"ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, למען שיתי אותותי אלה בקרבו". ויש להבין:
א. קושית הזהר הקדוש, מדוע לא כתיב לך אל פרעה.
ב. קושית העולם, מדוע הקדוש ברוך הוא היה צריך להסכמת פרעה, אם הוא רוצה להוציא את בני ישראל.
ג. קושית העולם, מדוע לקח ממנו את הבחירה.
ד. הסיבה למען שיתי אותותי אלה. אם הקדוש ברוך הוא רוצה לעשות אותות, מדוע היה מוכרח לעשות על ידי זה שפרעה יסבול יסורים מן המכות, היה יכול לעשות אותות על ידי אופנים אחרים ושלא יגיע מזה נזק לפרעה.
לבאר כל זה צריכים להקדים את מה שאמרו חז"ל, "לעולם יראה אדם את עצמו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו לכף זכות" (קדושין מ' ע"ב).
וקשה, אם כבר הכריע את עצמו לכף זכות, איך יכול עוד פעם לראות את עצמו חצי חצי. וכמו כן יש להבין אם עשה עבירה הכריע אותו לכף חובה, אם כן איך יכול אחר כך עוד פעם להגיד שהוא חציו חייב וחציו זכאי. ועוד יש להבין אם הוא יודע בעצמו שיש לו קצת זכויות, איך מלמדים אותו לומר שקר, ולעשות דמיון של שקר, שהוא חצי על חצי.
וכמו כן יש להבין מה שאמרו חז"ל "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" (סוכה נ"ב). מדוע אם הוא צדיק מגיע לו העונש שיהיה לו יצר הרע יותר גדול. וכמו כן יש להבין מה שאמרו חז"ל עבר ושנה נעשה לו כהיתר (סוף יומא). מדוע נעשה כך, שיהיה נעשה לו כהיתר. וכמו כן יש להבין מה שאמרו חז"ל "לרשעים יצר הרע נדמה להם כחוט השערה, ולצדיקים כהר גבוה" (סוכה נ"ב), ומהי האמת. והענין הוא כי יש סדר בעבודת ה'. היות שהקדוש ברוך הוא רצה, בכדי שלא יהיה נהמא דכסופא, אז האדם צריך לעשות בחירה, שיבחר בטוב וימאס ברע. לכן, הגם שהקדוש ברוך הוא יכול להוציא את עם ישראל מגלות מצרים, היינו אם הוא נותן להם רק היצר הטוב והקדוש ברוך הוא מכניע את הרע, אזי האדם כבר לא נמצא בשום גלות.
אבל היות שהקדוש ברוך הוא רוצה שהאדם יעשה את הבחירה, לכן צריכים שהאדם יסכים שעם ישראל יצאו מהגלות של פרטיותו עצמו. וזה נקרא בחירה מדעתו. שהוא יסכים שפרעה של עצמו, שהוא מלך מצרים, לא ישלוט עם בחינת ישראל שלו. והנה פרעה הוא מלשון "ופרע את ראש", היינו גילוי, שעל ידי זה שהוא רוצה שהכל יהיה גלוי אצלו, אחרת הוא מלך מצרים, הוא שולט על הגוף בבחינת מצרים, שהוא מצר לאדם בזמן שרוצה לעשות משהו לשם שמים. לכן כשהוא רוצה בגילוי, היינו שהכל יהיה לפי שכלו, שהשכל יבין שכדאי לעשות את המעשים, הוא נותן רשות לאדם שיעשה. לכן פרעה שואל, "מי ה' אשר אשמע בקולו". וכמו כן, "מה העבודה הזאת לכם", אם הכח הזה הוא שולט על בחינת ישראל שלו.
