חמישה בספטמבר 1884. למשפחתו של שמחה לוי אשלג נולד בן.
ידיים נשיות מרימות את הפעוט הקטן והמכווץ.
הוא מוציא מפיו צווחה קטנה, כמו לוקח נשימה עמוקה, ומשתתק.
קולה של אישה: "לאן אתה מסתכל?! לאן הוא מסתכל? מה הוא רואה שם על התקרה?"
קולה של אישה אחרת ( בשקט): "איני יודעת למה, אבל נראה לי שהוא רואה את מה שמתרחש מעבר לקיר..."
הפעוט כבר שוכב בעריסה ומביט בתקרה בשקט ובמבט מבוגר מאוד.
יום. בית הכנסת בוורשה.
הרב מדרכי פלדמן, רבה של הקהילה, רוכן מעל התינוק.
סכין המילה מבריקה לרגע בידו, והנה הוא כבר זורק לחול את חתיכת העור הקטנה...
הבעת תדהמה מכסה את פניו של הרב פלדמן.
התינוק לא בוכה.
הרב פלדמן מרים אותו ומוסרו לאביו, תוך שהוא ממלמל את הברכה ומסיים אותה במילים:
- "ויקרא שמו בישראל..." ) מביט בשמחה(
שמחה: "יהודה לייב"
הרב פלדמן: "יהודה לייב בן שמחה הלוי אשלג. התינוק שאינו יודע בכי!"
חדר בבית משפחת אשלג. בוקר.
יהודה בן השלוש יושב מאחורי השולחן.
אביו עוקב אחריו ממרחק.
אצבעו הקטנטנה של יהודה נעה במהירות על שורותיו של ספר ענק...
קולו נשמע:
- "בתוך אותם השערים, יש מנעול אחד, ומקום צר אחד, להכניס בו אותו המפתח... ועל זה כתוב, בראשית ברא אלוקים..."
יהודה ואביו הולכים ברחוב.
יהודה מחזיק בידו של אביו.
עדיין נשמע קולו של יהודה, הולך ונחלש.
- "וששה שערים כלולים בו במפתח ההוא הסוגר והפותח. וששה שערים כלולים בו במפתח ההוא הסוגר והפותח. כשסוגר אותם השערים, וכולל אותם בתוכו, אז ודאי כתוב בראשית"
הם נכנסים לבית הכנסת...
שמחה ויהודה חולפים על פני מדפים עמוסי ספרים ישנים. עיניו של יהודה מביטות בסקרנות על העטיפות. הם מתקרבים לרב פלדמן, שמתבונן בהם בריכוז.
שמחה: "אני רוצה להתייעץ עמך, כבוד הרב... ( שמחהמסתובב אל יהודה ואומר ברכות) "יהודה, אתה יכול ללכת להתבונן בספרים."
יהודה הולך לעבר הספרים. תוך שהוא מתרחק, נשמעת לחישתו של אביו:
- "שרה ואני דואגים לו מאוד... לפעמים אנחנו מרגישים שהוא מבוגר מאיתנו..."
יהודה פוסע לאורך הספרים, בוחן את העטיפות השחורות. הרב פלדמן עוקב אחריו במבטו.
לפתע נעצר יהודה ליד ספר ישן ומרופט.
הרב פלדמן קופץ ממקומו ומתקרב אל הילד בצעדים מהירים. הוא נעמד מאחורי גבו.
הרב פלדמן ממלמל:
- "ספר הזוהר... הבנתי..."
הוא חוזר במהירות על עקבותיו וקורא לשמחה אליו.
הרב פלדמן: "האם יש בביתכם את ספר הזוהר?"
שמחה ( תחת מבטו הנוקב של הרב): "כן. קיבלתי אותו במתנה מחמי."
