לונדון. לילה. הרב אשלג מטייל ברחובות העיר.
הוא חולף על פני רבעים עשירים; חלונות ראווה מלאים כל טוב דולקים גם בלילה, מכוניות יוקרה מנצנצות מכל עבר, כפפות לבנות, שמלות ערב, מסעדות...
החיים יפים ומאושרים...
אבל הוא מהלך גם ברבעים אחרים, ספוגי עוני; אנשים חסרי בית מתחממים ליד מדורות, הכול עלוב ומלוכלך – הבתים, הרחובות, פני האנשים, החנויות...
ופתאום בתוך המולת העיר נשמע ונאלם אקורד דק...
הרב אשלג נעצר.
הבזק.
הוא עומד על שביל.
מרחב נקי וכחול עוטף אותו סביב.
הוא לא מסוגל לזוז ממקומו.
מבעד לחומות העיר הלבנה נשמעת מוזיקה שמימית.
לונדון. רחוב.
נעימה שקטה נשמעת למרחוק.
הרב אשלג קופא על מקומו ונעמד במרכז הרחוב.
אחד העוברים ושבים מסתכל עליו.
לילה. דממה שוררת בבית. חדרו של אהרון.
אהרון מתעורר למשמע מנגינה שחודרת לחדר ממקום כלשהו.
אהרון קם, לובש את החלוק ויוצא מן החדר.
הוא עולה במדרגות לקומה השנייה.
פוסע במסדרון הארוך ושומע קול נגינת פסנתר הולך וגובר...
מתקרב לסלון שבקומה השנייה.
נעצר, ופותח את הדלת בזהירות.
לאור הנר הוא רואה את הרב אשלג יושב מאחורי פסנתר. אצבעותיו מתנועעות בעדינות על הקלידים.
פניו של אהרון מופתעות ומפוחדות.
המוזיקה השמימית עוטפת את הבית, מרחפת מעל שמיה הליליים של לונדון.
אהרון נכנס לחדר בזהירות.
הרב אשלג אינו שומע ואינו מבחין בדבר.
למראה אהרון ידיו עוזבות את הקלידים ומפסיקות לנגן באחת.
קולו של אהרון: "שמימי... איזו מוזיקה שמימית! לא ידעתי שאתה יודע... לנגן כך בפסנתר..."
אצבעותיו של הרב אשלג מונחות שוב על הפסנתר, והמוזיקה שוב עוטפת הכול.
אהרון מתקרב לפסנתר ועוקב בהתפעמות אחר אצבעותיו של הרב אשלג.
קולו שלהרב אשלג: "איני יודע לנגן..."
אהרון: "אבל... אתה מנגן עכשיו בפסנתר..."
הרב אשלג: "איש מעולם לא לימד אותי לנגן... אבל אין זה משנה..."
אהרון: "מה זאת אומרת?! אז איך אתה מנגן כך?!"
הרב אשלג: "אני שומע את המוזיקה הזאת."
אהרון: "שם?"
הרב אשלג: "כן. הרי אין שם מילים, יש שם רק רגש טהור. לא ניתן להעביר את התחושה הזו במילים. דבר לא יכול להעביר זאת טוב יותר ממוזיקה..."
אהרון מתיישב על ברכיו לפני הרב, מנסה להיכנס לטווח ראייתו.
אהרון: "הנה זה! זה בדיוק מה שאתה מחפש! הכול כל כך פשוט, כל כך מובן! כל כך מלא רגש! אני רוצה להקשיב ולהקשיב למוזיקה השמימית הזאת! הרב, אם אפשר היה... לכתוב בדיוק כמו שאתה מנגן... כל כך פשוט ומובן..."
הרב אשלג מפסיק לנגן.
ידיו נופלות.
אהרון: "נגן עוד משהו... בבקשה!"
לילה ירד על לונדון.
לילה ירד גם על ירושלים.
בחשכת הליל נשמעת המוזיקה שנכתבה על ידי הרב אשלג.
ים. לילה.
ספינה מנצנצת באורותיה, מתנדנדת על פני המים.
על הסיפון עומד הרב אשלג.
הרוח מעיפה את קצוות מעילו.
מוזיקה נשמעת ברקע.
ירושלים. ביתו של הרב אשלג.
השולחן ערוך ועליו מוגש אוכל פשוט.
משפחתו של הרב אשלג ותלמידיו מסבים לשולחן.
איש אינו פוצה פה, כולם אוכלים בשקט.
הרב אשלג מרים את ראשו.
הרב אשלג: "אני רוצה לשמוע, מה הפריע לכם להיות יחד."
חיים: "כשנסעת מאיתנו..."
הרב אשלג: "אתם נסעתם ממני."
חיים: "ניסינו,"
שמעון: "אבל היו לנו ספקות."
משה: "החלטנו ללמוד טוב יותר את החומר, ללמוד אותו לעומקו, כדי להבין..."
הרב אשלג: "מה להבין?! ( בכאב) מה נתן לכם הלימוד הזה?!"
