הרב פלדמן: "אני מניח שאתה יודע... שכדי שיאפשרו לך לגשת למבחני הסמיכה עליך להשיג שלוש המלצות."
יהודה: "אני יודע."
הרב פלדמן: "מי ימליץ עליך?"
יהודה שותק.
הרב פלדמן קם והולך לעבר הדלת.
הוא נעצר לידה.
הרב פלדמן: "אמליץ עליך. ואבקש גם מהרב זילבר ומהרב אפשטיין לערוב לך. הם אוהבים אותך על ההתמדה והידע שלך. מובן שלא אספר להם דבר על השיחה שניהלנו כאן היום."
יהודה: "אני מודה לך, כבוד הרב."
הרבנות.
מסדרון ארוך.
לאורך הקירות יושבים יהודים בלבוש דתי.
רבים מהם מתגודדים ליד אחת הדלתות.
שניים מהם נצמדו אליה, מאזינים למתרחש בפנים ומדווחים על כך בלחש לאחרים.
הראשון: "הוא עונה... מיד!"
השני ( בהתפעלות): "מבלי לחשוב!"
הראשון: "איזו תשובה!"
מישהו מהקהל: "חלפו כבר ארבע שעות."
הראשון: "הם שותקים."
השני: "שותקים"
עוד מישהו מהקהל: "נו..."
הראשון: "הם שותקים! איש אינו מוציא מילה."
השני: "שששש! הרב זילבר מדבר... מברך... הוא עבר... ידע מופלג... הם מקווים ש..."
הדלת נפתחת. שני המאזינים כמעט ונופלים.
המלמד יוצא מהחדר בזעם.
הוא פוסע מספר צעדים מהירים במסדרון...
אחריו הולכים הרב פלדמן ושאר חברי הוועדה.
הם מדברים ביניהם. מהנהנים בראשם.
המלמד עוצר בחדות.
הוא מחכה לרב פלדמן ולוחש לו בקול רם, כך שכולם ישמעו...
המלמד: "אתם עושים טעות איומה."
הרב פלדמן חולף על פניו.
המלמד (עובר לרב הזקן שהולך אחרי הרב פלדמן): "הרב זילבר, היה צריך לעצור אותו." ( מסתובב לרב זקן אחר): "הרב אפשטיין!"
הרב אפשטיין: "עשיתי כל שביכולתי לעצור אותו. אבל זה בלתי אפשרי."
הרב זילבר: "איני זוכר אנשים בעלי ידע מופלג כל כך... ( שותק לרגע) ועם תחושות עמוקות כל כך..."
הרבנים ממשיכים ללכת במסדרון, משוחחים בינם לבין עצמם.
יהודה יוצא מהחדר.
שמחה קופץ עליו.
בשמחתו הוא דומה לילד קטן.
היהודים מקיפים אותם.
הם לוחצים את ידו של יהודה.
רחוק, בקצה המסדרון, עומד המלמד שמואל ומביט בהתרחשות הזאת.
הרובע היהודי של ורשה.
שמחה ויהודה הולכים ברחוב.
היום בהיר.
שמחה מדבר ללא הרף, ולא עוצר את שמחתו...
שתי נערות בנות שש עשרה לערך הולכות לקראתם.
אחת מהן מרימה את עיניה ומהנהת לכיוונו של שמחה בענווה.
שמחה משיב לה.
הנערות חולפות על פניהם.
יהודה מביט לאחור.
יהודה: "מי זאת, אבא?"
שמחה: "רבקה, קרובתנו הרחוקה."
יהודה: "בת כמה היא?"
שמחה: "שש עשרה"
יהודה: "הייתי רוצה לשאת אותה לאישה."
שמחה מביט ביהודה.
יהודה מהנהן בראשו.
יהודה: "מקובל חייב להיות נשוי."
רגל במגף שחור שוברת כוס עטופה בנייר כסף.
ומיד פורצת מוזיקה.
אנחנו בעיצומה של חתונה חסידית.
הגברים מרימים את יהודה, החתן, על כיסא, ומניפים אותו באוויר.
