בקצה העיירה ניצב בית בודד, נדמה כנטוש. חלונותיו סגורים בקרשים.
שמחה ניגש אל דלת הבית ודופק בהיסוס.
איש לא עונה.
שמחה מקיף את הבית וחוזר אל יהודה.
יהודה עומד שם, בוהה בחלון הסגור.
שמחה מביט לאותו המקום... פתאום, מבין הקרשים, מתגלה זוג עיניים תכולות כמו ים שעוקבות אחריהם.
הן חוקרות את שמחה.
שמחה פוער את פיו בפליאה.
הוא רוצה לומר משהו, אבל לא מספיק.
קול גבוה וצרוד נשמע לפתע:
הקול: "אקח ממך עשר ביצים, שתי עגבניות וחצי כיכר לחם. הדלת פתוחה. הנח ליהודי הקטן להיכנס. ואתה... הישאר שם!"
שמחה ( בתקיפות): "לא! אכנס עמו!"
הקול: "אם כך, איש לא ייכנס. חזרו על עקבותיכם!"
יהודה מוחץ את ידו של אביו, מביט בו באותם מבטים מבקשי חסד.
שמחה ( בספק): "אבל איך אוכל... לשלוח אותך לבד?!"
הוא משתתק כשעיניו פוגשות בעיני יהודה.
יהודה פוסע קדימה, פותח את הדלת ונעלם בתוך הבית.
שמחה נצמד לחלון.
דרך חריץ דק הוא מצליח לראות שולחן גדול, עשוי בגסות מקרשים, ניצב במרכז החדר.
שמחה רואה את יהודה מתיישב ליד השולחן, מול הזקן פרוע השיער.
שמחה שומע את קולו הגבוה של הזקן:
"אל תאמין לאיש. בדוק הכול בעצמך. כל מה שהם קוראים לו בשם 'אמונה' – כל זה שטויות!"
שמחה מנער את ראשו בכאב.
קולו של ברוך: "אמרו לך – יש בורא. אל תאמין להם!"
שמחה מציץ דרך חרכי החלון.
עיניו מתמלאות דמעות של חוסר אונים ופחד...
שמחה רואה כיצד ברוך רוכן מעל יהודה:
- "מצא אותו בעצמך! אמונה היא ידיעה שבלב. תרגיש אותו בעצמך. הבנת אותי?"
יהודה: "כן"
שמחה סותם את אוזניו, מסתובב ומתרחק מהבית.
ואילו בחדר, ברוך קם ומתחיל לנוע במעגלים סביב יהודה.
הוא נעצר לפתע מול יהודה.
ברוך:"ראית פעם איך אדם הופך לציפור?"
יהודה: "לא"
ברוך: "אתה מאמין בזה?"
יהודה: "לא"
ברוך: "אתה לא מאמין בנסים? זה טוב מאוד. זה נכון. אל תאמין..."
פניו של ברוך קרובות מאוד אל פניו של יהודה.
פתאום הוא מסתובב בחדות וניגש לקיר.
הוא נעצר. יהודה עוקב אחריו בריכוז מוחלט...
הוא רואה איך כתף ימינו של ברוך מתחילה לפרפר בקצב.
קול של בד שנקרע מפלח את הדממה.
חולצתו הבלויה של הזקן נקרעת לעיני יהודה.
כנף לבנה ענקית יוצאת אל החוץ ומתחילה להכות באוויר, כמו מנסה לנתק את ברוך מהרצפה.
יהודה עוצר את נשימתו מרוב בהלה.
כנף נוספת קורעת את חולצתו של ברוך ויוצאת אל החוץ, מפרפרת בתזזיתיות.
שתי כתפיים מכות כעת נמרצות באוויר.
רוח פרצים מתחילה לנשב.
קורעת את קורי העכביש שבפינות, ומעלה אבק בן שנים רבות בחלל החדר.
דלי נופל בקול על הרצפה.
ברוך מסתובב אל יהודה.
הילד ההמום רואה לפניו מקור ארוך במקום אף, עיני כפתורים חודרות וכרבולת צהובה, קטנה ומנוצה על המצח...
גבו של יהודה מתכווץ כעורו של ברווז.
הוא מביט בפחד ברגליו של ברוך, שהופכות שריריות כרגליה של ציפור גדולה.
הציפור ברוך משמיעה צעקה ומתחילה לרוץ...
היא חולפת על פני יהודה ועפה לעבר החלון.