כולם מלבד משה מנסים להתחמק ממבטו של הרב.
משה מסתכל ישירות אל תוך עיני הרב אשלג.
הרב אשלג ( בקול רם): "לאיזה אלוהים התפללתם בשעה שאני הייתי שם?!"
משה: "רצינו לדעת יותר..."
הרב אשלג: "ידע כזה הוא הנשק של פרעה!"
משה: "אבל הידע הקנה לנו ביטחון!"
הרב אשלג: "לא טוב! איני זקוק לידענים, אלא לאנשים מבולבלים, חולים, כאלה שלא בטוחים בדבר. אלה התלמידים שאני צריך!"
מביט בכולם.
ברוך ושמעון יושבים בשקט, מבלי להרים את עיניהם.
הרב אשלג: "אני שואל אתכם בפעם האחרונה, מדוע נכנעתם?"
חיים: "לא הצלחנו."
הרב אשלג: "מדוע לא צעקתם?! מדוע לא העליתם תפילה?!"
חיים: "ניסינו, אבל לא הצלחנו... בלעדיך."
משה: "לא! אינך הגון כלפינו! ( לחיים) מה אתה ממלמל כאן! לא נכנענו! למדנו את הזוהר. מה רע בזה?! וכעת אנחנו מכירים את מערכת העולמות..."
הרב אשלג: "איני זקוק לתלמידים מלאים ידע. אני זקוק לתלמידים מלאים כאב. אתם רשאים ללכת מכאן. כולכם!"
משה: "מה זאת אומרת... ללכת?!"
הרב אשלג: "הסתלקו מעיני!"
משה: "אתה לא יכול לסלק אותנו! הלב שלי הביא אותי לכאן!"
הרב אשלג: "הגאווה המסריחה שלך הביאה אותך לכאן. פשוט רצית לשלוט יותר על הסובבים אותך, זה הכול!"
משה: "איך אתה יכול לומר לי את זה?... עזבתי את הכול!"
הרב אשלג: "רבקה, הראי בבקשה לאורחים היכן נמצאת דלת היציאה."
משה: "אתה לא מורה! אנחנו הולכים, ולא נחזור."
משה קם. הוא ניגש ראשון אל הדלת.
אחריו יוצאים חיים וברוך, שפופים.
ברוך עומד ליד הקיר.
הרב אשלג מעביר אליו את מבטו הקשוח.
הרב אשלג: "זה נוגע לכולם!"
רבקה ( בתחינה): "יהודה..."
הרב אשלג: "לכולם!"
ברוך מהנהן בראשו ויוצא באיטיות אחרי כולם.
רבקה ( בכאב): "מה אתה עושה?"
הרב אשלג: "זה הדבר היחיד שאני יכול לעשות בעבורם."
רבקה ( כמעט בוכה): "אבל הם הלכו... וגם ברוך הלך איתם."
הרב אשלג קם מהשולחן וניגש אליה.
- "הבאתי כסף. הוא יספיק לחודש הראשון."
- "קשה לי מאוד איתך, יהודה." רבקה מנסה לא להסתכל עליו. "כמה קשה לי..."
לילה. כיתה.
הרב אשלג יושב לבדו בחדר הריק.
הוא מביט בשעון. השעון מורה אחת בלילה.
הדלת חורקת לפתע.
רבקה נכנסת לחדר. היא מתיישבת לפני בעלה. בידיה ספר. היא פותחת אותו. שותקת. מחכה.
הרב אשלג: "הגעת לשיעור."
רבקה: "כן"
הוא מהנהן בראשו וניכר כי הוא מבין.
רבקה: "הגעתי ללמוד. למה לא? אני הרי אשתך?!"
הוא מביט בה וחיוך מר עולה על פניו.
הרב אשלג: "חשבת שאיש לא יגיע, אז הגעת לנחם אותי? את חושבת שאשאר ללא תלמידים?"
רבקה ( לוקחת נשימה עמוקה): "העלבת אותם מאוד. הרי סילקת אותם!"
הרב אשלג: "ואת חושבת שהם לא יחזרו?"
רבקה: "אבל סילקת אותם..."
הרב אשלג: "אם הם לא יגיעו..."
רבקה: "ומה יגרום להם לחזור, יהודה?"
הרב אשלג לא עונה.
רבקה קמה פתאום, ניגשת אליו ומתיישבת לידו.
- "כל כך טוב לי לשבת לצידך," היא אומרת ומביטה עליו מלמטה למעלה.
הוא מוריד את מעילו ומכסה אותה.
- "אקרא לך עכשיו קטע יפה מאוד מהזוהר," הוא משיב לה.
הוא פותח בעמוד המתאים.
-"בכל יום שבו עולה עמוד השחר, מתעוררת ציפור על עץ בגן עדן וקוראת ג' פעמים. וקולה נשמע בקול: 'ראה, אני מציעה לך: בחר בחיים.'"
הרב אשלג מפסיק לרגע את הקריאה ושואל את רבקה:
- "את חושבת שאני משולל רגשות אנושיים פשוטים?"