כובעים חסידיים עפים למעלה.
חסידים קופצים בשמחה.
כלייזמרים מנגנים בווירטואוזיות.
החסידים כמו דואים מעל לרצפה.
ברוך מביט בכל זה מפינת האולם.
הוא מוקף בהמון ילדים.
לפניו עומד בקבוק וודקה כמעט ריק.
ברוך עוקב במבטו אחרי יהודה.
יהודה הרוקד פוגש במבטו.
ברוך מהנהן לעברו, מרים את הכוס מעל.
ופתאום הכוס נעלמת מידו.
ברוך מחייך ומוציא בעדינות כוס מלאה וודקה מתוך שרוול מעילו השמנוני.
הילדים צוחקים.
יהודה צוחק.
מה העתיד צופן לו, לגיבורנו?
מיד לאחר החתונה הזוג הצעיר עובר מוורשה לעיירה הקטנה פורסוב.
הם שוכרים דירה ממש מול ביתם של הורי רבקה, אשתו של יהודה.
אמצע הלילה. דממה.
העיירה הפולנית הקטנה שרויה בשינה עמוקה.
כל החלונות של הבית הדו-קומתי מעץ מוגפים.
הירח מתנדנד בשמים זרועי כוכבים.
באחד מחלונות הבית נדלק אור.
זהו אורה העקום והמרצד של מנורה.
פתאום, בחשכת הליל, נשמע קול של קרח נמעך.
רגליים יחפות שוברות קרום דק של קרח, ושוקעות בגיגית עם מים קפואים.
חדר מואר למחצה.
יהודה מנער את ראשו ומתקרב עוד יותר אל הספר.
רגליו שקועות במי הקרח.
רבקה, אשתו הצעירה, מביטה בו בפחד מבעד לווילון.
מן הרחוב, בתוך חלון מואר חלקית, אפשר לראות את הפרופיל של יהודה.
על הפרופיל הזה צופה אישה מהבית שעומד ממול. זוהי דבורה – אימה של רבקה.
היא מסתובבת ואומרת משהו לעומק החדר.
בחלון מופיעות פניו הרדומות של בעלה.
שניהם נצמדים לחלון ומביטים בפרופיל החד של יהודה הקפוא בריכוז מרבי.
דירתם של יהודה ורבקה. בוקר.
יהודה יושב רכון מעל הספר.
המנורה מרצדת.
השעון מורה על השעה חמש בבוקר.
רבקה כבר ערה ומכינה ארוחת בוקר.
כעת אפשר לראות שהיא בהיריון.
נשמעת נקישה קלה בדלת.
רבקה פותחת.
על מפתן הדלת עומדים הוריה.
הם נכנסים לבית.
יהודה מברך לשלום את אביה.
האב כבר עומד בטלית לבנה, מלא הדר בצפייה לתפילת שחרית.
האם מנשקת את רבקה.
בית הכנסת של העיירה קטנה.
אביה של רבקה ויהודה מתפללים זה לצד זה.
מסביב, הכול לבן מרוב טליתות שמכסות את ראשי המתפללים.
דירתם של יהודה ורבקה.
האב ויהודה יושבים ליד השולחן.
רבקה ודבורה מסתובבות סביבם, עורכות את השולחן לארוחת הבוקר.
האב ( ליהודה): "אתה נראה עייף... אתה ישן טוב?"
יהודה: "טוב מאוד."
האב: "כמה שעות אתה ישן?"
יהודה: "מספיקות לי שלוש שעות."
האב: "איזו שטות!"
יהודה: "וגם זה נראה לי יותר מדי."
האב: "אני מבין... יהודה, יש לך אישה צעירה."
רבקה: "אבא, אני מבקשת ממך..."
האב: "אין בבית כסף."
רבקה: "אנחנו נחזיר לכם את החוב בעוד חודש."
האב ( בנוקשות): לא ברור בכלל במה אתה עוסק... בשביל מה אתה קם בשעה אחת לפנות בוקר?"
יהודה: "הלילה ניתן לי כדי ללמוד."