הרב פלדמן: "תחביא אותו, ומוטב רחוק ככל האפשר. מסכן שכמותך…"
הרב פלדמן מתקרב עוד יותר לאוזנו של שמחה ולוחש:
- "אני רוצה שבנך יהיה יהודי... והספר הזה יסיט אותו מדרכה של תורה. הוא הרי לא מבין מה כתוב בו. הוא הרי לא מבין, נכון?!"
שמחה: "נראה לי שהוא מבין."
הרב פלדמן זורק מבט על יהודה.
יהודה עומד באותו המקום, מחזיק בקושי רב את הספר עב הכרס בידיו הקטנות. הספר פתוח בעמודיו הראשונים. יהודה מניע באיטיות את שפתותיו וקורא בלחש:
- "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב, ואומרת אל בני האדם: 'הפרישו חלק מכם לבורא..."
הרב פלדמן: "דברי הבל! מבוגרים אינם מבינים בספר הזה דבר. מה יכול להבין הינוקא הזה? שום דבר! בן כמה הוא?"
שמחה: "בן שלוש"
הרב פלדמן רואה איך יהודה מדפדף לעמוד הבא ושומע את קולו:
- "אש, מים ואוויר... ג' הימים הראשונים של מעשה בראשית..."
הרב פלדמן ( מתנשף): "להחביא את הספר! כמה שיותר מהר! מיד!"
בית משפחת אשלג. חדרו של יהודה.
שמחה עומד על כיסא ודוחף את הספר למדף העליון ביותר בארון הספרים...
לאחר מכן הוא מביט לאחור כדי לוודא שיהודה לא ראה אותו, קופץ מהכיסא ויוצא מהחדר.
חדר (תלמוד תורה). בוקר.
המלמד שמואל עובר בין שורות של שולחנות ארוכים, שמאחוריהם יושבים ילדים קטנים... רגליהם מתנדנדות במרחק רב מהרצפה. עיניהם עוקבות אחר הוראות המלמד. הם קוראים אחריו במונוטוניות קטע מתוך פרשת השבוע:
- "וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם, אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן. וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח: תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם, אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן; וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט."
יהודה שולף בחשאי תפוח מכיסו, ומיד מקבל מכה על ידו עם מקל ההצבעה הארוך של המלמד.
יהודה פולט צעקה. התפוח מתגלגל על הרצפה.
המלמד מקרב את מקל ההצבעה לשפתיו הרועדות של הילד.
המלמד: "יהודה, תמצא בעצמך כוח לנשק את המקל שהכה אותך."
יהודה מסובב את פניו.
המלמד ( לא מוותר): "אם כך, יהודה, בקש מהבורא שיעניק לך את הכוחות לנשק את המקל הזה."
המקל נע מצד לצד לנגד עיניו של יהודה.
יהודה מרכין את ראשו, אך המורה לא מוותר.
המקל מתקרב שוב לשפתותיו של יהודה.
- "נו…" נשמע קולו של המלמד. "נו!"
ויהודה נכנע.
הוא מנשק את המקל.
ומיד המקל עולה וחולף מעל ראשי התלמידים.
המלמד מתרחק.
הילדים ממשיכים לחזור במונוטוניות:
- "וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם, אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן."
ליד יהודה יושב חברו – יענק'לה.
לאחר שהמלמד מסתובב, הוא צולל במהירות אל מתחת לשולחן, תופס את התפוח המאובק ומניח אותו בכיסו של יהודה...
ורשה. הרובע היהודי.
יהודה ויענק'לה הולכים ברחוב ונוגסים בזה אחר זה בתפוח, כשלפתע יהודה מושך את יענק'לה אל תוך סמטה קטנה. כעבור צעדים ספורים הם מוצאים את עצמם בכניסה לחנות מוזרה.
הספרים בחנות החשוכה נערמים זה על גבי זה, מהרצפה עד לתקרה.
יהודה נכנס פנימה.
הוא מדלג מעל הזקן שישן בפתח, ומתיישב מאחורי שולחן עץ ענק עמוס בספרים.
יהודה מדפדף בספרים, כמו 'סורק' אותם.
