בגלות מצרים חיצונים נאחזים בקדושה, עד שחזר ז"א למדרגה הגרוע ג'ג'ג'. ועלה רצון ה' להוציא ז"א בלידה ממעי אמו, ולהגדילו בתכלית הגדלות, שעי"ז תתבטל אחיזת החיצונים, מרוב הארותיו של עתה, ולא הספיק במה שיתגדל גדלות הראשון בלבד, שהוא שאר ימים טובים, שעליית זו"ן רק לתבונה, כי שם אהיה במילוי יודין, בבינה, והויה דס"ג בתבונה. ולכן י"ט בגי' ע"ג, הויה דס"ג עם עשר אותיות.
זה נעשה מאליו. אבל אח"כ ע"י תפילותינו עולים לחו"ב עילאין. אבל בליל פסח גדל ז"א אפילו גדלות ב', שהוא חו"ב עילאין, ולא עוד, אלא שליל פסח גדולה מליל שבת. כי בליל שבת ז"א עולה לגדלות א', ל' דמקיפים דצלם. ואפילו המקיף מ' דצלם, אין בליל שבת. אבל בליל פסח יש לו בגדלות ב' חו"ב עילאין.
מעלת ליל פסח משאר י"ט ושבתות: בהם ז"א עולה מדרגה אחר מדרגה בכל תפלה. אבל בליל פסח עולה ז"א כל המדרגות בפעם אחד עד גדלות הב'.
יתרון לשבת מליל פסח: בשבת במנחה עולה עד דיקנא דא"א. בליל פסח עולה עד חו"ב עילאין, כדי שיתבטלו החיצוניות מלהתאחז בו, בהיותו גדל בפ"א, תכלית כל מדרגות ההגדלה והעליה. ביציאת מצרים גדל ז"א בתכלית מדרגות גדולתו בפעם אחד, עד שגדל עד חג"ת דאו"א, שהם חו"ב עילאין. ושם בחג"ת מקום הדדים, גדלות א' דנה"י וגדלות ב' דחג"ת.
גדלות ב' הם שלשה שמות אכדט"ם שבחג"ת, שכ"א בגי' ע"ד. מקום ג' שמות אכדט"ם בחג"ת, מקום הדדים והשדיי.
או אפשר לפרש, ותרבי: כנגד קטנות א', כי בתחלה בסוד העיבור, היה בבחי' ג' כלילן בג', ועתה בקטנות ראשון, שהוא זמן היניקה, נגלו בו כל הו"ק. ותגדלי: כנגד גדלות ראשון. ותבואי בעדי עדיים: קטנות השני, שהוא שם אכדט"ם. שדים נכונו: כנגד חג"ת גדלות שני.
מלת פסח. תבונה היא נה"י דאימא, בינה הוא חג"ת. ראש דתבונה בסיום נה"י דבינה, ונכללים יחד בפרצוף אחד, הנקרא אמא, נקראת הבינה, חג"ת דאמא, התחלת מקום הגדלות השני דז"א, הניתוסף עתה בליל פסח, משא"כ בשאר לילי יו"ט ושבתות, הוא במקום הפה דתבונה, שבג"ר שבה. וזהו לשון פסח: פ"ה ס"ח. כי שם הוא הפה של התבונה ולכן צריך להרבות בספור יציאת מצרים.
אומרים הלל גמור בליל פסח, כי המוחין עד תכלית גדלות שני דז"א הנכנסים בתוכו בליל פסח. והם מתקיימים בו כל הלילה וכל יום א' דפסח, ולכן אומרים הלל גמור ביום א' של פסח.
הלל בשאר לילי יו"ט לא גמור. ואח"כ מסתלקים לגמרי כמתחלה, ואחר כך חוזרים ליכנס בסדר המדרגות, מיום ב' של פסח עד נ' יום של ספירת העומר, חג השבועות. ולכן אין אומרים בשאר ימי הפסח הלל גמור, כי לסבת אחיזת החיצונים בז"א בתכלית תוקף אחיזתם, הוצרך להגדל בפ"א כל המדרגות של הגדלתו, כדי שיתבטלו החיצונים. ואחר שנתבטל, הוחזר הדבר לטבעו, ליגדל בסדר הגדלתו, מדרגה אחר מדרגה.
בליל פסח זיווג עליון מסטרא דלעילא, ולא מסטרא דילן. בשאר י"ט נכנסין המוחין בסדר המדרגות, ולכן נעשה הזווג העליון ע"י תפלותינו ומעשינו. אבל בליל פסח הוגדל ז"א שלא כדרך טבע, כי לא היה יכולת בידינו ע"י תפלתינו להגדילו ברגע אחד תכלית ההגדלה, אלא ברחמי המאציל, שעשה נס הגדול, שלא כדרך טבע אלא מאליו.
איסור הזווג בליל פסח. משא"כ בשאר הי"ט מצות, כי ע"י התחתון נעשה הזווג העליון. אבל בליל פסח אין הזווג העליון.
ספירת העומר. ספירת ז' ימי נקיים, כדי שתטהר האשה העליונה לבעלה, בחג השבועות. אבל כיון שהיה זווג עליון בליל פסח, יצאת מחלאת טומאה של גלות מצרים, ונטהרה לבעלה, ונזדווגה עמו, איך חוזרת אחר הזווג ההוא לספור ימי נקיים?
אבל טומאה הזאת נמשכת מה' דמים דטומאה, שקבלה בגלות מצרים, מלבוש הגבורות, מתמצית הנשאר מסיגיה, ולכן צריכה להטהר מאותם הדמים הטמאים, כי אז היו החיצוניות נאחזים בה ג"כ. ובליל פסח, אשר הגדיל ז"א ברגע אחד כל ההגדלות ההם, נפסקו הדמים ההם, ונתבטלה אחיזת החיצונים בז"א ובנוקבא. לכן נטהרה, ולא צריכה למנות ז' נקיים, כי נטהרה לפי שעה, שלא כדרך טבע. אבל אחר יום א' של פסח נסתלקו המוחין, וחזרו החיצונים להתאחז בדמים, אבל לא אחיזה גמורה כבתחלה. ולפי כניסת מוחין בסדר המדרגות, כך סדר ביטול אחיזת החיצונים, בהמשך ימי ספירת העומר, שהוא ענין ספירת ז' נקיים. ואז נטהרה מטומאתה, ונגמרה להטהר בחג השבועות, ואז חוזרת להזדווג עמו.
אבל איך שאר ימי הפסח נקרא יום טוב, שעדיין לא נטהרה מטומאתה עד חג השבועות, וגם שבתות ור"ח, אשר בין פסח לעצרת?