רבקה: "לפעמים כך נדמה לי."
הרב אשלג: "כואב לי. האמיני לי, כואב לי מאוד."
רבקה: "אני מאמינה לך, אהובי. סלח להם. אבל במה הם אשמים? הם הרי ילדים, ואתה כל כך גדול..."
הרב אשלג: "אם הם לא יגיעו – סימן שלא הצלחתי להסביר להם את העיקר."
רבקה: "אם כך, אתה אשם."
הרב אשלג: "אני. אבל איני יכול לקרוא להם. קשה לי להסביר לך." הוא מביט אל תוך עיניה. "נסי להבין אותי. זה נוגע לעבודה הרוחנית שלהם."
מחוץ לחלון החל לרדת גשם זלעפות.
רבקה: "עכשיו הם לבטח לא יבואו. אילו רק היית יודע עד כמה קשה לשהות במחיצתך..."
לילה. גשם זלעפות.
לאורך קיר של בית כלא מתקדמת שרשרת של יהודים רטובים עד לשד עצמותיהם.
ביניהם אנחנו מזהים את ברוך, חיים ושמעון.
מאחוריהם הולכים שני חיילים בריטיים נושאי נשק וקצין.
הם נכנסים לחצר בית הכלא "קישלה".
שם בית המאסר כתוב על הגדר.
נשמעת פקודה רועמת, ומיד מכל קצוות בית הכלא רצים חיילים עם כלי נשק תלויים על שכמם.
היהודים נצמדים לקיר בפחד.
הם רועדים.
הקצין עובר לפניהם. ברוך פוסע לעברו.
ברוך: "כבוד הקצין..."
הקצין: "לא הרשתי לך לדבר!"
ברוך: "כבוד הקצין, אנחנו מאחרים לשיעור..."
הקצין: "בדיוק בכך העניין."
חיים: "כבוד הקצין, אין לך זכות להחזיק אותנו כאן."
הקצין: "סתום את הפה ותקשיב!"
הקצין מסתובב לחיילים.
הקצין ( באנגלית): "חיילים, אתם רואים את היהודים הללו?"
קולות עונים לו: "רואים, סר!"
קצין: "אתם יודעים לשם מה הבאתי אותם לכאן?"
חייל מבוגר: "ברור לשם מה, סר. נשים אותם בתאי המעצר, או אולי נעמיד אותם בפני כיתת יורים כבר עכשיו. רק תן פקודה..."
הקצין: "לא, ג'ורג'. לא קלעת לדעתי. לא... ( לכולם) הבאתי אותם לכאן כדי להראות לכם שאתם לא משתווים אפילו לקצה הזרת שלהם."
הקצין מתחיל להתהלך לפני שורת החיילים הקפואים.
המבול מתחזק.
הקצין: "כן, כן, עלובים שכמותכם! אם הייתם רק קצת דומים ליהודים הכחושים האלה, היינו כובשים את כל הארץ הזאת בלי קרבות ושפיכות דמים. ואתם יודעים למה? ( לא מחכה לתשובה) מפני שכל לילה, הם, רועדים מפחד, עוברים דרך המחסומים שלנו, נעלמים בלילה האפל הזה, בלי לדעת אם ייפלו לידיו של הערבי הכלב הזה אבו חליף, או שמא ייאכלו על ידי תנים... ( שותק לפתע ומניד בשלילה בראשו). לו רק היינו יכולים ללמוד מהם מהי הקרבה עצמית ודבקות במטרה..."
הקצין נעמד בסוף השורה, בין היהודים לחייליו.
טיפות גשם זולגות על כובעו ועל מעילי החיילים.
הקצין: "עמדו דום והצדיעו ליהודים האלה!"
הוא מסתובב בחדות ליהודים הרועדים ומצדיע להם.
כל החיילים חוזרים אחריו בפחד, מתקשים להאמין למראה עיניהם.
ביתו של הרב אשלג. כיתה.
הרב אשלג ורבקה יושבים זה לצד זו, וספר הזוהר פתוח לפניהם.
רגליהם מכוסות בשמיכת צמר.
הרב אשלג קורא. רבקה מביטה בו במסירות.
מבעד לחלון המבול התחזק עד כדי כך שלא ניתן לראות את קירות הבית הסמוך.
דלת החדר נפתחת; ברוך נכנס ראשון, רטוב כולו.
רבקה רצה אליו ומחבקת אותו.
רבקה: "נרטבת כולך! בוא, נחליף לך בגדים."
ברוך: "חכי, אימא. ( פונה לאביו) באתי לשיעור. אפשר?"
הרב אשלג: "למה באת?"
ברוך: "לא יכולתי שלא לבוא."
הרב אשלג ( בנימה רכה יותר): "גשם כבד יורד בחוץ."
ברוך: "הרי אתה בעצמך אמרת לנו שאפשר להחמיץ שיעור רק אם אתה מת."
הרב אשלג: "אם כך, שב."