יענק'לה מביט בו בהערכה וביראה.
יענק'לה: "אלוקים נתן לך כאלה כוחות, יהודה..."
ערמת הספרים לפני יהודה קטֵנה במהירות. נותר רק ספר אחד...
יהודה ( ממלמל): "אני לא יודע מי נתן לי אותם."
יענק'לה: "אלוקים רוצה שתהיה רב גדול... שתלמד אחרים."
יהודה: ( מניח את הספר בצד): "מה עלי ללמד אותם?"
יענק'לה: "לאהוב את הבורא. לקיים את מצוותיו. להתפלל מכל הנשמה. ולהיות יהודי."
יהודה: "מי אמר לך את כל זה?"
יענק'לה: "זה כתוב בכל הספרים שלנו."
יהודה ( בכעס): "לא יודע... אני לא יודע מה כתוב בספרים האלה."
מאחורי גבו של יהודה נשמע קולו הניחר של אדם זקן:
- "סלומון הזקן הכין בעבורך דבר או שניים, יהודה."
סלומון הזקן, בעל החנות, מתקרב לילדים תוך שהוא גורר על הרצפה את כפכפיו הקרועים.
סלומון ( בהתפעלות): "מה, כבר קראת את כל זה?!"
יהודה: "סלומון, ואיפה..."
סלומון ( מתנצל): "לסלומון הזקן אין את הספר הזה. סלומון חפר בכל מקום. הוא הגיע למקומות שבהם לא חפר מעולם ( מצביע כלפי מעלה). שם, על המדף החורק והישן מכולם, סלומון מצא מכתב של הרמ"'ק.[1] ושם ( מסתובב בחדות), בפינה המלאה קורי עכביש, סלומון הזקן מצא את כתבי הרמח"ל [2] הגדול."
סלומון מביט ביהודה ופורס את ידיו לצדדים.
- "אך הוא לא מצא את ספר הזוהר בשום מקום."
סלומון מסתובב בחדות ומתחיל ללכת לאורך המדפים. הוא מדבר אל עצמו.
סלומון: "אבל הוא הרי היה כאן. ברל'ה הזקן הביא אותו לסלומון..."
סלומון מתרסק על כיסאו וידו הכבדה מכה בחוזקה על השולחן.
סלומון: "ברל'ה אמר לסלומון: 'שמור את הספר הזה ליודל'ה הקטן' ( קולו של סלומון הולך ונעשה שקט יותר ויותר). ואיפה הוא? איפה הספר הזה? אני שואל אותך, סלומון, תרח זקן..."
קולו משתתק.
יענק'לה מסתובב לאחור. סלומון ישן על מקומו.
יהודה שקוע בספר. דבר לא קיים כעת מבחינתו.
יענק'לה: "גם לי יש מחשבות שונות על אלוהים, יהודה. גם אני חושב על דברים שונים."
יהודה לא משיב לו.
יענק'לה: "לא רק אתה כזה..."
יהודה שותק. הוא לא שם.
יענק'לה יוצא מהחנות.
הרובע היהודי. יום.
יענק'לה פוסע רק כמה מטרים כשהוא שומע לפתע את קולו של שמחה קורא אליו מצידו השני של הרחוב.
שמחה: "היכן יהודה? אתה יודע היכן הוא, יענק'לה?"
יענק'לה מתחיל להתרחק במהירות.
שמחה רץ אחריו, חוצה את הכביש וחוסם אותו.
- "היכן יהודה?" שואל שמחה. "הוא לא חזר היום מהחדר."
- "יהודה שלכם," עונה פתאום בזעם יענק'לה, "יושב בחנות ספרים של זקן שמזיל ריר ומדבר עם עצמו... וקורא בספרים אסורים!"
חנות הספרים.
צל רוכן מעל יהודה שקורא בספר.
קולו של שמחה: "בוא, יהודה. מספיק."
יהודה מרים את ראשו ומביט באביו.
