שיעור מס' 1 - שתי דרכים טובה ורעה
משימה מס' 1:
קרא את הקטעים הבאים מתוך הספרים "חכמת הקבלה על פי בעל הסולם" ו"הדור האחרון" וענה על השאלות הבאות:
ידוע, ש"סוף מעשה במחשבת תחילה", כלומר הפעולה והתוצאה ממנה, נמצאות כבר במחשבה הראשונית. בדומה למי שרוצה לבנות בית ומצייר אותו במחשבתו, ובכך הוא קובע את מטרתו. על סמך מטרה זו, הוא משרטט את תכנית הבנייה, כדי שהמטרה, ששם לו ליעד, תוכתר בהצלחה.
כך גם במבנה העולמות: לאחר בירור התכלית, מתבאר, שכל סדרי הבריאה, בכל הגילויים שלה, מוגדרים מראש אך ורק בהתאם למטרה, שעל פיה תתפתח האנושות, ותתעלה בתכונת ההשפעה עד שתהה מסוגלת להרגיש את הכוח המשגיח העליון, כמו את הזולת.
המדענים המקובלים משיגים את הכוח המשגיח העליון, הבורא, כ"טוב המוחלט". כלומר, לא ייתכן שהכוח העליון יסב רע למישהו. והמשיגים זאת, מגדירים אותו כחוק ראשוני של הבריאה.
השכל הישר מראה לנו, שהיסוד לכל המעשים הרעים הוא האגואיזם, הרצון של האדם לקבל תענוג למען עצמו, הרצון לקבל. כלומר הרדיפה התאוותנית של הרצון לקבל אחר תועלת עצמית, היא הסיבה לעשיית רע לזולת. משום שהרצון לקבל להוט למלא את עצמו.
אלמלא מצא הנברא סיפוק בתועלת העצמית, לא הייתה שום בריה בעולם עושה רע לזולתה. ואם אנו רואים לפעמים בריה כלשהי, שמזיקה לאחרים לא בגלל הרצון לקבל, הרי היא עושה זאת רק מכוח ההרגל, שמלכתחילה נולד מהרצון לקבל. ואותו הרגל הוא כעת הסיבה היחידה למעשיה.
מכיוון שהכוח המשגיח העליון הוא דבר שלם, שאינו זקוק לדבר לשם השלמתו, ברור שאין בו שום רצון לקבל, ולכן אין לו שום סיבה להרע למישהו. וזהו דבר פשוט ומובן. זאת ועוד, אם נביט בכל הבריאה הגדולה שברא וערך לפנינו, הרי היא הוכחה לכך שרצונו הוא רק להשפיע טוב אל זולתו.
כל מה שהנבראים מרגישים, ההרגשות הטובות וההרגשות הרעות, נשלח להם מהכוח המשגיח העליון, שתכונתו היחידה היא הרצון להשפיע, הרצון להיטיב לנבראיו. ומאחר שידוע, שאין בחוק הבורא להרע, הרי בהכרח הנבראים כולם מקבלים ממנו רק טוב. והוא יצר אותם רק כדי להיטיב להם. על כן, המקובלים מגדירים את הכוח שיצר אותנו ומשגיח עלינו בשם "הטוב המוחלט".
הבה נתבונן במציאות הממשית, המתנהלת ונתונה תחת השגחתו של הכוח העליון, ונראה כיצד הוא משפיע רק טוב בלבד.
אם ניקח כל בריה, אפילו הקטנה ביותר, מתוך ארבעת הסוגים: דומם, צומח, חי, מדבר, נראה שגם הפרט וגם המין כולו, נמצאים תחת השגחה מטרתית, כלומר התפתחות איטית והדרגתית, בדרך קודם ונמשך. כמו הפרי על האילן, אשר מושגח במטרה טובה עד לסוף הבשלתו, שאז יהיה פרי מתוק וערב לחיך.
הבוטניקאים יוכלו להסביר, כמה מצבים עובר הפרי מעת שנראה לעיניים ועד שמגיע לתכליתו, הבשלות הסופית. אבל כל המצבים הקודמים למצב האחרון, לא זו בלבד שאינם מכילים רמז למצבו הסופי, המתוק והיפה, אלא להיפך, כמו כדי להכעיס, מתגלים מצבים ההפוכים לצורתו התכליתית: ככל שהפרי הוא מר ומכוער בשלבים הקודמים של התפתחותו, כך הוא מתוק יותר בסוף התהליך.
ההבדלים בולטים עוד יותר בדרגות החי והמדבר. החיה, שדעתה נותרת מועטת גם בגמר התפתחותה, אינה לקויה כל כך במהלך התפתחותה. בה בעת, אדם, שדעתו גדלה פי כמה וכמה בסוף התפתחותו, מתגלים אצלו ליקויים רבים במהלך התפתחותו. עגל בן - יומו, למשל, כבר נקרא שור, משום שיש לו הכוח לעמוד על רגליו וללכת, ויש לו די שכל כדי להיזהר מפגעים רעים הבאים לקראתו בדרך. לעומת זאת, אדם בן - יומו מוטל כיצור נטול חושים.
מכאן בולט לעין, שהשגחת הכוח העליון על המציאות שברא, אינה אלא צורה של השגחה מטרתית, שאינה לוקחת בחשבון את סדר שלבי ההתפתחות. ואדרבא, הם נועדו לרמות אותנו, להסיט את עינינו מהבנת תכלית קיומם, וזאת מעצם היותם תמיד מצבים הפוכים מהמצב הסופי.