כי ישראל פירושו ישר-אל, היינו כל מה שעושה יהיה ישר לשם שמים, היינו על מנת להשפיע, כמו שאמרו חז"ל "לא יהיה בך אל-זר. איזהו אל-זר בגופו של אדם, הוי אומר זהו יצר הרע" (שבת ק"ה ע"ב). שפירושו אם הוא צריך לעשות משהו לאל, זה זר אצלו מלעשות מעשים כאלו, שזהו ההיפך מן ישראל, שהוא רוצה דווקא ישר-אל. לכן בכדי להוציא את ישראל משליטת פרעה מלך מצרים, היינו שהוא יסכים לעשות בחירה, בכדי שיוכל לעשות הכל על מנת להשפיע, צריכים דווקא על ידי מאור התורה, כמו שאמרו חז"ל "המאור שבה מחזירו למוטב". ובזה יובן מה שכתוב, "בא", ולא, "לך". כי "בא" פירושו, בא שנינו, ביחד. שאל יחשוב האדם שהוא בעצמו יוכל להכניע את הרע שלו, אלא כמו שכתוב "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו". לכן אל יאמר אדם שאין באפשרותו לנצח את הרע שלו, כי הוא צריך להאמין שהקדוש ברוך הוא עוזרו. וזה פירוש, "בא". והזהר הקדוש, על מה שאמרו חז"ל, "הבא לטהר מסייעין אותו", שאל, "במה מסייעין אותו, ואומר בנשמתא קדישא, כד איתיליד יהבין ליה נפש מסטרא דבעירא דכיא. זכה יתיר יהבין ליה רוח". אם כן בכל פעם שהאדם מזדכך ומתגבר על הרע שלו, אז מתגלה אצלו מדרגה יותר גבוהה, המכונה בחינת תורה או מאור התורה. ובזה מובן מדוע באה לו הכבדת הלב, וגם מדוע אם ה' רוצה לעשות אותות הוא צריך לסבול בחנם על ידי הכבדת לב. וזה ענין, כי בזמן שהאדם רוצה ללכת בדרכי ה' על דרך האמת, אל יאמר שהוא לא יכול, משום שיש לו הרבה עונות. כי אין המדובר כאן שהוא בא לפני בית דין של מעלה, ודנין אותו כמה זכיות שיש לו. כאן מדובר אצל אדם בעצמו שהאדם דן את עצמו, ואומר שהוא לא יכול לעשות בחירה, כי בחירה שייכת בשני דברים שוים, והוא צריך להכריע ביניהם.
לכן אמרו שאדם יראה את עצמו חציו חייב וחציו זכאי, כי הקדוש ברוך הוא עשה בכוונה שיהיה תמיד משקל שוה טוב ורע, בכדי שיוכל להכריע. לכן אם עשה מצוה אחת והכריע לכף זכות, אם כן הוא נעשה גדול. אז אומרים, "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו", היינו הקדוש ברוך הוא מכביד את לבו בכוונה, בכדי שיהיה לו עוד פעם מה להכריע, כי בכל הכרעה האדם מרויח אותיות התורה. אם כן אין האותות לטובת ה' אלא לטובת האדם. אם כן נמצא שכל הכבדת הלב היא לטובת האדם, שעל ידי זה יזכה לאותיות התורה. והגם שהאדם לא מרגיש בשעת מעשה את כל מה שהוא צריך להרגיש, אבל בזמן שגומר את בחינתו בשלימות, אז מתגלה אצלו בפעם אחת מה שעבד כל הזמן. וכמו המשל שנתן אאמו"ר ז"ל, שזה דומה שכל פעם אדם מרויח רק אפס. וכל פעם אינו רואה שהרויח רק אפס. לכן בפעם הראשונה יש לו אפס אחד, ובפעם שניה ב' אפסים, ובג' שלשה אפסים, עד שמרבה הרבה אפסים.
אבל כשגומר את עבודתו, הוא משיג אחד. נמצא שיוכל להיות אפס אחד עם אחד, שהוא רק עשר. או שיכול להיות 000,000,1 או יותר. נמצא שכל פעם נתוספות אצלו אותיות התורה. וזהו "למען שיתי אותותי אלה בקרבו".