שמחה: "אימא ואני דאגנו מאוד. לא ידענו לאן נעלם הילד האהוב שלנו."
מאחורי גבו של שמחה נשמע קולו הניחר של סלומון:
- "הניחו לו לנפשו עם דאגותיכם הטיפשיות! זה זמן רב שהבורא דואג לו!"
שמחה אוחז בידו של יהודה ומושך אותו אחריו.
הם חולפים במהירות על פניו של סלומון... סלומון נוגע בידו בחשאי בבגדיו של יהודה. לאחר שיהודה ושמחה יוצאים, הוא מקרב את ידו לפיו ומנשק אותה.
חדר. שמש של בוקר מטיילת על השולחנות.
הילדים מתגודדים סביב יהודה. עיניו של יהודה מכוסות בסרט שחור.
קול של ילד: "עמוד ט', שורה שלוש עשרה מלמעלה."
יהודה לא מהסס לרגע וקורא בקול רם את הטקסט:
- "וירא ה', כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבת לבו, רק רע כל היום."
אצבע קטנה נעה לאורך השורה בספר.
קול קורא בהתפעלות: "נכון!"
יד מדפדפת כמה עמודים קדימה...
קול של ילד אחר ממשיך:
- "עמוד ט"ו, שורה שלישית מלמטה."
יהודה ( עונה בן רגע): "ויאמרו, הבה נבנה לנו עיר, ומגדל וראשו בשמים, ונעשה לנו, שם."
כמה מהילדים ( בהתפעלות): "וואו!"
יענק'לה מוציא לפתע מכיסו מחט ארוכה, מניף אותה מעל ראשו של יהודה ונועץ את המחט בספר, בדיוק באות כ'... המחט חודרת פנימה, מחוררת עמוד אחר עמוד, עד לכריכה.
יענק'לה:"אתה יכול להוריד את התחבושת."
יהודה מוריד את התחבושת ומביט באות כ'.
יענק'לה: "נו?"
יהודה: "ס'"
יענק'לה הופך במהירות את הדף. המחט חוררה את האות ס'.
יהודה: "ח'"
יענק'לה מדפדף לעמוד הבא. וגם כאן, המחט חוררה את האות ח'.
- "אוווו!" צוהלים הילדים.
יענק'לה: "הלאה!"
יהודה: "פ'"
עמוד נוסף מידפדף. בול! האות פ'...
הילדים: ( מתקשים להחזיק את עצמם וצועקים בקול גדול): "וואו!!!"
ויהודה ממשיך: "מ'... ד'... א'... ב'..."
פתאום, נשמע קולו של המלמד שמואל:
- "כל הכבוד, יהודה!"
המלמד עומד בפתח החדר.
הוא מביט ביהודה מלמעלה.
המלמד: "חסידים [3] גדולים רבים, יהודה, ידעו את התורה כולה עד כי חלמו עליה בלילות. שורה אחר שורה. מילה אחר מילה. אתה תהיה חסיד טוב, יהודה... אם רק תצליח להתמודד עם ה'אני' הגדול שלך..."
המלמד ניגש ליהודה ומלטף את ראשו.
המלמד: "כך, יהודה, גם הבורא מתנהג איתנו. אתמול – מקל, והיום – סוכרייה על מקל."
המלמד מוציא מכיסו סוכרייה על מקל שפיסות קטנות של בד נדבקו אליה, ומגיש אותה ליהודה. מבטי הילדים נעוצים בסוכרייה. היא נראית להם הדבר הטעים ביותר בעולם...
המלמד: "ואת הכול – כל שהוא עושה – הוא עושה רק מאהבה אלינו." ( המלמד מקיף את הכיתה במבטו). "למדו לאהוב אותו, ילדים, ותבינו שהאלוקים שלנו תמיד איתנו."
יהודה רואה את עיני הילדים בוערות מקנאה ומופנות אל הסוכרייה.
הוא מניח אותה על השולחן ומרחיק אותה מעצמו...