האב: "לא. הלילה ניתן לך כדי להיות עם אשתך. ( לרבקה) תשתקי רבקה!... כדי שתישן טוב ולאחר מכן תפגוש את היום בתפילה ובכוחות חדשים. וגם, מה לעשות, בחיפוש אחר פרנסה... יש לך משפחה..."
דבורה נעמדת מאחורי בעלה.
האב: "נתנו לך את רבקה לאישה כי חשבנו שאתה באמת רוצה לבנות משפחה."
רבקה: "אבא, תפסיק! אתה מתערב בחיים שלנו!"
האם: "לא, את טועה! אנחנו לא יכולים לראות איך הוא משאיר אותך לבדך בכל לילה... ולא ברור במה הוא מתעסק שם..."
רבקה: "יהודה יודע מה הוא עושה."
האם: "לדעתי, הוא לא עושה כלום! בינתיים, הוא לא הביא ולו אגורה אחת לביתכם!"
רבקה: "אימא!"
האב: "הפסיקי לחזור על השטויות שאת מדברת, והתחילי להקשיב לדעת גדולים ומבוגרים ממך! גם את וגם הוא. אנחנו רוצים שתהיה לכם משפחה נורמלית. הקבלה שלו מפריעה לכם לחיות חיים תקינים."
רבקה ( קמה ממקומה): "בעלי הוא תלמיד חכם. ואנחנו מבקשים מכם מאוד שלא להתערב בחיינו!... וחוץ מזה, נותר לו מעט מאוד זמן לישון, ואתם מפריעים לו בשיחות השטותיות שלכם."
האב: "שטותיות?!"
האם: "במילים אחרות, את מבקשת מאיתנו ללכת?"
רבקה: "אני מבקשת מכם להבין שיש לי בעל שאני אוהבת, ושיש לי ולו חיים, שבהם אני מבקשת שלא תתערבו."
האב: "לא להתערב?"
רבקה: "כן, לא להתערב."
האב קם מן השולחן והולך לעבר הדלת.
האם ממהרת אחריו.
האב ( ממפתן הדלת): "אל תבכי כשלא יהיה לכם במה להאכיל את ילדיכם. והוא, התלמיד החכם שלך, יצטרך לעבוד ולא יהיה לו פנאי לכל זה. אל תבכי אז, וגם אל תרוצי אלינו לעזרה... נלך, דבורה!"
הם יוצאים.
יהודה מביט ברבקה.
יהודה: "הם לא יחזרו עוד."
רבקה: "עשיתי את הבחירה שלי. יש לי אותך."
יהודה ניגש אליה ומחבק אותה.
רבקה מצמידה את ידה לבטנה ואומרת בחיוך:
- "הוא כל כך חזק. הוא כבר רוצה לצאת. איך שהוא מכה ברגליו..."
היא מביטה ביהודה ברכות מלמטה, ומניחה את ראשה על כתפו.
רבקה: "אני חושבת שאנחנו צריכים לעבור מכאן. הם לא יעזבו אותנו במנוחה... מה דעתך?"
יהודה: "אעשה כל מה שתגידי..."
בוקר.
סוס רזה מושך עגלה שעליה יושבים יהודה ורבקה.
על העגלה נמצאים מיטלטליהם המועטים – שני שקים: האחד מלא בגדים ובשני, ספרים.
העגלון מפציר בסוסו בעצלות וממלמל בעל פה פסוקי תהילים. [1]
העגלון: "אשרי האיש שלא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד (מרים את אצבעו העקומה) במושב לצים לא ישב ( מנענע בראשו בהתפעלות, כמעט ושר). והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו ייתן בעתו, ועלהו לא ייבול, וכל אשר יעשה יצליח."
העגלון מסתובב ליהודה ורבקה וקורץ להם.
העגלון: "אני רואה שאתה, כבוד הרב, אדם חכם. וגם אשתך יפהפיה. ואילו אני עובד מגיל שבע, ואיני יודע קרוא וכתוב. בשביל מה אני זקוק לזה? אך כשבני מקריא בקול, אני מקשיב לו, והמילים נחרתות בראשי... ואני בוכה... עד כמה המילים האלו יפות..."