הקרשים שסגרו את החלון מתנפצים לאלפי חתיכות קטנות.
יהודה רואה כיצד ציפור לבנה ענקית פורצת החוצה, מנופפת בעוצמה בכנפיה, דואה אל עבר השקיעה.
היא חולפת על פניו של שמחה ההולך בשדה, נוגעת מעט בצמרות העצים.
הציפור ברוך חולפת על פני היער, עפה לעבר המקום שבו שוקעת השמש.
יהודה אינו מסוגל לזוז ממקומו.
כל הבית הפוך.
עכביש מתנדנד על קצה קור שנותר שלם.
הדממה רועמת...
ופתאום, הכול מיטשטש לעיני יהודה.
הכרתו שבה אליו. פניו של ברוך ניבטות למולו, והוא רכון מעליו.
- "ראית את זה?" שואל ברוך.
- "ראיתי," לוחש יהודה.
- "עכשיו אתה מאמין?"
יהודה מנסה לבלוע גוש שנתקע בגרונו:
- "מא-מין..."
ברוך: "מאמין למה? ( מתכופף נמוך עוד יותר) לשטות הזאת?!"
יהודה(מגמגם): "אבל אני... הרי ראיתי..."
ברוך: "מה ראית?!"
יהודה: "ציפור"
ברוך: "איזו ציפור?!"
יהודה: "ציפור ענקית!"
ברוך: "ואם אומר לך שכל זה היה לא כלום, יהודי קטן וכסיל...?!"
יהודה: "אבל אני... אני ראיתי... ראיתי את זה במו עיני... הפכת..."
ברוך: "ומה אם אגיד לך שראית קסם?"
יהודה: "קסם?!"
ברוך: "כן. קסם פשוט וזול!"
יהודה: "קסם?"
ברוך: "כן, קסם פשוט שהספיק כדי להסיט את מחשבותיך מהבורא."
ידיו של יהודה מתחילות לרעוד.
ברוך ( כמו לא רואה את זה): "התגלית כאדם חלש. נכנעת לקסם זול וקשרת אותו למילה הגדולה 'אמונה'!"
הרעד מגיע כבר אל שפתיו של יהודה.
- "אל תעשה זאת שוב לעולם!" צועק לפתע ברוך. "זכור! עליך להיות חזק ולדעת שאין נסים בעולם הזה. כל הנסים בעולם הזה אינם אלא תעלולים זולים!"
ברוך רוכן מעל יהודה.
- "תעלולים זולים! אתה שומע אותי?"
פניו של יהודה מפוחדות וחסרות אונים.
הוא מסתכל על ברוך כמבקש רחמים.
ברוך מתרכך ומתיישב בעייפות מאחורי השולחן.
הוא מביט בעיניו של יהודה.
ברוך: "פעם ידעתי לעשות המון תעלולים כאלה. יכולתי לסובב את האנשים הקטנטנים הללו כפי רצוני. והם, בכסילותם, הלכו אחרי לאן שהובלתי אותם. שמי נישא ברבים והרווחתי כסף רב."
הוא משתתק לכמה רגעים.
ואז מתחיל לדבר בבהירות, כך שיהודה ישמע כל מילה.
- "אבל ככל ששקעתי עמוק יותר אל תוך הרפש הזה, כך התגלתה התהום ביני לבין הבורא. הוא התרחק ממני. אתה שומע אותי יהודה? שומע?"
- "כן" לוחש יהודה.
ברוך: "אמונה – זה כשהבורא מתגלה בפניך, ואתה רואה ומרגיש אותו בבירור ממש, כפי שאתה מרגיש אותי... הוא מתגלה לך כשאתה מפסיק להאמין בכל השטויות האלה... בכך שיכול להתרחש בעולם הזה נס כלשהו. הוא פשוט לא יכול לקרות!"
ברוך משתתק. הוא מתנדנד על הכיסא ומביט ביהודה.
- "למה הגעת אלי? היה לך רע?"
יהודה: "כן"
ברוך: "למה?"
יהודה: "לא ידעתי... לשם מה אני חי..."
ברוך: "וכעת אתה יודע?"
יהודה: "יודע"
ברוך: "נו...?! תאמר. לשם מה?"
יהודה ( מגמגם): "אני... רוצה..."
ברוך: "נו!"
יהודה: "אני רוצה..."
ברוך ( בחוסר סבלנות): "נו, מה אתה רוצה?!"
יהודה: "אני רוצה לפגוש בו."