המלמד: "לא, לא, לא, יהודה. תאכל אותה. הרווחת את הסוכרייה הזאת. וכל האחרים, זכו לראות איך אתה אוכל אותה. אולי הקנאה תגרום להם לדעת את התורה, כפי שאתה יודע אותה..."
יהודה: "ובשביל מה צריך לדעת אותה כך?"
המלמד: "לא הבנתי..."
יהודה: "אני יודע אותה בעל פה. כל שורה, כל אות. אז מה?"
המלמד: "נו, יהודה... מוזר לשמוע ממך שאלה כזו. מוזר... אתה שואל אותי את השאלה הזאת בכוונה, נכון? אני מרגיש שאתה רוצה לבדוק את הידע שלי, יהודה... לא צריך לעשות את זה."
יהודה ( בבהירות רבה): "אני באמת לא מבין בשביל מה אני צריך לדעת בעל פה את הספר הזה."
המלמד: "כדי לקיים את המצוות, החוקים והמשפטים, יהודה, צריך לדעת אותם בעל פה."
יהודה: "בשביל מה צריך לקיים אותם?"
כל הילדים מעבירים את מבטם המפוחד מהמורה אל יהודה, ומיהודה בחזרה למורה.
המלמד ( בנוקשות): "כדי להיות העם הנבחר ( מצטט תוך שהוא מרים את מקל ההוראה מעל ראשו) 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, וגוי קדוש', כך כתוב... 'ויענו כל העם יחדיו ויאמרו, כל אשר דבר ה' נעשה'. אתה זוכר, יהודה?"
יהודה: "כן"
פניו של יהודה חיוורות. הוא לא מוריד את עיניו מהמלמד.
המלמד: "מה עוד לא ברור לך, יהודה?"
יהודה ( בשקט): "לא ברור לי... בשביל מה נולדתי."
פאוזה. המלמד מביט ביהודה...
המלמד: "נולדת כדי לקיים את מצוות הבורא הכול יכול."
יהודה: "לא ברור לי מיהו הבורא..."
המלמד: "איני מבין את שאלתך."
יהודה: "הרי לא ראיתי אותו. מי הוא?"
המלמד: "אבות אבותיך ומשה ראו אותו בהר סיני." ( מצטט שוב, בשעה שהוא מנצח עם מקלו) "וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, נָדָב וַאֲבִיהוּא, וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל; וְתַחַת רַגְלָיו, כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר."
המורה מצביע פתאום על יהודה.
- "המשך יהודה!"
יהודה: "וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא שָׁלַח יָדוֹ; וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים, וַיֹּאכְלוּ, וַיִּשְׁתּוּ."
המלמד: "נו, הנה, אתה יודע הכול. אם כן, מדוע אתה שואל?!"
יהודה: "אני לא יודע כלום. אני לא רוצה לדעת... מפני שאני רוצה..."
הוא משתתק. נשימתו נעתקת ממנו.
המלמד ( בחוסר סבלנות): "נו!"
יהודה: "אני רוצה להרגיש... אני רוצה... להיפגש עמו. לראות! אני רוצה לדעת מיהו הבורא! האם הוא קיים?! ולגלות מה עומד מאחורי כל המילים האלה!"
המלמד מביט בו בפליאה. כל הילדים המומים.
המלמד ( עדיין המום, באיטיות): "נדמה לי שעליך לצאת מהכיתה. ( ובאחת הוא צועק): "צא החוצה!"
רחוב ברובע היהודי בוורשה.
יהודה פוסע לבדו ברחוב. הוא לא שם לב לסוחרים שמסדרים את סחורתם בחנויות, לזקן העני שישן בתוך שלולית, וגם לא לכנר המשוגע שמנגן על מיתר אחד.
יהודה שקוע במחשבותיו.
הוא חוצה את הכביש ופתאום הוא שומע צעקה:
- "פרר!! פרר!! פררר!!!"
מעליו הוא רואה פנים של סוס, ומעל לסוס נראה פרצופו הזועם של עגלון ג'ינג'י מזוקן.