יהודה מביט אליו ומחייך לעברו.
העגלון מאיץ בסוסו ושוב מרים את אצבעו אל על.
- "...בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי, צרי ואויבי לי, המה כשלו ונפלו; אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי, אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח."
העגלון מניד בראשו מצד לצד ומצקצק בקול רם בלשונו.
העגלון: "איי איי איי, כמה יפה זה... וכמה יפה קורא את המילים הללו בני. הוא יושב ומסביר לי הכול, לתרח זקן וכסיל שכמוני... 'אבא,' הוא אומר, 'אתה אוהב רק את עצמך, ואילו הבורא אוהב את כולם.'"
יהודה: "זה מה שהוא אומר?"
העגלון: "כן, כן. בדיוק כך. הוא כל כך חכם!"
יהודה: "ואיך קוראים לבנך?"
העגלון: "משה. והוא רק בן עשר. ועוד הוא אומר: 'תראה, אבא, עד כמה טוב הבורא.' ואני עונה: 'הוא טוב. טוב ומטיב, בני.'"
העגלון מניד בראשו, מסתובב קדימה ומאיץ פעם נוספת בסוסו הזקן.
העגלון: "נו, קדימה... אל תשקעי בדברי, זקנה..."
פתאום קולו משתנה... והוא מנגב בשרווליו את הדמעות שמתחילות לזלוג מעיניו...
העגלון: "אאהה... הוא טוב. טוב ומיטיב... אז למה הוא לקח מבני את רגליו...?"
הוא מסתובב ומביט ביהודה.
דמעות ממלאות את עיניו.
העגלון: "יש לי כזה ילד, כזה ילד, כבוד הרב. הוא כל כך חכם, יודע הכול. רק שהרגליים שלו לא מתפקדות מילדות... אבל אני לא מתלונן. הרי הבורא יודע מה טוב לנו... רק אם תוכל אולי אתה להסביר לי, כבוד הרב, למה הוא לקח לו את הרגליים?"
יהודה שותק.
רבקה תומכת בבטנה בעדינות ומביטה בבעלה.
יהודה: "אתה גר רחוק?"
העגלון: "לא. קרוב. זה ייקח לסוסה שלי משהו כמו שעה-שעתיים, אם היא לא תתמוטט."
יהודה: "הייתי רוצה לדבר עם הבן שלך. תרשה לי?"
העגלון: "אוווו, כבוד הרב! זו תהיה שמחה כה גדולה בעבורו. הוא הרי ראה רב רק פעמיים בחייו. ופעם אחת היתה בזמן ברית המילה... ( הוא פוזל על רבקה) אבל הדרך לביתנו היא דרך חתחתים... ואילו אשתך... ממש עוד מעט..."
רבקה: "לא נורא. אני מרגישה טוב מאוד ( מביטה ביהודה). ניסע לשם..."
יהודה ( לעגלון): "קדימה!"
העגלון מושך בכל כוחו במושכות.
העגלון: "קדימה, זקנה שלי, קדימה, בלי לחשוב יותר מדי! דיו!!! כמה שמושק'ה ישמח!"
הסוסה הזקנה מביטה בעגלון ומגבירה מעט את צעדיה...
העגלה מתקדמת בדרך חתחתים, מתנדנדת מצד לצד.
ברקע נשמע קולו הצורם של העגלון:
- "דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים.הבל הבלים, אמר קהלת, הבל הבלים, הכול הבל."
העגלון ממשיך ומקריא בעל פה מתוך קהלת [2] ואומר לבסוף:
- "כמה נכונים הדברים, הא? 'דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת.'"
העגלה מתרחקת.
יהודה מכסה את רבקה במעילו. היא נצמדת אליו.
מסביב נפרס מרחב סתווי אפור... שדות נפרסים במרחב... מרחוק נראה היער, ועל הרמה ניצב עץ אורן בודד.
ורק קולו של העגלון נשמע ברקע...
- "מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה, ואין כל חדש תחת השמש..."
מחשיך.