בהקשר זה, אנו אומרים: "אין חכם כבעל הניסיון". כי רק אדם שרכש ניסיון, כלומר, שיש לו הזדמנות לראות את הבריאה בכל שלבי התפתחותה עד הגעתה לשלב הסופי והמושלם, רק הוא יכול שלא לפחד מכל התמונות המעוותות, שבהן הוא נמצא בשלבי ההתפתחות השונים, אלא להאמין ביופי ובשלמות של גמר ההתפתחות. וטעם הסדר ההדרגתי הזה, המחויב לכל בריה, מבואר היטב בחכמת הקבלה.
ובכן, בירור דרכי ההשגחה העליונה בעולמנו, מצביע על כך, שההשגחה היא מטרתית בלבד. ואין יחסה הטוב ניכר בה כלל, בטרם הגיעה הבריה לצורתה הסופית ולגמר התפתחותה. ואדרבא, עד אז הבריה המתפתחת תמיד מוצגת כלפי המסתכל, במעטפת חיצונית של קלקולים.
הרב מיכאל לייטמן, "חכמת הקבלה על פי בעל הסולם"
פעמים רבות עולה השאלה, מדוע הבורא מייסר כל כך את בני האדם. במה הם אשמים? אילו הורה היה מתנהג כך עם ילדיו, היה הדבר מעורר תמיהה. כיצד ייתכן ש"הטוב והמיטיב" מתייחס כך לנבראיו? אילו הבין האדם מדוע ניחתה עליו מכה, ניחא; אך גם זה אינו מובן לו. מהו הצורך בכך שהאדם יבין שאינו מבין את הקורה לו? איננו מסוגלים גם להבין כיצד ייתכן שהאכזריים והערמומיים ביותר מצליחים יותר מכולם. הקשר בין מעשי האדם לבין הצלחותיו או ייסוריו נסתר מן העין. אילו הבין האדם את הסיבה למַכָּה, היה יכול מיד לקשור עצמו עם המַכָּה, עם המַכֶּה ועם המוּכֶּה.
מטרת הייסורים הניחתים על האדם ללא קשר למעשיו היא לנתקו מן הרצון לקבל. בעל הסולם אומר כי "אם הייתה לפנינו השגחה גלויה, היו כל באי העולם צדיקים גמורים".[1] הרצון לקבל לא יאפשר לאדם לבצע פעולה שתוצאתה הישירה היא מכה.
לו הייתה השגחת הבורא גלויה, היה האדם שומע באופן טבעי לעצת הרצון לקבל ורוצה להיות בשלום עם הבורא. אך בדרך זו הוא לעולם לא היה יכול להתנתק מן הרצון לקבל. כדי שיוכל האדם להיות חופשי מן הרצון לקבל, לא להיות תלוי במה שקיבל או לא קיבל, להתעלות מעל טבעו האגואיסטי המקורי ולרכוש את טבע הבורא - יש להסתיר ממנו את השגחת הבורא.
הבורא יצר את האדם, וכדי שיוכל האדם להיות עצמאי ולהידמות לבורא מתוך נקודת הבחירה החופשית, עליו להתנתק מן הבורא. רק בתוך ההסתר יכול האדם לבנות מערכת יחסים של שני שותפים בינו לבין הבורא. מערכת יחסים כזו לא תהיה מושפעת מן הקשר בורא-נברא. ההסתר כולל שתי רמות:
הסתר הטוב, דהיינו הרגשת סבל.
הסתר המקור להרגשה זו, דהיינו הסתר הבורא כמחולל הסבל.
בגלל ההסתר האדם סובל, אינו יודע מהו המקור לסבל, במה הוא תלוי וכיצד ניתן להפסיקו. מתוך ההסתר על האדם להתעלות מעל הרגשת הטוב והרע ולהשתוקק להידמות לבורא. זו הדרך היחידה לפתור את בעיית העצמאות. רק אז יתחיל האדם לראות כי כל המצבים והייסורים הנוראים שעבר בכל גלגוליו הופכים למעין כלי קבלה גדול, אשר מעליו יכולה להיבנות מערכת יחסים נכונה בינו לבין הבורא.
הרב מיכאל לייטמן, "הדור האחרון"
משימה מס' 2:
קרא את הקטעים הבאים מתוך הספרים "חכמת הקבלה על פי בעל הסולם" ו"הדור האחרון" וענה על השאלות הבאות:
הקבלה מלמדת, כי העולם העליון הוא המקור לכל מה שמשתלשל אל העולם שלנו וכי הדרגה האחרונה של העולם העליון הולידה את החומר הקיים בעולמנו. כמו בעולם העליון, הבנוי לפי ארבע מדרגות של התפשטות האור, או בשפת הקבלה, "קוצו של יוד" (השורש) וארבע אותיות שמו "ה-ו-י-ה", כך גם החומר בעולמנו נחלק לארבע דרגות: דומם, צומח, חי, ומדבר. חומר הדומם גם הוא נחלק לארבע דרגות: מוצק, נוזל, גז ופלסמה. וכך גם יתר הדרגות.