עגלון: "מה, נמאס לך לחיות?!"
יהודה נבהל, מסתובב ורץ ברחוב. הוא חולף על פני שלטי החנויות, אנשים מסתובבים ומביטים לעברו...
הוא פונה לסמטה צדדית, מסתכל לאחור כדי לראות שלא רודפים אחריו ו...
מתנגש בכל הכוח ביענק'לה.
שניהם נופלים על הרצפה.
עוד לפני שהוא מספיק לקום על רגליו, יענק'לה לוחש לו:
- "אל תלך הביתה. המלמד יושב אצלכם..."
יהודה קופץ על רגליו ויענק'לה אחריו.
יהודה מנסה לעקוף אותו.
יענק'לה מחזיק אותו בדש בגדו:
- "אני מכיר כאן מקום אחד. נוכל להמתין שם."
יהודה מושך את ידו מאחיזתו של יענק'לה ומתחיל ללכת לכיוון הבית.
יענק'לה רץ אחריו. הוא מסתכל סביב, מצמיד את שפתיו לאוזנו של יהודה ולוחש:
- "אין אלוהים. אני איתך, יהודה."
בית משפחת אשלג.
יהודה פותח את הדלת.
בעומק הסלון, מאחורי השולחן, יושבים הוריו והמלמד שמואל. המלמד מנופף בידיו לכל עבר, אך כשהוא רואה את יהודה, ידיו קופאות באוויר.
יהודה חולף על פניהם ונכנס לחדרו. רק מחיצה דקה מעץ מפרידה בין החדר לסלון. הוא מתיישב על המיטה ושומע את לחישותיו החרישיות של המלמד.
המלמד: "כן, אני מאשים אתכם! את מי עוד אני יכול להאשים?"
יהודה נשכב על המיטה ומכסה את ראשו בכרית. דממה משתררת סביב...
הוא מביט בנוצה, שנעה מצד לצד מנשימותיו...
צעדים נשמעים... מישהו מתיישב על המיטה.
ידיים עדינות מסירות ברכות את הכר מפניו.
יהודה רואה את אביו.
אימו עומדת מאחוריו.
האב מסדר את השמיכה.
האם מתכופפת אל יהודה ומנשקת אותו.
עיניו של יהודה מתמלאות דמעות, ועל פניו עולה הבעת תחינה.
יהודה ( לוחש): "אני לא יודע בשביל מה אני חי..."
שמחה מסתכל עליו במבט מבועת.
- "אתה הבן שלנו. ואתה רק בן חמש... בשבילנו תמיד תהיה ילדנו האהוב והקטן. ובגילך לא חושבים על דברים כאלה, יהודה."
יהודה מתרומם ברעד, מתיישר במיטתו, מתקרב לשמחה, מביט אל תוך עיניו ואומר:
- "אני לא רוצה לחיות."
שמחה מסתובב לאשתו.
היא שותקת.
פניה ספונות בכפות ידיה.
שמחה מסתובב שוב לבנו.
שמחה: "אין חטא גדול יותר, בני המסכן, האהוב... העולם הזה אינו פשוט. במיוחד בעבורנו, היהודים. אבל זה העולם שנתן לנו הבורא. בילדות, עלינו לשמוח בו... ( בצער) למה לקחו לך את הילדות? למה אתה מבוגר כל כך? למה?!"
האם יוצאת מהחדר בשקט. ברקע נשמעות התייפחויותיה, על אף השתדלותה לסתום את פיה בידיה.
שמחה: "נלך מחר לרב שלנו ואתה תספר לו הכול, טוב? ובינתיים תישן. תישן ואל תחשוב על דבר מלבד הבורא, שנמצא כל הזמן לצידך."
שמחה קם.
הדלת נסגרת אחריו.
רק הירח מאיר באורו החיוור את אדן החלון, השולחן והמיטה הלבנה.
ידיו של יהודה מונחות על השמיכה.