ברוך מפסיק להתנדנד על הכיסא ושואל:
- "מה?!!"
יהודה: "אני רוצה לפגוש בו."
ברוך ( בקול רם יותר): "אתה רוצה לפגוש בו!!!"
יהודה: "כן"
ברוך ( זורק מבט מזלזל ביהודה): "אתה, רוצה לפגוש באדון העולם?!"
יהודה: "כן"
ברוך ( באכזריות): אתה? פרעוש מסכן, חתיכת לכלוך שמאמינה בכל הזבל של העולם הזה?!"
פניו של ברוך מחווירות.
הוא גומע אוויר בצימאון.
- "אתה רוצה לפגוש בו?! אתה יודע בכלל מה זה אומר – לפגוש בו?! אתה יודע?!"
יהודה שותק. מפחד או אולי משום שאינו יודע מה לענות.
- "לפגוש בו פירושו להיות ראוי לפגישה הזאת! ראוי!"
ברוך רוכן שוב מעל יהודה ושואל אותו ישירות:
"אתה יודע מה זה אומר להיות ראוי לפגישה עמו?! פגישה שלא זכו לה הגדולים ביותר, החכמים ביותר, האנשים המיוחדים ביותר?! אתה יודע מה זה אומר?!"
מבלי לחכות לתשובה הוא מתנשף ועונה:
- "הראויים ביותר, הגדולים ביותר... שהשקיעו בכך את כל חייהם... והוא לא קיבל אותם אליו!"
ברוך משתתק לפתע.
הוא רואה את פניו המפוחדות של הילד.
ידיו הקטנות מורמות כמו מנסות להגן על פניו.
ברוך ממשיך לשתוק.
הוא כמו דואה מעל יהודה.
עכבר מרשרש בפינת החדר.
מעבר לחלון שורר שקט בלתי רגיל.
- "נבהלת?" שואל ברוך.
- "כן" עונה יהודה בשקט.
ברוך: "זה טוב. המצווה הראשונה בתורה היא יראה. אבל אל לך לירוא מפני. מה אני? לא כלום! עליך לירוא מפני הבורא..."
ברוך מתיישב ומעביר את מבטו מיהודה לערמת הקרשים המלוכלכת שעל השולחן.
- "לפחד לאכזב אותו."
ידיו של ברוך רוויות ורידים מנופחים, שוכבות ללא נוע על ברכיו. הוא לוקח נשימה עמוקה:
- "אין לך מושג עד כמה אתה צודק, יהודה. גילית את מחשבתו. יותר מכל דבר אחר בעולם הוא רוצה שכולנו נאמר את זה, כפי שאמרת אתה: 'אנחנו רוצים להיפגש עמך... אנחנו לא יכולים לחיות בלעדיך...' נאמר ונעשה הכול כדי שזה יקרה!"
דרך החריצים בעץ שסותם את החלון, רואים את שמחה חוזר אל הבית.
הוא ניגש ומביט פנימה.
הוא רואה את יהודה וברוך יושבים בשלווה זה מול זה, ומתיישב בשקט על ערמת גזעי העץ שליד החלון. גופו מתחיל להתנדנד בשקט, כמו בתפילה.
השמש שוקעת מאחורי היער.
בתוך הבית. ברוך השתתק ונראה זקן בשנים רבות.
הוא מוציא מתחת לשולחן ספר ישן ומרופט.
מניח אותו בעדינות על השולחן ומכסה אותו בידו.
ברוך: "אתה מכיר את הספר הזה?"
יהודה: "זה ספר הזוהר."
ברוך: "קראת אותו?"
יהודה: "קראתי."
ברוך: "הבנת אותו?"
יהודה: "לא"
ברוך: "הרגשת?"
יהודה: "כן"
ברוך: "מה הרגשת?"
יהודה: "חום"
ברוך: "זה טוב. חום זה טוב מאוד. ספר הזוהר הוא הספר הגדול ביותר באנושות כולה. והם, הטיפשים, עדיין לא מבינים את זה." ) ברוך נוהג כעת ביהודה באיפוק וברוך. חשוב לו שיהודה ישמע ויבין אותו(. "כל ספרי הקודש, יהודה, נכתבו על ידי המקובלים. המקובלים התעלו מעלה מעלה וחיים שם, בעולמות הרוחניים. ואתה, יהודה, חי כאן. הם כותבים לך, ליהודה הקטן, משם. שם האור. ואילו כאן החושך. הם מתארים בעבורך את הדרך אל האור."