ב"כתבי הדור האחרון", בעל הסולם מתאר את היווצרותו ההדרגתית של כדור הארץ: בתחילה הופיע כדור גזים אשר בהשפעת כוח המשיכה נדחסו אטומיו עד להתלקחותם. ואז, על ידי פעולות של הכוח הבונה החיובי והכוח ההורס השלילי, ירד החום וגרם להיווצרות קרום דק וקשיח. ואילו התגברות הכוח ההורס הובילה להתלקחות מחודשת של הגז הנוזלי אשר פרץ החוצה תוך כדי פיצוץ הקרום. הכל חזר למצב ההתחלתי. אך המשך המאבק בין הכוחות הוביל פעם נוספת להתגברות הכוח הבונה וליצירת קרום קשה יותר שמסוגל לסבול לחץ גדול יותר מבפנים ולמשך תקופה ארוכה יותר, וחוזר חלילה, כאשר מאבקי הכוחות מובילים בהדרגה להתפתחות מבנים יציבים יותר ויותר. כך, בתהליך הדרגתי, שנמשך על פני מיליוני שנים, והמאופיין בהתחלפות תקופות, גבר בהדרגה הכוח הבונה על פני הכוח ההורס ויצר כדור בעל קרום עבה ויציב המלא, בליבתו, בנוזל ובעל תנאים אידיאליים להתהוות חיים אורגניים.
חוק ההתפתחות ההדרגתית בקבלה, שעל פיו התפתח כדור הארץ, הוא חוק שפועל על כלל הטבע ונכון לכל הפרטים שבו. הקבלה מסבירה, שכשם שפועל חוק ההתפתחות ההדרגתית על החומר, כך גם האנושות מתפתחת בהדרגה על ידי הכוח החיובי הבונה ועל ידי הכוח השלילי ההורס. כל שלב, או מדרגה, באים כתוצאה משלילה של המדרגה הקודמת. כל צורת משטר מתקיימת לאורך הזמן שבו חסרונותיה מתגלים, במידה המספקת כדי לשלול אותה. ככל שמכירים בשלילה של המצב הקיים, כך מתקרב המעבר למצב החדש, החופשי מחסרונותיו של המצב הקודם. החסרונות האלה שמתגלים בכל מדרגה וממיתים אותה, הם בעצם הסיבות להתפתחותה של האנושות.
הרב מיכאל לייטמן, "הספר הפתוח"
אין די בכך שאתה אוהב את הבורא, ומשתוקק לדבקות בו. אתה חייב גם לשנוא את הרע שבך, את הטבע שלך, את הרצון בהנאה עצמית, אשר ממנו אין האדם מסוגל להיחלץ בעצמו.
האדם צריך להגיע למצב, שבו הוא מתבונן במצבו, רואה את כל הרע שבו. הוא מבין כמה הוא מפסיד, ויודע, שבכוחות עצמו אין הוא מסוגל להיגאל מהרע, ובו בזמן, האדם אינו יכול להשלים עם מצבו. הוא חש את כל ההפסדים שהרע גורם לו, וגם רואה שהוא בעצמו לא יהיה מסוגל למצוא כוחות לגאולה בתוכו, כיוון שהתכונה הזו נוצקה בו מכוח הטבע, מצד הבורא.
כדי לצאת מהעולם שלנו לעולם הרוחני, האדם חייב להרגיש מספר מצבים מוגדרים, אלא תחילה עליו לחוש שהמצב שבו הוא נמצא, הוא בלתי נסבל לחלוטין. דבר זה יכול להתרחש, רק כאשר הוא ירגיש ולו במעט, מהי רוחניות, שהינה ההיפך הגמור של מצבו, שבתוכה מצוי כל הטוב, השפע, השלווה, השלמות והנצחיות, והכל הוא כוח אחד, המושך אותו אליו.
כאן בעולם הזה קיים הכוח הדוחה, שדוחה אותך מהמצב שזה עתה נעשה בלתי נסבל עבורך. ואז כאשר שני הכוחות, הכוח המושך לרוחני, והכוח הדוחה אותו ממצבו הנוכחי, מגיעים לשיאם, והאדם מבין גם את חוסר האונים שלו, וגם את חוסר האפשרות שלו להיגאל בעצמו מהרע שבו. במצב שבו מתקיימים שלושת התנאים הללו, מתנפץ משהו בתוך האדם, והבורא גואל אותו.
אם מתעוררים באדם מצבים של ריקנות, אדישות, והוא מרגיש רע, פירוש הדבר, שמצבו שייך כבר למדרגתו הבאה, שעדיין לא תיקן. כל מצב מתחיל מחושך, כמו שהיום מתחיל מהלילה. מתחילים מ"כלים", מ"רצון לקבל", מתקנים אותם, ומקבלים לתוכם אור. לכן בכל פעם שנוצרת הרגשת "רע" חדשה, האדם צריך לשמוח, כי השלב הבא הוא קבלת האור. ללא תחושות רעות אין התקדמות. שהרי רק הימצאות בשני מצבים, המנוגדים זה לזה, מאפשרת להגיע ל"קו האמצעי".
בעל הסולם מגדיר בספרו "פרי חכם", תנועה כזו כנשימה. תחילה הריאות מתרוקנות, ואז מתמלאות. בכל עניין יש להרגיש תחילה חיסרון במשהו, ואז ורק אז למלא את החסר.