ברוך ( בשמחה): "אבא, שם, ברחוב... עכשיו..."
מביט לרחוב.
קולו של ברוך: "מהר, מהר, היכנסו!"
שמעון וחיים נכנסים בשקט לחדר.
הרב אשלג: "אהה, ברור. שלחו אותך ראשון כדי לרכך אותי. מובן... נו... ואתם, לשם מה הגעתם?"
שמעון: "מה עוד יש לנו?!"
חיים: "אל תסלק אותנו, מורנו..."
הרב אשלג: "רבקה, הביאי להם בבקשה בגדים יבשים מהארון שלי. אנחנו מתחילים בשיעור."
כיתה. הגשם ממשיך לרדת מבעד לחלון.
הם יושבים מול הרב אשלג, לבושים בבגדיו הארוכים, ומקשיבים.
הרב אשלג: "עליכם לתקוף כל הזמן. [1] עליכם לראות לנגד עיניכם את המטרה – האיחוד בינינו. ולתקוף! אתם מוכנים לכך?"
כולם: "אנחנו מוכנים!"
הרב אשלג :"זו דרך קשה."
כולם: "אנחנו יודעים."
הרב אשלג: "התקפה – זה כשאתה לא נרגע אף לא לרגע, כשהנפילות והעליות מתחברות יחד לצעקה אחת! ( מביט בהם). אתם מוכנים?"
כולם ( בביטחון): "אנחנו מוכנים!"
הרב אשלג: "אם כך, קחו את הספרים לידיכם ואל תעזבו את המחשבה על הזולת." פתחו את הזוהר!"
גשם כבד יורד על ירושלים.
זרמים גדולים של מים ניגרים על החלונות.
בחשכת הליל רק חלון אחד מואר.
קולו שלהרב אשלג: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד..."
בכיתה.
הרב אשלג ( בעל פה): "אלו הם החברים, בשעה שיושבים יחד, ואינם נפרדים זה מזה."
אצבעות התלמידים עוקבות אחר המילים הכתובות בספר.
קולו שלהרב אשלג: "מתחילה הם נראים כאנשים עושי מלחמה, שרוצים להרוג זה את זה."
ברוך ( ממלמל): "ביחד... אליך... ביחד!"
קולו שלהרב אשלג: "ולאחר כך חוזרים להיות באהבת אחווה."
הרב אשלג סוגר את עיניו.
- "הבורא, מה הוא אומר עליהם? הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד... ולא עוד אלא הבורא מקשיב לדיבורם, ויש לו נחת והוא שמח בהם."
ברוך: "להיכנס יחד... יחד..."
שמעון: "תן לנו כוח... יחד..."
קולו שלהרב אשלג: "ואתם, החברים שבכאן, כמו שהייתם בחביבות, באהבה, מקודם לכן, גם מכאן ולהלאה לא תתפרדו זה מזה, עד שהקב"ה ישמח עמכם, ויקרא עליכם שלום..."
הרב אשלג פותח את עיניו, מביט בכולם ארוכות ומסיים:
- "וימצא בזכותכם שלום בעולם..."
ופתאום הוא אומר בקול רם:
- "התקפה!"
חיים ( צועק): "החזיקו חזק!"
הרב אשלג: "רק אל תחשבו על עצמכם!"
ידו של ברוך מגששת אחר היד של שמעון. שמעון אוחז בידו של חיים.
ברוך ( לוחש): "יחד!"
הרב אשלג: "התקפה!"
הבזק. החדר נעלם.
השביל שמוביל אל העיר הלבנה, עובר דרך שדה צבעוני מלא בפרחים, חולף על פני יער מוצל.
הרב אשלג הולך בראש.
מאחוריו הולכים תלמידיו באיטיות, כמו לומדים את צעדיו.
קולו של הרב אשלג: "החזיקו חזק!!!"
הם מחזיקים ידיים, כמו ילדים.
קולו שלהרב אשלג: "אנחנו לא מסוגלים לאהוב... אבל רק את זה אנחנו רוצים."
העיר הלבנה מתקרבת. שעריה פתוחים.
קולו שלהרב אשלג: "אין אני... אין כל מחשבה על עצמי. אין!"
הם פוסעים לאורך הנהר שמוביל לעיר הלבנה.
קולו שלהרב אשלג: "החזיקו חזק, אחים אהובים שלי. זו ארץ ישראל. ארצם של הפוסעים לעבר הבורא. ראו מה הוא הכין בעבורנו!"
ברוך: "איזה... אושר... ענק..."
חיים: "תן לנו כוחות... לאהוב!"
שמעון: "בורא, עזור לנו... לאהוב!"
העיר הלבנה מתקרבת.
דרך השער הפתוח נראים שבילים מוצלים, טרסות ירוקות במעלה הבתים...
קולו שלהרב אשלג: "ירושלים... עירו של הבורא." [2]
ברוך ( נושם לרווחה): "ירושלים!"
חיים: "אנחנו הולכים לקראתך."
שמעון ( בהתפעלות): "עיר האושר!"