העגלה נזרקת מצד לצד על הכביש הפתלתל והמסולע.
רבקה יושבת, מחזיקה ביהודה, ותומכת בבטנה בפחד.
הנה היא כבר יורדת למטה והולכת אחרי העגלה. רגליה טובעות בבוץ, והיא מחזיקה בידו של יהודה.
העגלה נכנסת לכפר עני.
היא פונה מהדרך הראשית, וכעבור מספר פניות העגלון מצביע קדימה.
הם מתקרבים לעברו של בית שחור ומט לנפול.
בחלון נראים פנים של ילד.
קולו של העגלון: "זהו בני..."
הם נכנסים אל הבית. הריהוט שבו דל מאוד.
הילד, משה, יושב על כיסא מרופט, שהוכן במיוחד בעבורו.
על אדן החלון פתוח ספר.
רגליו של משה תלויות כמו חוטים מהכיסא.
הוא מחייך לאורחים.
העגלון פורס את ידיו ומוריד את משה מכיסאו בשמחה.
משה מחבק את אביו סביב הצוואר ומנשק אותו בלחיו הלא מגולחת.
העגלון: "נו, הנה, כבוד הרב, הנה בני, משה שלי, האור של חיי."
יהודה מביט במשה בתשומת לב, ומשה מביט בו.
יהודה מושיט את ידיו ולוקח את משה מאביו.
הילד מחבק את יהודה סביב הצוואר ומתקרב אליו.
רבקה יושבת ליד הדלת ומסתכלת בהם בשקט.
משה: "שב."
יהודה מתיישב.
משה: "איך אתה חי?"
יהודה: "מתוך מחשבה מתמדת עליו."
משה: "אין עוד מלבדו. הוא דואג לנו וחושב עלינו."
העגלון ( ממלמל): "אז איך הוא דואג לך ככה...?"
משה מחייך ונוגע בידו של יהודה.
משה: "אל תקשיב לו, הוא פשוט אוהב אותי מאוד, ולא יכול להבין, שמהבורא מגיע רק טוב."
העגלון ( לוקח נשימה עמוקה): "אוווו...."
משה: "הוא עושה הכול בכוונה תחילה. הוא מבלבל אותנו בכוונה, כדי שנתעלה מעל לכל המחשבות ולסבל שלנו, ונאמר: 'רק אתה הטוב המוחלט. אבינו הטוב והמיטיב לכולם.'"
יהודה מביט בילד בפליאה ובהתפעמות.
משה מכה בידו ברגליו משוללות התנועה.
משה: "והגוף... הוא יסבול כל הזמן. הגוף אוהב רק את עצמו." משה ממשיך במסתוריות ובחיוך. "אבל יש בנו נקודה קטנה. ממש קטנטנה כזו," הוא מראה ליהודה את הזרת שלו. "לא. עוד יותר קטנה." מצביע על קצה הזרת שלו. "והיא נקראת הנשמה. הבורא נתן לנו אותה. הוא מדבר רק איתה. לא הגוף הוא שמדבר עם הבורא, אלא הנשמה. האם דברי נכונים, כבוד הרב?"
יהודה ( בהתפעלות): "כל מילה שלך היא אמת."
משה: "איני רוצה להזדהות עם הגוף, אלא עם הנשמה. שהגוף יסבול. למה לי הגוף? אני עם הנשמה. והנשמה שלי שרה."
העגלון ( בלהט): "כזה הוא, כבוד הרב. מוזר כזה, בני האהוב. אני כסיל. איני מבין דבר. תן לי לשיר קצת ולשתות בשבת, ואשמח בחלקי. ואולי גם להרוויח קצת כסף, רק כמה שאני והוא צריכים... כדי שאוכל לקנות לו ספרים... הוא הרי כבר מכיר כל מילה ואות בספר הזה. הוא מכיר את כולו בעל פה. כל מילה שבו. נו, שאל אותו, קדימה, שאל אותו כבוד הרב... קדימה משה, קרא לכבוד הרב, כפי שאתה קורא לי..."
ופתאום, כולם רואים שמשה לא שם.