הרב מיכאל לייטמן, "מסע לעולם עליון"
משימה מס' 3:
קרא את הקטעים הבאים מתוך הספרים "מבט לקבלה" ו"הדור האחרון" וענה על השאלה הבאה:
מה שמקדם את האדם הוא רצונו להשיג את מחשבות ואת תוכניות הבורא לגביו, ולבצען בעצמו. מכאן יוצא, שמה שיש בידו זו רק השתתפות רצונית מצדו, שכן אם ירצה ואם לאו, מה שאמור להיעשות - ייעשה, כלומר כך או כך אותו הדבר יקרה. אלא שאם האדם משתתף ורוצה בזה, הולך לקראת זה, הוא משיג את המדרגה, מבין, למד את הכוח העליון ונמצא יחד איתו.
רכישת תכונת האלטרואיזם היא מטרת החיים שאליה דוחף אותנו חוק ההתפתחות של הטבע דרך האגואיזם בעצמו. מטרת הטבע היא להביא אותנו לידי הכרה בתיקון הדרוש, שיאפשר לנו להשלים את עצמנו מתוך מודעות והבנה, מתוך הזדהות עצמית עם תהליך שינוי היחס לזולת. משום כך, בפני כל אחד מאיתנו עומדת בחירה בין שתי דרכים:
לקדם את עצמנו בתהליך ההתפתחות, היינו להכיר את הטבע האגואיסטי שבנו כמזיק וכמנוגד לתכונת הטבע עצמו, תכונת האלטרואיזם, וללמוד את השיטה לתקנו.
לחכות עד שמכות, לחצים וסבל הנובעים מחוסר האיזון יחייבו אותנו לחפש שיטה לתקנו בעל כורחנו.
תיקון האגו עקב בריחה מלחצים ומסבל - מובטח, אולם ניתנה לנו האפשרות לבחור מראש בתהליך ההתפתחות שלנו, להבינו ולשלוט בו. כך נתאזן מהר ובדרך נעימה עם החוק הכולל של הטבע, חוק האלטרואיזם, חוק האהבה והנתינה. שתי דרכי ההתפתחות האפשריות האלה מכונות "דרך התיקון" ("דרך תורה") ו"דרך ייסורים".
אין כל ספק שהטבע "ינצח", היינו שאנו נקיים בסופו של דבר את חוקיו. השאלה היא באיזו דרך נבחר לעשות זאת. אם נעדיף לצעוד בעצמנו לקראת איזון עוד בטרם יכריעו אותנו הייסורים, מה טוב. אם לא, ידחפו אותנו הייסורים מאחור ויספקו לנו מוטיבציה משלהם. מעניין להיווכח כי בלטינית "מוטיב" הוא Stimulus, ופירושו מקל חד שבו דוקרים את החמור כדי לזרזו ללכת.
לכאורה, כדי לחוות את מצב האיזון עם הטבע, המצב הטוב ביותר במציאות, עלינו לחוות קודם את המצב ההופכי לו, המצב הגרוע ביותר במציאות. שכן כל דבר אנו תופסים בדרך של דבר והיפוכו: אור לעומת חושך, שחור לעומת לבן, מר לעומת מתוק וכן הלאה. אלא שיש שתי דרכים אפשריות לחוות מצב נורא שכזה. האחת - להימצא בו בפועל; השנייה - לתאר אותו בעיני רוחנו. לשם כך נוצרנו כיצורים בעלי רגש ושכל.
ביכולתנו לתאר בשכלנו את המשמעות הנוראה של חוסר איזון מוחלט בינינו לבין הטבע גם בלא לחוות אותו על בשרנו, כפי שנאמר "איזהו חכם הרואה את הנולד". התיאור ישמש לנו ככוח שידחף אותנו מן הרע העתידי אל הטוב מבעוד מועד. כך נימנע מסבל עצום ונזרז את קצב התפתחותנו. הפצת הידע על סיבת כל המשברים והבעיות ועל הדרך ליציאה מהם אל חיים חדשים נועדה לזרז את צעידת האנושות בדרך התיקון.
הרב מיכאל לייטמן, "מבט לקבלה"
הרוחניות יכולה להיות מורגשת רק באותו רצון לקבל שהתגלה, התפתח, הכיר את הרע שבו ונִתְקַן לטוב, להשפעה. זוהי הסיבה לריבוי המצבים המתרחשים ברצון לקבל של האדם בתהליך התיקון. הברירה עומדת בפני האדם: לעבור את הדרך בייסורים או לעבור אותה במהירות בעזרת סביבה חיצונית המעניקה לו ערכים נכונים.
למעשה, דרך הייסורים איננה דרך כלל. אדם המצוי בדרך הייסורים עומד על מקומו ומחכה, בעוד הייסורים מצטברים. הסבל הולך ומתווסף עד לרמה שבה מתגלים ייסורים בכל חלקי הרצון לקבל בדרגתו הנוכחית. האדם מרגיש אז שאין באפשרותו להשתמש כלל ברצון לקבל. ברגע שבו מתעורר ולו גם שבריר קטנטן מהרצון לקבל, מיד מורגשים ייסורים. במצב כזה, לאדם אין עוד שימוש ברצון לקבל שלו והוא "ממית" אותו. הוא מבין כי "טוב מותי מחיי", כלומר טוב יהיה אם לא ירצה דבר.
קשה מאוד להעריך את הרצון להשפיע מתוך שלילת הרצון לקבל. בכל ההיסטוריה של המין האנושי לא היה מי שהשיג זאת בדרך הטבע. טובי המוחות של המין האנושי אמנם הגיעו לפסגות בחקירתם את הטבע ואת האדם, אך הם השיגו זאת ברצון הגשמי שהיה בהם. אין זו השגה של הטבע הרוחני. לא עלה בידם למצוא שיטה להתפתחות רוחנית ואף לא לפתחה.