ברוך מקרב את פניו אל פניו של יהודה ולוחש בקול:
- "עליך לרצות להימצא לצידם כל הזמן. אתה שומע אותי יהודה? ואם זה לא יקרה, אין טעם לחיות..."
ברוך פורס את ידיו לצדדים ואומר במסתוריות:
- "המאה השנייה לספירה. יהודה תחת שלטון רומא. כמו כלבים, הם מחפשים בכל מקום, סורקים את כל הדרכים, מרחרחים את כל השבילים. חוקרים את כל מי שנקרה בדרכם."
לפתע מופיעה תמונה.
המאה השנייה לספירה.
הרומאים רצים.
השיריון הכבד שעליהם מתנועע בכבדות.
הנה הם הולכים ביער.
מרימים כל שיח...
והנה הם מצמידים ברומחיהם שני יהודים זקנים אל הקיר.
הרומחים חודרים עמוק יותר ויותר לגופם המיוסר.
קולו של ברוך: "מה הכלבים הללו מחפשים?! את רבי שמעון בר יוחאי, [1] תלמידו הגדול של המקובל הענק רבי עקיבא [2]..."
יהודה מרותק. הוא מביט בפניו של ברוך:
השחקן הגדול הזה מצליח להביע בפרצופיו השונים את כל הדמויות.
ברוך ( משנה את קולו): "רבי עקיבא הגדול הוצא להורג בעינויים נוראים. כעת הגיע תורו של גדול תלמידיו, רבי שמעון. 'הוציאו אותו להורג בכיכר העיר!!! סרקו את עורו במסרקות של ברזל, כך יראו כולם איך החכם הגדול שלהם מיילל כמו כלבה ומבקש רחמים על נפשו!'"
השביל מטפס דרך היער, ויוצא אל שטח מסולע.
הוא מוביל אותנו מעלה. מתפתל בין האבנים והצמחייה, מעלה מעלה!
קולו של ברוך: כ מ ו ב ן ש ה ל ש י נ ו להם שרבי שמעון ובנו הגדול, רבי אלעזר, מנסים לחתור תחת השלטון הרומאי. הכלבים הרומאים, ראשי המתכת, לא היו מסוגלים להבין כיצד שני יהודים יוכלו לחתור תחת אימפריה שעוצמתה בלתי נתפסת. הם לא הבינו... אבל הרגישו זאת בכל מאודם!"
השביל נעלם בדשא, והנה הוא צולל החוצה אל פתחה של מערה...
- "הם פוחדים בצדק. בצדק! באותה שעה במערה קטנה וצפופה בצפון ארץ ישראל התרחש דבר מה נורא בעבור כל הרוע שקיים ושעתיד להתקיים בעולם..."
בעומק המערה מרצד נר שמאיר חלושות פנים מזוקנות...
יהודה שומע את קולו של ברוך:
- "אתה רואה את המערה?"
יהודה: "רואה."
קולו של ברוך: "מי שם?"
יהודה: "הם עשרה. אני רואה אותם."
קולו של ברוך: "מה לדעתך הם עושים שם?"
יהודה: "מתחבאים מפני הרומאים."
קולו של ברוך: "נכון. אבל למה?"
יהודה: "איני יודע."
- "הם כותבים את ספר הזוהר הענק, זו הסיבה שהם שם. ( קולו של ברוך רגוע ובטוח) הם כותבים ספר שמתאר איך העולם כולו וכל אדם פרטי שנמצא בו, יוכלו להתנקות מהרפש של העולם הזה, מהשנאה זה לזה, וללמוד איך לאהוב, יהודה. איך לאהוב באמת, ללא כל נגיעה עצמית."
ברוך מניד בראשו.
הוא מבצע תנועות רבות בידיו כדי להמחיש את הסבריו.
- "לאהוב את הזולת. לאהוב את כל ה ע ו ל ם, לאהוב את כולם. לאהוב! ולדעת שהאהבה, יהודה, אינה סתם אהבה. לאהוב זה לא לחשוב על עצמך... אלא על אחרים! לחיות לא רק למען עצמך, אלא למען אחרים! זו אהבה..."
עיניו של ברוך בורקות. הוא לוקח נשימה עמוקה.