כלומר, הוא שם, אבל מבטו נודד הרחק מעבר לחלון.
מבט שקט ושלֵו...
יהודה מביט עליו, מנסה לא להפריע לו.
כמה שהם דומים ברגע הזה.
העגלון ( בלחש): "זה קורה לפעמים. הוא יושב שעות עם הספר, קורא וקורא, ולאחר מכן מרים את עיניו ומביט מהחלון... ומה יש שם? דרך חתחתים והסוסה הזקנה שלנו..."
יהודה ( בלחש): "האם אינך רואה עם מי הוא מדבר?"
העגלון מנסה להביט שוב בחלון, למקום שאליו מביט משה.
העגלון: "עם הסוסה שלנו?"
יהודה: "צודק בנך. אתה כסיל... מעבר לחלון שלך יש אור... והבן שלך הוא אדם גדול ומאושר. הוא רואה את האור הזה."
משה מעביר את מבטו ליהודה ואומר פתאום בבגרות מפליאה:
- "עליך לספר להם את זה, כך שהם יבינו. עליך לדעת שהבורא לא בחר בך סתם, אלא כדי שתסביר להם את הכול. הם הרי עיוורים. במה הם אשמים? תמצא מילים שיתאימו להם..."
יהודה: "אני משתדל. אני חושב על זה הרבה מאוד. מנסה להבין איך לעשות את זה."
משה: "אתה תצליח."
יהודה: "איני יודע..."
משה: "אני יודע."
יהודה ( מסתכל עליו): "חכה רגע."
יהודה קם לפתע ויוצא מהבית.
בחלוף דקה הוא חוזר עם אחד השקים, פותח את הקשר ומניח על השולחן את ספר הזוהר.
יהודה: "אני רוצה להשאיר לך את הספר הזה."
משה מביט בעטיפת הספר בהתרגשות.
משה: "הזוהר... אני חייב להספיק לקרוא את הספר הזה. כמה חבל יהיה אם לא אספיק."
הוא פותח את הספר ושוקע מיד בקריאה.
החדר והאנשים שבו כמו נעלמים מבחינתו...
עיניו בולעות ממש את השורות, רצות עליהן, ברעב...
כולם מביטים במשה...
העגלון: "זהו. כעת לא נוכל לדבר איתו עד הבוקר. לא אוכל, לא שותה, צריך רק להוסיף בנזין למנורה. אני צריך לקנות לו... הבנזין שנשאר יספיק לשני לילות בלבד, לא יותר... תודה על הספר, כבוד הרב, הענקת לו כזאת מתנה... אקח אתכם לביתכם ללא תשלום."
הם יוצאים בשקט אל החצר ומתיישבים בעגלה...
העגלון מושך במושכות והסוסה זזה ממקומה.
יהודה מביט בחלון הבודד בבית שבו נראה ילד קטן קורא בספר...
העששית כבר דולקת על אדן החלון.
הערב יורד לאיטו.
יהודה מסתובב לרבקה.
יהודה: "איך שדברים מתרחשים... מלאך בא אלי ושם את הכול במקום. ( מהורהר) אני חייב לספר להם על זה כך שיבינו, אני חייב..." [3]
תמונות דוקומנטריות משנת 1905.
מלחמת רוסיה-יפן. "קרב צושימה". הצי הרוסי מופגז על ידי הצי היפני.
והנה תיאודור רוזוולט מנופף בידו באושר לאחר שנבחר לקדנציה שנייה.
מרד המלחים על אוניית המלחמה "פוטיומקין".
תמונות מהקמת מועדון הכדורגל האנגלי צ'לסי.
המהפכה הראשונה בברית המועצות.
אש של תת מקלעים נורה על מפגינים לא חמושים ב"יום ראשון העקוב מדם".
רחוב בוורשה.
הרב אשלג עוצר לפתע במרכז הרחוב.
הוא רואה איך אנשים מפוחדים ומופתעים נופלים ארצה תחת אש מקלעים.
הוא מביט קדימה.
מתוך הערפל והגשם המטפטף רצים לעברו המלחים שהשתתפו במהפכת אוקטובר בשנת 1917. מתוך הרובים שלהם נורה אש חיה.