אין בכוחו ובשכלו של אדם הנמצא בתוך הטבע האחד - שכל מעשיו ומחשבותיו בתוך הטבע הגשמי - לדמיין, להמציא או לפתח את אשר לא נמצא בו. לא הייתה בידיהם של אותם חוקרים שיטה להתקדמות מתוך ייסורים, ובוודאי לא שיטה להתקדמות שלא מתוך הייסורים. ללא סביבה מתאימה הגורמת לפעולת ה"אור המחזיר למוטב" על האדם, לא ניתן להבין את הרצון לרוחניות ולממשו.
אלפי שנים האנושות מתפתחת בהתאם לזמן, "בְּעִתָּה", בדרך ייסורים, אך זוהי התקדמות במישור הגשמי-אנושי בלבד. אם קָצה נפשה של האנושות בהתפתחות במישור וברצונה לעלות מהעולם הזה דרך סולם המדרגות הרוחני עד ל"עולם האין-סוף", עליה לאמץ גישה שונה לגמרי להתפתחות. עליה לעבור מהתקדמות של דרך "בעתה" להתקדמות של דרך "אחישנה" ("דרך תורה"): זוהי התפתחות מעל הזמן, מעל המקום, באופנים ובכוחות רוחניים. זוהי התפתחות על ידי שימוש באור המחזיר למוטב. התפתחות מעל הזמן תיתכן רק על ידי השתתפות הכרתית של האדם. האמצעי היחיד הנמצא ברשות האדם לשינוי מהלך חייו הוא שינוי סולם הערכים של הרצון לקבל באמצעות הסביבה. חכמת הקבלה מלמדת אותנו כיצד לעשות זאת.
הרב מיכאל לייטמן, "הדור האחרון"
שיעור מס' 2 - להכיר את הרע
משימה מס' 1:
קרא את הקטעים הבאים מתוך הספרים "חכמת הקבלה על פי בעל הסולם" ו"טעם של אור" וענה על השאלות הבאות:
נבראנו מחוברים בכלי אחד, כגוף אחד, "כאיש אחד בלב אחד". בחיבור כזה שכל אחד מספק לאחרים את כל המילויים. במצב שבכלי הזה עם התכונות האלה מתגלה האור עליון, הבורא, שממלא אותו ומביא אותו למצב הגבוה ביותר, לאותו מישור שלו עצמו.
ולאחר השבירה, היינו, לאחר שחלקי הכלי התנתקו אחד מהשני, כל חלק מרגיש רק את מציאותו ולא את האחרים, ומוכן להשתמש בהם רק לצרכי עצמו. החלק עצמו מרגיש רק מה שממלא אותו, ורק המילוי הזה מורגש בו כתענוג. וכלפי האחרים הוא מרגיש ההיפך, "צרת רבים חצי נחמה". ההרגשה שיש להם פחות מילוי ממה שיש לו, מורגשת בו כתוספת תענוג.
כל התיקון שלנו הוא לעבור מהמצב המקולקל הזה, מחוסר יחס אחד כלפי השני, למצב המתוקן, ליחס כפי שהיה לפני השבירה. וזו כל ההתפתחות שעוברים בהכרת הרע. היינו, מתוך לימוד, מתוך הרגשה, מתוך הכרת המערכת העליונה, האדם מתחיל להבין עד כמה הוא תלוי באחרים, עד כמה הוא חשוב לאחרים.
ולכן תהליך הכרת הרע הוא תהליך הכרת האגו של האדם עצמו כלפי האחרים. באותה מידה שהאדם מכיר שהוא רע, שהוא בחוסר השפעה, או בהשפעה רעה לאחרים, במידה הזאת הוא יכול לתקן את עצמו, להתכלל בכלי הכללי כחלק בלתי נפרד, ולהוסיף להתחברות בין חלקי הכלי, היינו, להתחברות בין הנשמות. ובמידה הזאת לגרום לכלי הכללי לחזור למצב המתוקן, להתמלא באור העליון.
הכרת הרע, שבתחילה היא הרגשה באדם של "רע לי" כמו בכל חיה קטנה, מקבלת לאחר מכן צביון של "רע לי מהבורא", מפני שהוא נמצא בתכונות ההפוכות מהבורא. ותיקון התכונות האלה שמהן רע לאדם, מתבצע על ידי שינוי היחס שלו כלפי יתר חלקי הכלי, כלפי יתר הנשמות, יתר הנבראים, עד שכולם חוזרים למצב של "כאיש אחד בלב אחד". ואת כל שלבי ההכרה והמימוש האלה חכמת הקבלה עוזרת להכיר ולממש.
הרב מיכאל לייטמן, "חכמת הקבלה על פי בעל הסולם"
בתחילת הדרך מרגישים טוב או רע בצורה גופנית. טוב בצורה גופנית הוא "טוב לי", בניתוק מהקשר עם האחרים. וממנה מגיעים להכרת הרע, שהרע הוא בכך, שאני לא מתחבר עם האחרים כדי להגיע לדבקות עם הבורא, כדי להגיע לשלמות. ובמידה והאדם מכיר את הרע הזה, הוא מתנתק ומתנזר מהשימוש בכלים שלו בצורה טבעית, ונעשה לו חשוב להתקשר עם האחרים ולבנות את הכלי הכללי.