- "אתה מבין עד כמה זה גבוה, יהודה?! זהו גובה רב כל כך, בני!... הראש מסתובב מגובה כזה!... רק דמיין לעצמך, שכל זה קורה במאה השנייה לספירה! בשעה שהעולם טבע בנהרות של דם; כשמגפות קוצצות אנשים כמו חרמש שקוצץ עשב; כששליטה, כבוד ורכוש הופכים לערכים עליונים בעבור בני האדם. ודווקא בזמן הרקוב הזה, עשרה יהודים זקנים, צנומים ורעבים כותבים ספר על אהבה חובקת עולם... על מה שהם השיגו יחד... הם כותבים ספר על הקשר שלך עם הבורא, יהודה."
ברוך מניד בראשו. נראה שהוא עצמו מרותק למילותיו שלו.
- "מה תגיד על כך, יהודה?!"
יהודה שותק. מה אפשר להגיד על כך?!
הוא מביט בהתפעמות בברוך. ואילו ברוך ממשיך:
- "ממה פחדו כל כך הרומאים הללו?! זה הרי רק ספר על אהבה? הם הרגישו, הרגישו, יהודה! שבספר הזה טמון כוח עצום! כוח שביכולתו להפוך את העולם המלוכלך וחסר הצדק הזה על פניו. להפוך את ערכיו ללא כלום, לרוקנם מתוכן!"
ברוך מתקרב ליהודה.
- "וכעת ענה לי, יהודה. למה? למה יש בספר כוח כזה?!"
יהודה ( בשקט): "מכיוון שהם... לא כתבו את הספר הזה לבדם."
ברוך ( מצביע עליו): "כל הכבוד!"
יהודה: "הוא נכתב עם... הבורא."
ברוך מביט ביהודה.
גם שמחה מביט ביהודה מבעד לחלון.
ברוך ממלמל:
- "השיעור הסתיים. קח אותו."
שביל כפרי.
יהודה ושמחה הולכים בו, מתרחקים לעבר היער הכחול והרחוק.
שמחה כל הזמן מתכופף ושואל את יהודה משהו.
יהודה עונה תשובות קצרות, שקוע עמוק בתוך עצמו.
קר בחוץ.
שמחה פושט את מעילו השחור ומניח אותו על כתפיו הצנומות של בנו.
יהודה אינו מתנגד.
קצות המעיל נגררות על הדרך הרטובה.
זוג עיניים כחולות עוקב אחר יהודה ושמחה מבעד לחרכי הקרשים המכסים את החלון.
יהודה מסתובב לאחור ורואה איך ביתו הרעוע של ברוך מתנועע ברוח וחורק בקול.
בית משפחת אשלג.
יהודה נשכב במיטה, ושמחה מכסה אותו בשמיכה.
הדלת נסגרת אחרי שמחה, ויהודה חומק מיד מהמיטה, רץ יחף אל השולחן ולוקח את הספר לידיו...
בו ברגע הדלת נפתחת.
שמחה עומד על מפתן הדלת.
שרה מציצה אל החדר מאחורי גבו.
שמחה: "סיכמנו שאתה הולך לישון. הרי סיכמנו, יהודה..."
יהודה מניח את הספר על השולחן וחוזר למיטה בלי לומר מילה.
שמחה: "אם תאבד את דעתך, אימך ואני לא נעמוד בזה."
יהודה סוגר את עיניו ורואה את התמונה הבאה:
המאה השנייה לספירה. ארץ ישראל. מערה.
אור חלוש מאיר את פניו החכמות של אדם שקשה לזהות את גילו.
הוא יושב שם, מכתיב משהו לאדם אחר, צעיר יותר, שיושב לצידו.
קולו של ברוך: "רבי שמעון דיבר, ורבי אבא רשם אחריו. זאת משום שרק רבי אבא יכול היה להצפין את הנאמר על ידי רבי שמעון. מדוע הוא עשה זאת? כדי שכל מיני אנשים חכמים וערמומיים לא ישתמשו לרעה בכוח העצום, העצום! שהוטמן בספר הזה. מיד לאחר שנסתיימה כתיבתו, הספר הזה נעלם מן העולם לשנים ארוכות."
בוקר. שמחה יושב על ערמת גזעים מתחת לחלון של ברוך.
הוא שומע את כל המתרחש בבית.
ספר הזוהר מונח על השולחן, בין ברוך ליהודה.
יהודה קפוא במקומו כמהופנט.
הוא יושב שם ומאזין ברטט לדבריו של ברוך.
ברוך: "זה מעניין אותך?"
יהודה: "מאוד!"