ירושלים. לילה. כיתה.
חושך מוחלט בחוץ. המבול אינו פוסק.
הם מרימים את ראשם מהספרים.
הרב אשלג אינו במקומו.
מישהו מתנשף בכבדות, והדבר נשמע כמו אנחת כאב.
זהו שמעון, הוא מתנדנד על כיסאו בייאוש.
שמעון ( גונח): "שוב... לכאן...!"
ברוך: "אבל כמעט הגענו..."
חיים: "היכן פספסנו?!"
שמעון ( בקול רועד): "הרגשתי בחברתכם כמו היינו לב אחד, אחַי!"
ברוך: "לא להפסיק לחשוב על זה! לא להפסיק גם עכשיו!"
חיים: "אנחנו יחד! אנחנו הולכים יחד לעיר הלבנה."
שמעון: "אבל למה אנחנו כאן... והרב שם?!"
כולם מביטים בכיסא הריק של הרב. הוא לא נמצא בחדר.
הגשם מרקד על החלון.
קולו שלהרב אשלג: "מדוע אתם בוכים?!"
הם מסתובבים יחד.
הרב עומד, נשען על הקיר ומביט בהם בכעס.
הרב אשלג: "עד כמה הרגשתם בטוב שם, תחת כנפי הבורא?!"
שמעון: "היינו יחד ובכל זאת לא עברנו! מדוע?!"
הרב אשלג: "מעטים כל כך ראו את שראיתם אתם, ואתם מלינים?!"
שמעון: "אבל למה, למה אם כן – אנחנו רק רוצים להבין – מדוע חזרנו?!"
הרב אשלג: "היה לכם טוב מדי שם."
שמעון ( גונח): "באמת היה לנו טוב עד אין קץ שם. זה אכן כך."
ברוך: "היינו יחד, אבי, ואתה היית איתנו... עזבנו את פרעה... זו היתה הרגשה מיוחדת כל כך..."
חיים: "והבורא. והעיר הלבנה הזאת. והתחושה הזאת, שאין למעלה ממנה!"
הרב אשלג: "ומה עם אלה שנותרו כאן?!"
הפוגה.
דממה.
הוא מביט בכולם, וניכר כי זעמו גובר.
הרב אשלג: "אני שואל אתכם!"
דממה.
הרב אשלג: "אתם חושבים שבחרו בכם כדי שיהיה רק לכם טוב?! ( בקול צלול מאוד) אתם רוצים לרחף, ושהעולם הזה ייעלם?! לא. העולם הזה יצעק בתוככם עד שתושיטו יד לאחרון האנשים. בחרו בכם כדי להוציא את כולם, את כל העולם, אל האור. ועד שלא תעשו זאת, לא תהיה לכם מנוחה."
דממה.
הרב אשלג: "אתם מוכנים?"
דממה.
הרב אשלג: "נפתחו בפניכם סודות השערים הראשיים. ועליכם להעביר את כולם בשערים הללו... ( עובר פתאום ללחש) להחזיק! להחזיק חזק!"
ברוך: "להחזיק מעמד!"
חיים: "כולנו – כאיש אחד!"
שמעון: "בלב אחד!"
הרב אשלג: "כל העולם – נשמה אחת! ואנחנו חלקים מהנשמה האחת הזאת. אנחנו נפרדים רק בתחושתנו. ביחס לבורא כולנו מחוברים. המטרה שלנו היא לתקן את תחושת הפירוד שקיימת בינינו."
ושוב החדר נעלם.
הבזק.
התלמידים רואים את שערי העיר הלבנה נפתחים לרווחה...
הם מביטים קדימה, בציפייה לנס...
הרב אשלג ניגש לשער.
הם צועדים קדימה...
ופתאום, סדק נפער באדמה. הוא חוצה את האדמה לשניים ומתקדם במהירות לעברם.
הרב אשלג ( צועק): "החזיקו יחד!"
ברוך, שמעון וחיים נצמדים זה לזה.
הסדק שועט לעברם, מבקע את האדמה.
ברוך ( לוחש): "החזיקו, אחים!"
האדמה נפערת לפניהם ומתוכה, במהירות, כמו טיל ממשגר, פורצת פסגה של הר...
אבנים עפות לכל עבר, הפסגה מתרוממת ומסתירה את העיר הלבנה ואת שערי הכניסה אליה.
הרב אשלג ניצב בראש הפסגה, והיא מעלה אותו למעלה.
ירושלים.
גשם מעבר לחלון.
התלמידים יושבים המוממים. שותקים. מפחדים לזוז ממקומם.
הרב אשלג מביט בתלמידיו השקטים.
- "אם החלטתם להתאחד, עליכם להיות מוכנים לנורא מכול – לעזוב את ה'אני' שלכם. להתעלות מעל הרצונות האגואיסטיים שלכם, כמו לאבד את עצמכם, לצאת מתחושת הייחודיות של עצמכם, כדי ללמוד להרגיש את האחרים."
הבזק. ההר מזדקר במלוא קומתו.