הכרת הרע לא נקרא להגיע להכרה מה עושה לי רע בתוך הרצון לקבל, אלא הכרה מהו הרע במציאות. שהרע הוא לא מה שגורם לאדם עצמו רע, אלא מה שמנתק אותו מהטוב הנצחי והשלם. כלומר, האדם מתחיל למדוד מילוי או חוסר מילוי, תענוג או ייסורים, לא בכלים גופניים, אלא בכלים דהשפעה, בכלים רוחניים, שבהם המדידה היא אחרת.
הרב מיכאל לייטמן, "חכמת הקבלה על פי בעל הסולם"
כיום הגענו למצב שהאגו שולט באנשים ולא מאפשר להם להתחשב בזולת. אפילו הכלל של "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך" איבד מתוקפו.
עד כה, הכלל הזה שימש אותנו בחיי היומיום. לא רצינו להזיק לשכן, כדי שהוא לא יזיק לנו. האגו הזהיר אותנו: "יתנו לך מכות, עזוב את זה, אל תתקרב". כך גם הרגיש השכן, ולכן החיים התנהלו כסדרם.
משך דורות חיינו כך, ולמרות שהאדם הרגיש בזה לעיתים מעין הגבלה לדחפים הפנימיים שלו, בסך הכל אנשים הבינו שזה טוב. אבל היום האגו גובר ונשפך מעבר לכל הגבולות שאנחנו יכולים ליצור בינינו, מעבר לכל הגדֵרות וחומות ההגנה. פשוט מתפרץ. כתוצאה מכך אנחנו כבר לא מסוגלים לשלוט בעצמנו.
אנשים יעשו הכל כדי להצליח. השימוש המופרז באגו הפך לנורמה חברתית והתקשורת מקדשת תופעות אלו. הכל מותר, רק להצליח.
וכאן עלינו להבין את התהליך לעומק. אין כאן טובים ורעים, אלא זו התפתחות שנועדה לאלץ אותנו להכיר בהרסנות של האגואיזם, ובצורך הדחוף לתקן אותו.
הרב מיכאל לייטמן, "טעם של אור"
הרע שאנחנו מרגישים בעולם שלנו הוא כוח שמקדם אותנו אל הטוב המושלם.
כאמור, אנחנו בנויים מרצון ליהנות שכל הזמן רוצה להתמלא. כדי שהרצון יתפתח נותנים לו כיוון, "שם תוכל למצוא מילוי", והרצון רץ לשם וממלא את עצמו. אבל ברגע שהרצון התמלא, המילוי מנטרל אותו.
נתבונן בחיים שלנו. אם אין לנו רצון לכלום, אנחנו בבעיה, שוקעים בייאוש. אנחנו חייבים לרצות משהו, לרוץ אחרי משהו - כדי להרגיש שאנחנו חיים, שאנחנו בתנועה. אבל אחרי שהשגנו את המילוי, התענוג מתפוגג ואנחנו מתרוקנים. כך אנחנו מתפתחים, מריצה לריצה, רגע אחר רגע, דור אחר דור.
כשההתפתחות במסגרת העולם הזה מגיעה לנקודת רוויה, אנחנו מתחילים להרגיש ששום דבר בעולם הזה כבר לא באמת ימלא אותנו. עתה עלינו להתקדם אל עולם עליון יותר. יוצא שכל הרע שמורגש בעולם הזה נועד להביא אותנו לכך שנכיר מילוי מסוג אחר, כזה שאינו מתפוגג לאחר השגתו, מילוי רוחני נצחי.
הרב מיכאל לייטמן, "טעם של אור"
כשאני רוצה לאכול, לשתות, לבלות עם המשפחה, שתהיה לי עבודה טובה, לצאת לנופש וכן הלאה, זה לא נחשב לאגואיזם.
הרצון שלנו ליהנות מכל מיני תענוגים גשמיים, כל מה שאני צריך כדי שיהיו לי חיים נוחים, בטוחים, בריאים וכדומה, לא קשור למשמעות המדויקת של המונח אגו, לפי חכמת הקבלה.
אז מהו אגו? אגו אמיתי זה שאדם רוצה את רעת הזולת. זוהי שנאת הזולת, שכנגדה בא החוק הכללי של המציאות "ואהבת לרעך כמוך".
הרב מיכאל לייטמן, "טעם של אור"
משימה מס' 2:
קרא את הקטעים הבאים מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן ומתוך הספרים "טעם של אור" ו"הדור האחרון" וענה על השאלות הבאות:
שאלה: האם הדבר החשוב ביותר הוא לגלות את היצר הרע שלך?
תשובה: איננו צריכים להשתדל לגלות את היצר הרע שלנו, לא חשוב אלו מצבים אנחנו עוברים. הדבר החשוב ביותר, ובעצם היחיד, שאנחנו יכולים לעשות, הוא למשוך אלינו את האור. בזכות האור אני אעבור את כל השלבים שעכשיו איני יודע עליהם דבר: אגלה את היצר הרע שלי, אעבור לתיקון שלו ולאחר מכן למילוי שלו. בכל הדרך הזאת יכול לעזור לי רק האור ולא שום דבר אחר.
