמו שאומרים, "המבדיל בין אור לחושך".
ובהאמור צריכים להבין, מהו ענין הנחיצות לדעת, שרק כי ה' הוא המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, כדרשת חז"ל, "כד מפקינא לכו עבדינא, לכו מלתא, כי היכי דידעתו דאנא הוא דאפקית יתכון ממצריים", דכתיב "כי אני ה' אלקיכם, המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים".
והענין, שצריכים תמיד לזכור את המטרה שאנו צריכים להגיע אליה. והיות שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, אי לזאת המטרה שלנו היא, שאנחנו נקבל את הטוב והעונג שחשב בעדינו. אולם, לצורך תיקון, הנקרא "דביקות", שענינו הוא השתוות הצורה, לכן יש לנו עבודה, בכדי להשיג את הכלים דהשפעה. אבל זה הוא רק תיקון הבריאה ולא שלימות. והשלימות נקרא "ידיעת ה'", לדעת ולהשיג את התורה, הנקראת "שמותיו של הקב"ה".
ולפי זה לא מספיק שיש לנו כבר כח לקיים התו"מ בלי שום הפרעות, כי זהו רק תיקון, ולא שלימות המטרה. ושלימות המטרה, להשיג את ידיעת התורה, מבחינת "אורייתא וישראל וקוב"ה חד איהו". וזה מה שאמרו חז"ל "הכי קאמר קב"ה לישראל, וידעתם כי אני ה' אלקיכם, המוציא, כי אני ולא שליח", שפירושו, שכל הכלל כולו צריך להגיע לידיעת ה', שזו נקראת "תורה" בבחינת שמותיו של הקב"ה.