ברחא דאלבא בפסח איהו נפש השכלית ליל שמורים מצה שמורה. ורוח שמור לקבליה איהי יום טוב, ואיהי יום שבת זכור ושמור בגין דאיהו אצילות ממלכות. בהסולם, שמצה שמורה וליל שמורים נמשך מהמלכות. (צ"ו ד' כ"ג). טעם שלא אוכלים מצות כל השנה. ומתרץ במשל למלך, שרק בזמן שממנים אותו הוא לובש בגדי שרד. וכן בכל שנה באותו זמן הוא לובש את בגדי השרד ולא יותר. מצות הוא בחינת דינא קדישא, שהם מוחין דאחוריים ג"ר דיניקה. והוא סוד מילה, היינו הגם שאי אפשר להשתמש עם המוחין, ומכל מקום זה עוזר על ידי הוצאת אח"פ דכלים מהקליפה. לכן זה מרומז למילה. ומצות הן בחינת מוחין דאחוריים, המאירים בזמן הגדלות, היינו שבזמן הגדלות, שיש להם מוחין דאבא ואמא, אזי אין המוחין דאחוריים בטלים, אלא להיפך, שכל בחינת חכמה, שבזמן הגדלות, הוא מבחינת זו. ואף על פי שבליל פסח לא היו רק מילה ולא פריעה, וגדלות נקרא בחינת פריעה. ואיך אפשר להיות בחינת גדלות בליל פסח. ומתרץ שענין פריעה, היינו אתערותא דלתתא, והגדלות דליל פסח היה מצד אתערותא דלעילא (הסולם בא, מט). שמירת המצוות הוא סוד שמירת הברית מילה כנ"ל (שם). "לחם עוני" - מטעם שהוא אחורים וחסר חסדים. (שם).