אני צריך להשתוקק לאור העליון שיבצע עליי את כל הפעולות. ומה בדיוק הוא יעשה, באיזו צורה ובאיזה סדר - זו בכלל לא הדאגה שלי. אינני צריך לחשוב שהנה עכשיו האור העליון צריך לגלות בי את הרע. אינני יודע מה הוא צריך לגלות. נכון, כך כתוב, אבל אני עדיין אינני מבין מהו "היצר הרע". לא כדאי להסיט את תשומת הלב והריכוז מהדבר העיקרי: משיכת האור.
אם נסיט את תשומת ליבנו ממשיכת האור, נתחיל לחפש בתוכנו את הרע ולחשוב שכל תכונה רעה שלנו היא היא היצר הרע. אך תאמינו לי שעדיין לא גילינו אותו.
היצר הרע הוא מלאך. כשאנחנו מגלים את הרע, אנחנו מגלים שהבורא נמצא בתוכו והוא זה שנותן לנו את התכונה הזאת. לכן, כדי לגלות את היצר הרע לא צריך לחשוב על שנאה, אלא על הקשר בינינו! בזכות המשיכה שלי אל הקשר, מתגלה מה שמפריע לו: היצר הרע.
אני כל הזמן משתוקק לחיבור עם הנשמות האחרות, עד שהאור העליון יעשה איתי את כל הפעולות הנדרשות ויגלה לי בסופו של דבר מי אני. אני צריך לעבור את כל הבחינות: שורש, א', ב', ג', ובבחינה הד' של פעולת האור אני תמיד מרגיש שסיימתי איזושהי מדרגה וקיבלתי הבנה חדשה. ולאחר מכן שוב: שורש, א', ב', ג', ובבחינה הד' תתגלה לי הבנה חדשה נוספת.
אני תמיד משתוקק רק לחיבור ואינני חושב על דבר מלבד זה. לא חשוב לי אלו מצבים אני עובר: טובים או רעים. מה שהתגלה התגלה. אני נמשך קדימה, לעבר יתר חיבור, ודבר לא יעצור בעדי בדרך הזאת, לא הטוב ולא הרע, וגם לא איזושהי תיאוריה פילוסופית שלפתע מצטיירת בראשי ומטעה אותי לחשוב שאני כביכול מבין מה קורה. כל תשומת הלב שלי חייבת להיות ממוקדת רק בדבר אחד: בחיבור. ואז אני יכול להיות בטוח שאני מושך את האור המקיף.
ברגע שאתה מתחיל להתחכם ולקבוע לבד מה עליך לעשות, אתה מיד מאבד את האור המקיף. האור הוא שלם, ואתה חייב להשתוקק רק אליו.
מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 17.3.2011
השלב הראשון בהתפתחות על פי חכמת הקבלה הוא הכרת הרע. כתוב "באורך נראה אור". כדי לאתר את הרע, דרוש לאדם קודם כל אור. עלינו לקבל מהלימוד הרבה אור כדי לגלות שיש בנו משהו רע. רק לאחר שנגלה את הרע ונבין מהו, יתברר לנו כיצד אפשר להפוך אותו לטוב.
הרב מיכאל לייטמן, "טעם של אור"
בכוחות עצמי, אין לי שום אפשרות להתעלות מעל האגו שלי. הרי אם כל כלי רצון לקבל אגואיסטי, ודאי שלא אוכל להוציא את עצמי מתוך עצמי.
כאן נכנסת לתמונה מערכת של תיקון שכוללת לימוד, ספרים, מורה וקבוצה. בעזרת המערכת הזו אני מקרב אליי את האור שמחזיר אותי למוטב. זהו כוח מיוחד שמשפיע עליי ומתקן אותי.
אף אחד לא דורש ממני לתקן את מה שהבורא קלקל. על זה אומר הבורא: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין". אני זה שיצרתי אותך מקולקל, ואני זה שאתקן אותך. עליך רק להגיע להכרה שהיצר שלך הוא רע, ולדרוש ממני להחליף אותו ליצר טוב. אני מחכה לך.
הרב מיכאל לייטמן, "טעם של אור"
החלפת הרצון לקבל ברצון להשפיע לא תיתכן אלא אם כן יקשור האדם את עצמו לבורא. רק האור שברא את רצון האדם יוכל גם לשנותו. שפת המקרא מתארת זאת בדברי הבורא למשה, "בוא אל פרעה". הוא מזמין אותו ללכת ל"פרעה" יחד איתו, שכן משה אינו מסוגל לעשות זאת לבדו. "פרעה" הוא כינויו של כל הרצון לקבל הלא-מתוקן שבאדם. האדם אינו מסוגל לעשות בעצמו דבר כלשהו כנגד הרצון, שהרי הרצון קודם לאדם, ולכן גדלות הבורא היא התנאי לתיקון הרצון מקבלה להשפעה.
יחסו של האדם למציאות שגוי והוא סבור שנדרשת ממנו פעולה. לאמיתו של דבר, עליו לעורר את הכוח העליון לפעול עליו ובכך מתמצה תפקידו. שגיאה זו מטעה את האדם לחשוב שהעבודה הרוחנית קשה מאוד, בשעה שהמקובלים אומרים את ההיפך הגמור. האדם מנסה לתקן את טבעו בעצמו במקום להזמין את "אור התיקון" שישנה אותו. בכך הוא מבזבז לריק כוחות רבים וזמן ממושך, נכשל, מתייאש וחדל לנסות. מצליח רק מי שהולך בעצת המקובלים ומתרכז בפנייה לבורא בבקשה שיבנה בו רצון להשפעה.