ברוך: "לא. זאת לא המילה הנכונה. מעניין?! מה זו המילה הזאת? ( מחקה את עצמו מ ע נ י י ן!) אלה הם החיים בעבורך, יהודה. כאן כתוב איך עליך לחיות. איך תוכל להגיע לבורא. לעמוד לפניו ולומר לו: 'הנני, יהודה, באתי לפניך. ספר הזוהר הגדול הביא אותי אליך.'"
המאה העשירית. שוק צבעוני. סוחרים צועקים בקולי קולות. אנשים נעים בעצלתיים ברחובות השוק, מתמקחים, מתווכחים, אוכלים וצוחקים."
קולו של ברוך: "הספר הזה נעלם לדורות. אנשים שכחו מקיומו, כאילו לא נכתב מעולם... הוא הופיע רק כשהתגלה הצורך בו."
ההמון נחצה לפתע לשניים.
ילד ערבי רץ יחף במהירות לאורך השוק.
אחריו דוהר סוחר שמן שמתנשם בכבדות וצועק, כמעט ונחנק:
- "תִפסו! תִפסו אותו!"
מישהו שם רגל לילד והוא מתרסק אל תוך האדמה המאובקת.
הסוחר עט עליו, תופס את הילד, מרים אותו באוויר ומנערו בחוזקה.
דפים מצהיבים שהוחבאו תחת בגדיו של הנער נופלים בזה אחר זה על הרצפה.
קולו של ברוך: "במאה העשירית, הוא הופיע בשוק בעיר צפת. ילד ערבי מכר דפים כתובים לרוכלים והם עטפו בהם מאכלים מסוגים שונים. כך נעלמו עמודים רבים... עד שהדפים הגיעו לידיו של חכם אחד, שגילה בהם את הדבר היקר בעולם."
ביתו של ברוך.
ברוך: "כך, יהודה, עטפו בספר הזוהר ( הוא אומר תוך שהוא מרים את אצבעו מעלה) תמרים וממתקים. ( בהתפעלות) אה?! זוהי דוגמה מושלמת לדרך שבה מתנהלים חיינו: כל מה שחיצוני הוא שקר. מאחורי היופי עומדת הריקנות; מאחורי הלכלוך עומדת חכמה; מאחורי העוני – נשמה יקרת ערך... אל תסתכל על היופי, אל תאזין למילים יפות. חפש את הפנימיות שמסתתרת מאחורי הכול. חייה כך..."
ברוך לא נותן ליהודה אפילו רגע כדי לחשוב על הנאמר.
הוא פותח את הספר.
הספר מרופט וקרוע במקומות רבים.
ברוך מלטף את הספר בעדינות.
ברוך (בנועם): "רבים ניסו לפענחו. האנשים החכמים ביותר ניסו לפצח את סודו. עד שיום אחד, לפני קצת פחות מארבע מאות שנה, נולד ילד מיוחד מאוד שלימים נקרא האר"י [3] הקדוש."
ברוך משתתק ומביט בריכוז ביהודה.
חולפת דקה.
ברוך לא מוריד מהילד את מבטו. ושותק.
יהודה: "מדוע אתה מביט בי כך?"
ברוך: "הוא הפך את הכול... הילד הזה."
המאה השש עשרה. בית כנסת עתיק בקהיר.
נער כבן חמש עשרה לבוש בחלוק לבן ארוך מתפלל.
עשרה אנשים נוספים מתפללים בבית הכנסת.
אחד מהם – זקן מוזר שעומד ליד החלון.
שערו פרוע. הוא מתנדנד. שקוע בתוך ספר גדול.
קולו של ברוך: "האר"י היה בן שלוש, כשהוא ואימו עשו את דרכם למצרים. בגיל חמש עשרה הוא ראה קבצן זקן בבית הכנסת. האר"י היה צעיר וסקרן מאוד מטבעו."
האר"י מתקרב לעני.
הוא נעמד מאחורי גבו ומציץ אל תוך הספר שהזקן מחזיק בידו.
הוא רואה שהזקן מחזיק את הספר הפוך.
האר"י מבחין בכך שזה אינו סידור תפילה רגיל, גם לא ספר תורה, אלא ספר אחר שכתוב בארמית. [4]
פתאום, הזקן מסתובב ומביט היישר אל עיני האר"י.
האר"י רואה את פניו ונסוג לאחור מרוב בהלה.
במקום עיניים, זוג צלקות מעטרות את פני הזקן.
ביתו של ברוך.
