הנה חז"ל אמרו, שסיפור יציאת מצרים צריך לומר בדרך שאלה ותשובה. ומי שאין לה מי שישאלנו, הוא שואל את עצמו, מה נשתנה וכו'. ולפרש זה על דרך מוסר. כי ענין סיפור הוא מלשון "השמים מספרים". ויציאת מצרים, היינו בחינת החירות והגאולה מהקליפות והסטרא אחרא, שהכוונה היא, לעורר את שורש הגאולה ולהמשיכה. שענין זה הוא דווקא בבחינת "השמים מספרים", שפירוש כשהאדם מסלק את עצמו מכל מיני ארציות, אז יש לו היכולת לספר בשבחו של מקום. אבל בכדי שהאדם יעלה לבחינת שמים, אז עבודתו הוא בבחינת שאלה ותשובה. וזה ענין שהבנים שואלים, שענין "בנים" נקרא ההבנה, ודעת, ושכל, הם שואלים אותו. ולמי שאין לו בנים, היינו שהשכל והדעת אין לו שום שאלות, כי הוא זך בדעת ובמידות, אז הוא מוכרח לעורר בעצמו את השאלות, על דרך שפירש אאמו"ר ז"ל את המאמר חז"ל, "אני מעורר את השחר ואין השחר מעורר אותי". "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות". "לילה" נקרא הגוף, שהוא בחינת חסרון וחושך. "יום" נקרא הנשמה, שהוא מאיר לגוף. אז הוא שואל, מה נשתנה גופו משאר גופות של אומות העולם. שבכל הלילות, אנו הגופות אוכלים מה שרוצים בלי שום בירורים, אלא מה שלבם חפץ, הם אומרים שזהו לטובתם. והלילה הזה, היינו הגוף שלי, מוגבל, הן במחשבה והן ברצון. והתירוץ הוא, "עבדים היינו... ויוציאנו". זאת אומרת שדווקא על ידי ההגבלות האלו נוכל לצאת מהגלות. רוצה לומר, שדווקא על ידי זה שאנו רואים כל פעם השינויים והעליות והירידות, אז על ידי ההתאבקות נתעורר מקום לתפילה. ואז יקוים, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שוועתם". שדווקא אם הגלות מגולה בכל שיעורו, אז מתחיל הגאולה. וזה מראה לנו את הסדר הגלות והגאולה, שהיה אז במצרים. וזה הסדר אנו צריכים להמשיך עד גמר התיקון.