יהודה מביט בעצב על המגל הקר שמציץ מבעד לחלונו.
הוא מעביר את מבטו אל התקרה, מתבונן במעגלים שחורים שנוצרו בה מרוב רטיבות ומים.
במרכז המעגלים בולטת נקודה שחורה...
יהודה ( סופר את המעגלים): "אחד, שניים, שלושה, ארבעה."
הוא סוגר את עיניו...
ופתאום, הוא משחרר צעקה ספוגה בכאב ובזעם, ומכה באגרופו בקיר.
הקיר הדק מזדעזע מעוצמת המכה...
מדף הספרים שתלוי מעל למיטה, נרעד.
ספר נופל ממנו באיטיות.
כמו ציפור ענקית בעלת כנפיים לבנות הדואה מטה, הספר נופל על יהודה; דפיו מתנוענעים ברוח.
יהודה נושם נשימה עמוקה. לראשונה מזה זמן רב, פניו קורנות מרוב אושר...
הספר עף עליו באיטיות רבה.
... הוא מכסה את יהודה.
חושך יורד על החדר.
רק קול נשימותיו של יהודה נשמע.
פניו של יהודה מתחת לספר.
הוא רואה אותיות.
הן קרובות מאוד.
הן מטושטשות ונראות לו גדולות מאוד.
יהודה מרים בזהירות את הספר מעל ראשו.
הוא מחזיק אותו כשידיו מושטות קדימה.
שפתיו נעות בלחישה חרישית:
יהודה: "ויאמר: החפץ לבוא אלי, יהיו אלה שעריו הראשונים אלי... מי שייכנס בשערים אלה, ייכנס."
הילד קורא.
חשכת הליל מפנה את מקומה לזריחה.
שעת בוקר מוקדמת.
מנקי רחובות יוצאים אל הרחוב.
אורו המרצד של נר בקומה השנייה של בית ישן נראה למרחוק...
זהו הנר שדולק בחדרו של יהודה.
קולות של בוקר חודרים אל החדר:
עגלה חורקת, צעקתו של העגלון, ברזל שמקרצף את המדרכה.
יהודה אינו שומע את כל אלה.
הוא יושב על מיטתו, כל כולו שקוע בקריאה בספר. לא מתנתק ולו לרגע.
הוא אינו שם לב לדלת חדרו הנפתחת ולאביו שנכנס פנימה.
יהודה מרים את עיניו באיטיות ושותק.
שמחה מתיישב ליד בנו ומחבק אותו.
הוא רואה את שם הספר המונח על ברכי בנו.
שמחה: "מצאת אותו?"
יהודה: "כן"
שמחה: "וקראת בו?"
יהודה: "כן"
שמחה: "את כולו?"
יהודה: "את כולו."
שמחה: "והבנת משהו?"
יהודה: "הבנתי שבספר הזה נמצא הכול."
האב מעביר את מבטו אל הספר.
לאחר מכן הוא מביט שוב ביהודה ולוקח נשימה עמוקה.
"שמעתי שאפשר להשתגע מהספר הזה," אומר שמחה. "ושלא לומדים את הספר הזה לפני שמילאת את כרסך בכל ידיעות התורה הקדושה. ושאסור להתקרב אליו עד שימלאו לך 40 שנה. אומרים דברים שונים על הספר הזה. אבל מעולם לא ניסיתי לקרוא בו. ואילו אתה, קראת ואפילו הבנת משהו... פתחת את הספר הזה לראשונה כשהיית בן שלוש. אמרו לי להחביא אותו. החבאתי. ואתה מצאת אותו שוב. נראה שאין מה לעשות בנדון..."
בית הכנסת בוורשה. בוקר.
שמחה ויהודה עומדים לפני הרב פלדמן.
הרב פלדמן: "אז אתה אומר שהוא מצא אותו? ואפילו הבין משהו?"
יהודה: "הוא נפל עלי מהמדף העליון. קראתי בו, והבנתי רק שזה הספר שלי. שהוא נכתב בעבורי."