ברוך: "כך האר"י קיבל את ספר הזוהר ממורן, [5] שהאינקוויזיציה עקרה את שתי עיניו. הזקן נשא את הספר הזה בשביל האר"י, דרך כל אירופה ואפריקה. עיוור, תשוש, רעב וצמא הוא נשא את הספר, רק כדי לזכות באותו רגע שבו יפקידו בידי האר"י. למעשה, הוא לא יכול היה שלא להביאו לאר"י. בעולם הזה, יהודה, הכול קבוע מראש."
האר"י פותח את הספר ומתחיל לקרוא בו.
הוא לא מסוגל להתנתק מהספר.
הקבצן העיוור ישן לצידו על ספסל.
שנתו עמוקה, כמו מכסה על כל הלילות הלבנים שבהם עשה דרכו אל האר"י.
קולו של ברוך: "מתי פתחת את ספר הזוהר?"
יהודה: "הספר נפל עלי כשהייתי בן חמש."
קולו של ברוך: "על האר"י הוא נפל כשהיה בן חמש עשרה."
ביתו של ברוך.
ברוך מביט שוב ביהודה בריכוז.
יהודה: "למה אתה מביט בי כך?"
ברוך: "מחשבה חלפה במוחי..."
יהודה: "איזו מחשבה?"
ברוך: "אולי אספר לך מאוחר יותר... ואולי תבין בעצמך..."
המאה השש עשרה. רחוב ראשי בקהיר.
האר"י הולך ברחוב עם ספר פתוח בידיו.
הוא אינו שם לב לאיש.
האר"י ממשיך להתקדם מבלי להסתכל לאחור, ונכנס עמוק אל תוך היער.
קולו של ברוך: "הוא הפך למקובל הגדול ביותר. הגדול ביותר! הוא ידע הכול עלי ועליך, יהודה, ועל כל העולם המסכן שלנו. הוא ידע שזמנים חדשים לפנינו, שמתחילות לרדת לעולם הזה נשמות נמוכות, ושבזמננו יתגלה כל הרפש שקיים באדם. הוא הכין לנו תרופה. שיטה לזיכוך מכל הרפש הזה – קבלת האר"י. הוא ביסס אותה על הספר הזה – ספר הזוהר."
ביתו של ברוך.
ברוך מעביר את ידו בעדינות על הספר.
ברוך: "הוא לא ייעלם יותר. לא! מפני שהגיע זמנו. זמן של ייאוש. כעת לא ניתן לטעות בנוגע למהות האדם. האדם הוא חיה שאוהבת את עצמה."
ברוך מנענע בראשו ומביט ביהודה.
- "כן, כן. כולנו חיים רק למען עצמנו. ורק לפי זה אתה קובע את מצבך: אם יש לך יותר מהם – אתה נהנה, ואם פחות – אתה סובל. זו הסיבה היחידה למלחמות. והן רק ילכו ויחמירו. גם המגיפות לא ייסוגו לאחור. לעומתן, הרופאים כן. הייסורים יגרמו לעולם לזעוק לעזרה."
ברוך פותח את ידיו.
- "והיא תבושש לבוא."
הוא קם וניגש אל קיר. מרים את מבטו אל התקרה.
מתבונן ארוכות בדרך שבה העכביש טווה את קוריו באיטיות.
הוא מצביע עליו.
ברוך: "הוא בן גילי. אני מכנה אותו ברוך."
הוא מסתובב אל יהודה.
עיניהם נפגשות.
הוא מבין שעליו לחזור לדבריו.
- "כיצד לעזור להם, אתה שואל?"
יהודה מניד בראשו לחיוב.
- "רק כאשר הם יתייאשו מכוחותיהם, הם יקראו לעזרה."
הוא דופק על השולחן בהצביעו על הספר.
- "הם ימצאו מזור בספר הזה. אבותינו החכמים כתבו אותו בעבורנו. הם ראו את הכול. ידעו את הכול... הם ידעו, יהודה, שהספר הזה ימצא אותך..."
שוב פאוזה ארוכה, ושקט משתרר בחדר.
אפילו העכביש מפסיק לטוות את קוריו.
שמחה תמה על השקט ששורר לפתע בבית.
הוא מתרומם ממקומו, ומנסה להציץ פנימה דרך החריצים שבחלון.
הוא מאמץ את ראייתו אך אינו רואה איש.
בהלה פתאומית אוחזת בו.
הוא רץ אל עבר הדלת ודוחף אותה בכל כוחו.