חיים לא מסוגל לזוז. אבן מוחצת אותו.
- "האם אתם מוכנים לזה?" נשמע קולו השקט של הרב אשלג. "אחים שלי..."
ברוך נצמד לסלע. מנסה לאזן את עצמו על השטח הסלעי הצר.
- "לתת את עצמך, בלי לצפות לקבל דבר בתמורה."
שמעון תלוי מעל לתהום, כשהוא מחזיק בקצהו של סלע.
ידו של שמעון הופכת לבנה יותר ויותר מרוב מאמץ.
חיים ( בייאוש): "שמעון, החזק מעמד!"
ידו של שמעון מתחילה לאבד את אחיזתה.
ברוך מתקרב אל שמעון, אבל ידו של שמעון נשמטת מן הסלע והוא נופל לתהום.
ברוך קופץ אחריו בלי לחשוב פעמיים.
חיים מפעיל את כל כוחותיו ומצליח להזיז מעליו את האבן שמחצה אותו, וקופץ אחרי חבריו.
לונדון. בית החולים המרכזי בעיר.
סביב אהרון התאספו מספר רופאים.
פרופסור זקן ממשש את אהרון, מסתכל אל תוך עיניו, מבקש ממנו לפתוח את הפה...
לאחר מכן הוא מחליף מבטים עם הרופאים האחרים.
הוא מתיישב ומוסרים לידיו טפסים כלשהם. הוא בוחן אותם בתשומת לב, מביט שוב על הרופאים, לוחש משהו לאחות. היא ניגשת לאהרון.
האחות: "אדון גולדברג, אתה יכול להמתין במסדרון? אקרא לך בעוד מספר דקות."
אהרון יוצא.
הפרופסור ( מנער את הניירות): "זה סיכום המחלה שלו?"
הרופא: "כן"
הפרופסור: "אתם צוחקים עלי? מי כתב את זה?!"
מוסרים לו דפים נוספים...
דף אחרי דף, מוציאים אותם מתקייה עבה.
הפרופסור עובר עליהם בעניין.
קולו של הרופא: "זהו סיכומו של פרופסור ווילסון. והנה סיכום נוסף של ד"ר גרינברג, והנה רישומיו של ד"ר אטקינס... ואלה מסקנות ועדת הרופאים של בית החולים המלכותי... הנה החותמת של בית החולים."
הפרופסור ( מוריד את המשקפיים): "אני לא מבין כלום... ( ברוגז) אני לא מבין כלום!"
מסדרון בית החולים. אהרון יושב על כיסא לפני הדלת.
האחות מציצה החוצה ומזמינה אותו להיכנס.
חדר הרופא.
הפרופסור: "אני רוצה לומר לך, מר גולברג, ש... אתה בריא לחלוטין."
רגליו של אהרון מתקפלות תחתיו. הוא מתיישב על הכיסא.
פרופסור: "אתה בריא כמו שור, אדוני. אפשר לחרוש איתך את השדה! אתה יכול להסביר את זה?"
אהרון שותק.
הפרופסור: "תאמין או לא, אבל גם אנחנו לא יכולים להסביר את זה! הנה, על פי כל המסמכים (מראה את סיכומי הרופאים) אתה חולה... אבל אתה בריא. ספר לנו בבקשה איך זה יכול להיות? איזה טיפול קיבלת?"
אהרון קם בפתאומיות.
הפרופסור: "לאן אתה הולך?"
אהרון ( הולך לעבר הדלת. מגביר את צעדיו): "סלחו לי, אבל אני חייב ללכת. הצטברה אצלי הרבה מאוד עבודה. אני חייב להספיק לסיים אותה."
לונדון. בית הדפוס.
עובדים אורזים ערמות של ספרים בארגזים למשלוח.
אהרון מסובב ספר בידיו. הוא מריח אותו ומחייך בסיפוק.
פתאום הוא מצמיד אותו לגופו וצוחק. מעיניו זולגות דמעות.
רצף תמונות דוקומנטריות. הפגנות של חרדים בירושלים. הרחובות מלאים באנשים שצועקים, הם מנופפים בידיהם, מרימים אבנים מהמדרכה... הרב הראשי לישראל הולך ביניהם כשהוא מוקף בדתיים.
ירושלים. משרדו של הרב הראשי לישראל – הרב קוק. מולו יושבת משלחת של יהודים דתיים. לפני כולם יושב הרב לוי, לידו יושב הרב חדד. מאחוריהם יושבים מספר רבנים מבוגרים. בצידם יושב משה.
הרב חדד פותח מכתב ומנער אותו לפני הרב קוק.
הרב חדד: "הוא פוגע בכל אירופה. תראה מה הוא כותב להם. כל הזמן, למרות כל האיסורים שלהם ושלנו. הוא כותב וכותב, כמו משוגע."
הרב לוי ( באטימות): "הוא משוגע!"
הרב קוק: "קרא, הרב חדד, אל תאבד ריכוז."