יהודה מרים את צווארון מעילו.
הוא הולך ברחוב האפור, מכווץ מרוב קור.
לנין חולף לידו לפתע.
יהודה מלווה אותו במבטו, ורואה קרונות מלאים אסירים.
יהודה ממשיך ללכת ברחוב.
מטוסים חגים מעליו. היטלר הצעיר פוגש אותם בהצדעה חגיגית.
יהודה הולך ברובע היהודי.
פטרייה של פצצה אטומית עולה מעל הבתים.
יהודה נכנס לבניין.
בן גוריון מכריז על הקמת מדינת ישראל.
מטוס מתנגש במגדלי התאומים.
הרב יהודה אשלג נכנס לכיתת לימוד.
בין תלמידיו, שגילם נע בין עשרים לשישים, יושב גם הרב פלדמן.
הרב אשלג מתחיל לדבר עוד לפני שהוא נכנס בדלת.
הרב אשלג: "יש נשמה אחת. הוא מצייר בידיו עיגול באוויר. ובה כלולות כל נשמותינו. הן מחוברות ביניהן באהבה – על ידי החוק היחיד שקיים."
הרב אשלג מביט בתלמידיו.
בפינת החדר יושב הרב פלדמן ומאזין בתשומת לב לדבריו.
הרב אשלג: "הבורא שבר את הנשמה האחת הזאת, וכעת עלינו לחבר מחדש את חלקיה. להתעלות מעל האגו שלנו."
חיים ( בחור צעיר): "לאהבה בין כולם..."
הרב אשלג: "לאהבה בין כולם."
חיים: "בין כל היהודים?"
הרב אשלג: "בין כל העולם."
חיים: "ששונא אותנו..."
הרב אשלג: "כל העולם יעלה משנאה לאהבה."
אהרון (עוד תלמיד צעיר. פניו עצבניות ועיניו חולניות משהו): "בשביל מה הבורא צריך היה לשבור את הנשמה האחת הזאת? בשביל מה?! הוא הרי רוצה שיהיה לנו טוב. כולנו היינו מאוחדים, מאושרים, אז בשביל מה הוא עשה את זה?!"
הרב אשלג: "בשביל מה?"
אהרון: "כן, כן, כן! בשביל מה היה עליו לזרוק אותנו לעולם המטורף הזה, לחלק אותנו לעמים, לגזעים, לעשירים, לעניים, ליהודים וללא יהודים... בשביל מה?!"
הרב אשלג ( נעצר ליד אהרון): "הוא רצה שנשתווה אליו."
אהרון: "איני מבין."
הרב אשלג: "לא עבדים שלו, אלא שווים לו."
אהרון ( בעצבים): "אני לא מבין!"
הרב אשלג: "כשכולך מלא באור, כשאתה בטל בפניו, במה מסתכמים רצונותיך?"
אהרון: "להימצא כל הזמן באור הזה. ומה רע בזה?"
הרב אשלג: "הוא לא חפץ ליצור עבדים לאור. הוא רוצה שנהיה חופשיים, שווים לו. לשם מה לו יצורים חסרי דעת שרוקדים לפי החליל שלו? ( אשלג מביט על אהרון) הוא רוצה שיהיה לידו אדם עצמאי, שיחליט בעצמו להיות לידו, להיות שווה – חבר, לא עבד. שווה! אבל כיצד ניתן לעשות זאת?!..."
הרב אשלג שותק ומביט בכיתה.
כולם מצפים להמשך.
הרב אשלג: "רק בדרך אחת. לשבור את הנשמה הכללית לשברים קטנים. להלביש את השברים האלה בגופים בעולם הזה, להטביע אותם באגואיזם הזה, בשנאה הזאת, להרחיק מעצמו בצורה מרבית – כדי ליצור מציאות שבה אנחנו, בעצמנו! בעצמנו! נרצה להתעלות מהחושך הזה אליו. ולחיות על פי החוק שלו."
שתיקה.
חיים: "איך אפשר לעשות את זה?"