הרב פלדמן מביט ביהודה ארוכות.
לאחר מכן הוא מצביע על שני הכיסאות שעומדים ליד שולחנו.
יהודה מתיישב ליד הרב פלדמן.
שמחה מתיישב מאחוריו.
הרב פלדמן: "אני רוצה לומר לך, שמחה, שיש אנשים שלא תוכל לעצור בכוח. יש אנשים שלא תוכל להסתיר מהם דבר. אומרים שיש להם 'נקודה שבלב'. [4] אומרים שלבורא יש יחס מיוחד אליהם. ושגם להם יש יחס מיוחד לבורא."
הרב פלדמן מעביר את מבטו ליהודה.
הרב פלדמן: "כיצד הם מגיעים לעולם הזה, כיצד הספר הגדול הזה מוצא אותם – זאת לא נבין."
הרב פלדמן שוקע בהרהוריו.
מבטו נודד למחוזות אחרים, הרחק מעבר לשמחה וליהודה.
הרב פלדמן: "ראיתי רק אדם אחד כזה בימי חיי. שמו היה מנחם מנדל מקוצק. [5] ( הרב פלדמן נד בראשו, לחלוחית בעיניו וגעגוע נשמע בקולו).
- "נשמה ענקית בערה בו. היה לו רצון עז להכיר את בוראו. איש לא יכול היה לעמוד בדרכו. גם לא תלמידיו. הם ניסו להיאחז בו, אך רובם נפלו חללים בדרך, חסרי יכולת לעמוד אל מול בערתו הפנימית. הוא לא ריחם על איש – לא עליהם ולא על עצמו. מטרה אחת בלבד עמדה לנגד עיניו – הבורא."
יהודה כמו שותה את מילותיו של הרב פלדמן.
הרב פלדמן מניד בראשו לשלילה.
- "לא יהודה. הוא כבר לא איתנו. מספרים שבעשרים השנים האחרונות לחייו הוא לא מש מחדרו. איש אינו יודע מה התרחש במקום. הוא נפטר בשקט, בלי לומר מילה לתלמידיו."
הרב פלדמן שותק.
הוא מסתכל על יהודה.
לאחר מכן על שמחה.
הרב פלדמן: "אני מכיר אחד מהם."
עיניו של יהודה נפערו בהתרגשות.
הוא רכן לעבר הרב פלדמן, לא יכול להסתיר את סערת הרגשות המתחוללת בתוכו.
הרב פלדמן: "תירגע, יהודה. אני מסופק אם הוא ייקח אותך כתלמיד. הוא אדם מוזר ולדברי אין כל משמעות בעבורו. אבל טרם נחליט, על אביך המסכן לדעת כי הוא שולח אותך לחיים קשים. לא יהיה לך מנוח בדרך הזאת. אביך צריך לתת דעתו על כך, ורק לאחר מכן – לקבל החלטה."
יהודה מביט באביו בתחינה.
שמחה מביט ברב פלדמן.
הרב פלדמן קם והולך הצידה, אל הספרים.
עושה עצמו כבוחן אותם, ובו בזמן פוזל בסקרנות לכיוון האב ובנו.
שמחה שותק ארוכות.
גם יהודה שותק.
חולפת דקה. עוד דקה. ועוד אחת.
הוא מרים את עיניו אל הרב.
שמחה: "איך קוראים לו?"
הרב פלדמן: "ברוך"
שמחה: "ואיך נוכל למצוא אותו, את ברוך הזה?"
חוץ. יום. דרך כפרית צרה.
שמחה ויהודה פוסעים בדרך כפרית צרה שמתפתלת בין היער לבין השדה.
הציפורים שרות מעליהם.
האביב צובע במכחול בהיר את היער האפור ומעיר אותו משנתו.
הדרך מובילה לעיירה קטנה.
בתים שהשחירו מרוב גשם ורטיבות מקדמים את פניהם.