הרב חדד ( קורא): "'אל תאמינו לרבנים שלכם!' ( לרב קוק) מה כבוד הרב חושב על כך?!"
הרב לוי ( לרב קוק): "אמרו לי שאתה מגן עליו."
הרב קוק ( לרב חדד): "המשך!"
הרב חדד: "'הם לא רואים את האסון שמתקרב לאירופה. הקשיבו לי. אני רואה וצועק אליכם.' ( לרב קוק) הוא צועק אליהם! ( מגחך וממשיך לקרוא) 'עזבו את בתיכם, עזבו את הכול ועלו לארץ ישראל...' ( מרים את האצבע הגדולה) רק תקשיב, תקשיב! 'המורים שלכם עיוורים... אני לא מספיק לעצור את האסון...'"
הרב לוי ( מגחך): "הוא לא מספיק לעצור את הטרגדיה, ממש משיח בן דוד..."
קול של מישהו: "חוצפן!"
כל הרבנים גועשים. הם אומרים משהו, מתפרצים זה לדבריו של זה...
הרב חדד: "אני רוצה להוסיף שהאדם הזה, אני אפילו לא רוצה לנקוב בשמו... כמקובל, הוא לא כלום. הוא שקרן, גאוותן, הוא אפס... ( מסתובב למשה)... קדימה, ספר לרב הראשי לישראל איך הוא מלמד אתכם?!"
הרב קוק ( בקשיחות): "שתוק! ( מעביר את מבטו למשה), כדי שלא תצטער אחר כך על מה שאמרת."
כולם מסתכלים על הרב קוק.
הרב קוק ( מביט בידיו): "אמרתם את כל מה שהיה לכם להגיד?"
הרב לוי: "אתה צריך לקבל החלטה קשה וכואבת."
הרב קוק ( מביט בכולם): "אקבל אותה."
הרב לוי: "מהי פסיקתך, הרב הראשי לישראל?"
הרב קוק קם ממקומו.
גובהו מתנשא מעל כולם, והוא מביט עליהם מלמעלה למטה.
הרב קוק: "כל עוד אני בחיים, שערה אחת לא תיפול מראשו של האדם הגדול הזה."
כולם קופאים על מקומם ומביטים בתמיהה על הרב קוק.
ירושלים. בית קטן באחד מרחובות העיר העתיקה.
בפתח הבית מתהלכים שני שומרים.
הם מביטים בחשד בכל מי שמתקרב או חולף על פניהם.
קולות נשמעים מבעד לחלונות הבית הפתוחים.
חדר בבית.
עשן סיגריות סמיך ממלא את חלל החדר, דרכו נראים אנשים יושבים על כיסאות.
אחד מהם הוא הרב אשלג. השני, עם רעמת שיער גדולה על ראשו – בן גוריון. השלישי, יושב בפינה ומעשן מקטרת – זאב ז'בוטינסקי, מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית.
הרב אשלג: "כולנו נגרום למותם של מיליונים."
דממה. כולם מביטים בו.
הרב אשלג: "אינטרסים אישיים קורעים אתכם לגזרים. אין בכך אהבה. וגם לא אחדות. האגואיזם הפשוט לא מאפשר לכם אפילו לשמוע זה את זה."
ז'בוטינסקי: "מי אתה?"
הרב אשלג: "אני – הרב אשלג. ואני מקובל. הגעתי לכאן כדי לעשות עוד ניסיון אחד לעצור את חורבן העולם."
ז'בוטינסקי: "רק בלי המילים הגדולות האלה. חורבן העולם... מלא פתוס. לי, אישית, ממש לא אכפת משאר העולם, אם אין בו מקום למדינה יהודית."
בן גוריון ( לא מסוגל להתאפק): "אבל העולם יקבע אם תהיה מדינה כזאת..."
ז'בוטינסקי: "לא, זה תלוי רק בנו. ( קם, מתחיל ללכת ולנאום) זו הולכת להיות מדינה יהודית איתנה, כוחנית, עם כוחות ביטחון שאין צבא ערבי שיוכל להם. מדינה שתשתרע על שני צידי הירדן."
בן גוריון: "אתה גורם לשנאה כלפינו."
ז'בוטינסקי: "ואתה לא רוצה לראות ש..."
הרב אשלג לוקח כוס מהשולחן וזורק אותה על הרצפה בכל הכוח.
הכוס נשברת לרסיסים.
בן גוריון וז'בוטינסקי נאלמים דום ומסתובבים אל הרב אשלג.
הרב אשלג: "אפילו כעת, לנוכח מותם הקרב ובא של ילדינו, קרובינו ומשפחותינו באירופה, אתם נאבקים על שליטה... ולא מסוגלים להפסיק!"
בן גוריון: "אנחנו מנסים לפתור בעיות מהותיות."
הרב אשלג: "לא. יש רק שאלה מהותית אחת – להתעלות מעל כל זה, מעל כל האגו הזה, למען מטרה נעלה יותר. מספיקה רק מחשבה על איחוד. רק מחשבה אחת! לא על מי שצודק בוויכוחים הללו – אתה או אתה! אלא איך נוכל להגיע לאחדות. ואז תקום כאן ממלכה ללא דם ודמעות, שתחיה לנצח, על פי חוקים רוחניים, והבורא יברך אותה."