הדלת נכנעת והוא מוצא את עצמו בבקתה.
היא ריקה.
- "יהודה!"
שמחה מתחיל לרוץ מצד לצד, מציץ לכל החורים...
"יהודה!!! בני האהוב!"
קול נשמע מאחורי גבו. קולו הרגוע של ברוך:
"מדוע אתה לחוץ כל כך, שמחה?"
שמחה מסתובב.
מאחורי השולחן ישובים זה מול זה ברוך ויהודה.
- "מה קרה, אבא?" שואל יהודה כאילו לא קרה דבר.
- "אני... אני הסתכלתי... אני דפקתי..." ממלמל שמחה. "לא הייתם כאן. היה שקט. נבהלתי."
ברוך: "אל תיבהל, שמחה. לא תוכל עוד לעשות דבר. צא. לך שב שם מעט. אני רוצה לשאול שאלה חשובה מאוד את הבן שלך."
שמחה: "אבל לא היה כאן איש..."
ברוך: "האומנם? ומה עם העולם הזה, שמחה. האם לדעתך הוא קיים?"
שמחה ( בכעס): "אני לא רוצה לשמוע את השטויות שלך!"
הוא ניגש אל יהודה ולוקח אותו בידו.
- "יהודה, כבר מאוחר, נלך!"
ברוך ( בתקיפות): "צא מכאן!"
שמחה עוזב את ידו של יהודה, ועושה את דרכו בכניעה לעבר הדלת.
הוא פותח אותה בשקט ויוצא מהחדר.
הוא מתיישב על מקומו ליד החלון ושומע את קולו של ברוך.
קולו של ברוך: "אם כך, יהודה, האם אתה מודע לכובד המשקל שאתה לוקח על עצמך?"
שמחה יושב קפוא על גזעי העץ.
הוא שומע הכול, אבל אינו מסוגל לנוע ממקומו.
ברוך: "תהיה עליך אחריות עצומה. לא רק עליך. אחרי הכול, מה אתה?! תוטל עליך האחריות על כל העולם... וגם הסבל שתסבול, לא יהיה רק בעבור עצמך אלא בעבור כל העולם... חשבת על זה, יהודה? אתה מחליט עכשיו על צעד כזה... על צעד כזה!!! עדיף שתחשוב מאה פעמים מראש."
שמחה מנסה לקום, אך אינו מסוגל.
הוא מתעוות ומנסה לתפוס בידו את אדן החלון.
הוא רוצה לצעוק לבנו: "חכה, חשוב על הכול. אל תמהר!"
אבל הוא לא מספיק...
- "חשבתי על זה. אני רוצה בזה," הוא שומע את קולו של יהודה.
שמחה עוצם את עיניו ונופל חסר כוחות על הדשא הלח.
ואילו בבית, ברוך מסתכל ברצינות על יהודה.
ברוך ( בנוקשות): "אם כך, קבל משימה לבית. קח תחילה את 'עץ חיים' של האר"י. זה אינו חיבור פשוט. מסופר בו על הראשית של הכול."
ברוך פותח את הספר מבלי להביט בו ומצביע על עמוד אקראי כביכול.
ברוך: "זהו 'עץ החיים' של האר"י. היכנס לתוכו, נסה להתעמק בו ככל שתוכל. נסה לשמוע את המורה, את האר"י הענק. לך אחריו."
ברוך מרים את ידו.
עיניו של יהודה עוקבות אחריה...
ברוך מניע את היד באיטיות לפניו, כמו מצייר מעגלים באוויר.
ברוך ( בניגון): "דע, כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות.ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אוויר ריקני וחלל, אלא הכול היה מלא אור האין סוף הפשוט ההוא."
שמחה ויהודה הולכים בשקט לאורך הנהר.
השמש כבר שקעה.
לפניהם נפרסת ורשה.
וכבר נשמע קולו הצעיר של יהודה שממשיך לקרוא:
"וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא את העולמות ולהאציל את הנאצלים,להוציא לאור שלמות פעולותיו, שמותיו וכינוייו, שהיתה זאת סיבת בריאת העולמות. הנה אז צמצם את עצמו אין סוף בנקודה האמצעית, אשר בו באמצע ממש, וצמצם את האור ההוא, והתרחק אל סביבות צדדי הנקודה האמצעית. ואז נשאר מקום פנוי, אוויר וחלל ריקני מהנקודה האמצעית ממש..."