הרב מיכאל לייטמן, "הדור האחרון"
משימה מס' 3:
קרא את הקטעים הבאים מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן ומתוך הספר "הספר הפתוח" וענה על השאלות הבאות:
-
מה ההבדל בין חכמת הקבלה לתורות המוסר?
-
האם די בתיקון היחס בין בני אדם בעולם שלנו, כדי להביא את החברה האנושית אל המצב המושלם?
המוסר מתייחס לדחפים שמתעוררים באדם כמו קנאה, שנאה, זעם, רצון לגנוב או לרמות, ככוחות רעים שפועלים באדם, מעין "שדים ורוחות", שעליו לדכא ולבער מקרבו. לעומת זאת, חכמת הקבלה מסבירה שגם דחפים כאלה, כמו כל דבר אחר שקיים, מגיעים מהבורא,[2] במטרה ללמד את האדם מהו טבעו האמיתי, האגואיזם.
בעל הסולם כותב: "אני שש ושמח באותם הקלקולים הגלוים, ומתגלים",[3] היינו שהוא מאוד שמח לראות את גילוי התכונות האגואיסטיות באדם, משום שזה מצביע על הכנתו לתיקון. ואילו המוסר אומר לדכא את כל התכונות השליליות! הופכיות זו נובעת מכך שהמוסר מיוסד על היחסים האנושיים בעולם שלנו, בעוד שהקבלה מדברת על התפתחות האגואיזם ותיקונו עד להשגת דרגתו של הבורא.
לפיכך, על פי המוסר, טוב יותר - מי שלא מתגלה בו האגואיזם. המוסר מעריך אנשים קטנים, תמימים, כנועים, לא מפותחים. והקבלה - להיפך. הקבלה מפתחת את האדם, אינה חוששת לעורר בו את השאלות הכואבות ביותר, ולתת תשובות עליהן.
מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 2.6.2008
כולנו חלקים של נשמה כללית אחת הנקראת "אדם", או "אדם הראשון". המטרה של כל הטבע היא להביא את הנשמה הכללית הזאת למצב המושלם ביותר, הכולל את כל הנשמות. המטרה הזאת אינה יכולה להתממש אם כל נשמה פרטית לא תגיע לתיקון המביא אותה לשלמותה. לכל אדם לתקן את החלק הפרטי שלו שנמצא בשאר הנשמות. לכן, המצווה "ואהבת לרעך כמוך" היא הבסיס להתקדמות. אי-אפשר להשיג שום התעלות ללא התחברות עם הנשמות האחרות ותיקון משותף איתן.
יחס אנושי לזולת אינו אמיתי אם אינו נבנה על השגות רוחניות. אנחנו רואים איך בימינו מושג המשפחה הולך ונעלם, ובעוד חמש-שש שנים לא יתקיים כלל. במשפחות רבות באירופה, כל אחד מבני הזוג עובד בעיר אחרת, והם נפגשים רק בסופי שבוע.
ה"רצון לקבל" (האגואיזם) יגדל עד כדי כך שאפילו תא קטן כזה כמו משפחה לא יהיה מסוגל יותר להתקיים. ההתפוררות הזו תימשך עד שהאנושות תגיע להכרה ותבין, שהיא חייבת להתקיים ב"השוואת הצורה" למערכת העליונה. רק אז היא תהיה מאושרת, רק אז היא תבין ותוכל לפעול במשהו לטובת עצמה. ואז גם המשפחה תחזור להיות משפחה.
משפחה יכולה להתקיים בצורה נכונה רק בתנאי שהיא מתפקדת בדומה למבנה הרוחני הזה. אנשים ישקעו כה עמוק ביסורים שלהם, עד שיגיעו להחלטה לבנות את היחסים שלהם על יסודות רוחניים. השגה רוחנית כזאת תגלה לאדם את השלמות, כדי שיוכל לבצע מצב דומה בעולם שלנו. עד אז לא יהיה שום יחס אוהד בין בני האדם ובינם לבין עצמם.
נשאלת השאלה האם לא די בכך שנהיה טובים לזולת, שלא נקלל ושלא נגנוב? בהחלט לא. לא זה מה שדורש מאיתנו הבורא. התכונות הרוחניות שאנחנו חייבים להשיג שונות לחלוטין ממה שנחשב בחברה שלנו תכונות טובות.
בעולם שלנו בנינו הגדרות להתנהגות מקובלת: "איך לא להציק איש לרעהו". זה נקרא אצלנו חברה מתורבתת. האמת היא, שזה שימוש עדין יותר באגואיזם קבוצתי, אבל אלה אינן התכונות הרוחניות שעלינו להשיג.
אנחנו צריכים לפתח בתוכנו תכונות רוחניות בהשפעתו של האור העליון, שמאיר לנו ומשפיע עלינו דרך לימוד בספרי קבלה בלבד, כי מי שכתב אותם היה מצוי באותו זמן בדרגה רוחנית, ובקשר עם האור הזה.
אין אנו יכולים לתקן שום דבר בעולם שלנו בגישה ישירה אלא דרך העולם העליון בלבד. אם אנחנו מנסים לעשות משהו בצורה ישירה, מלמעלה משפיעים עלינו כך, שאנחנו מתחילים להרגיש יותר יסורים, חוסר תועלת ואומללות.
הרב מיכאל לייטמן, "הספר הפתוח"