ז'בוטינסקי: "אתה מייצג את אלוהים?"
הרב אשלג: "כן"
ז'בוטינסקי: "הוא זה שהעניק לך את הסמכות הזאת?"
הרב אשלג: "נכון"
ז'בוטינסקי ( בגיחוך): "אתה מנהל איתו שיחות?"
הרב אשלג: "אכן"
ז'בוטינסקי: "ומה הוא אומר לך?"
הרב אשלג: "הוא אומר שהוא נתן ליהודים הוראות הפעלה – איך לגרום לאנושות כולה להגיע אל האושר."
בן גוריון: "ואתה מכיר אותן?"
הרב אשלג: "מכיר. וקורא לך לשמוע את מה שיש לי לומר."
ז'בוטינסקי: "זה קשקוש. כל מה שאתה אומר זה קשקוש. מוזר לי לשמוע מילים כאלה מרב יהודי... חוץ מזה, לא אכפת לי מהאנושות."
ז'בוטינסקי קם ממקומו.
בן גוריון קם אחריו.
בן גוריון: "לצערי, מה שאתה רוצה שנעשה הוא אוטופי."
הרב אשלג ( מוציא כמה פיסות נייר מכיסו ומוסר להם): "זו כתובתי. בעוד שלושה ימים היטלר יעלה לשלטון בגרמניה... אנחנו יכולים לעצור את זה."
בן גוריון יוצא במהירות מן החדר.
ז'בוטינסקי יוצא אחריו.
ירושלים. לילה. כיתה.
התלמידים יושבים מול הרב אשלג.
מבטיהם נעוצים בו.
הוא עומד לפניהם.
הרב אשלג: "התחילו להתייחס לכל העולם כאילו הוא ילדכם ( מושיט את ידיו ומביט בהם ברוך). הנה הוא, שוכב בזרועותיכם."
רצף תמונות דוקומנטריות משנת 1933: הפגנות בארץ ישראל. ז'בוטינסקי מופיע בכנס של המפלגה הרוויזיוניסטית. בן גוריון מנופף בידיו בלוחמנות בכנס של מפלגת הפועלים. סטלין מדליק את המקטרת שלו. רוזוולט מחייך לעיתונאים. היטלר מצדיע למטוסי הקרב שחולפים מעליו. בעוד שלושה ימים הוא יעלה לשלטון.
פתאום היטלר מסתובב אלינו. הוא מסתכל ישר אלינו.
ירושלים. חדרו של הרב אשלג.
רבקה פותחת את הדלת.
הכיסא ריק. המיטה ריקה. החלון פתוח.
היא מתקרבת לשולחן ורואה פתק שנכתב בכתב ידו המדויק של הרב אשלג.
- "אחזור בעוד שלושה ימים. אל תחפשי אחרי, אל תחששי. יהודה."
רצף תמונות דוקומנטריות. נסיעה ברחבי ברלין.
הרב אשלג מביט בעיר מחלון האוטובוס.
והנה הוא הולך ברחוב.
הוא מתקרב לקהל של חיילים שצועקים בקולי קולות. הוא נכנס אל תוך ההמולה. היטלר מופיע לפני הקהל. פתאום היטלר משתתק, כאילו בלע את לשונו. הוא מביט ברב אשלג.
הרב אשלג עומד בלבושו היהודי המסורתי בין ההמון הגועש. איש לא שם לב אליו.
אבל היטלר רואה אותו.
הוא ניגש במהירות לעבר הרב אשלג, לוקח אותו בידו ומוביל אותו הצידה, אל קיר של בית ישן.
היטלר: "בשביל מה הגעת, יהודי?"
הרב אשלג: "לראות את כל זה בעיני... ואולי לנסות לעשות משהו."
היטלר: "לא תוכל לעשות דבר כעת... המכונה החלה לעבוד... היכן היית כל הזמן הזה?"
הרב אשלג: "ניסיתי לעשות משהו. הצלחתי בחלק מהדברים. יש לי כבר קבוצה קטנה..."
היטלר: "ולי יש צבא."
הרב אשלג: "אנחנו מנסים להעיר את לבבות האנשים."
היטלר: "אתה רק מנסה, ואני מצליח בכך באמצעות נאום אחד."
הרב אשלג: "אני כותב הרבה... וחושב..."
היטלר: "הספר שלי נמצא על המדף בכל בית גרמני... הם לא חושבים... ( ומצביע לעבר ההמון) הם עושים."
הרב אשלג ( שותק ארוכות): "לא פשוט לצאת מהעבדות... אין לי כסף לנייר, אבל אני צריך לכתוב כל כך הרבה..."
היטלר: "מציפים אותי בכסף."
הרב אשלג: "רבים... לא מבינים אותי..."
היטלר: "כולם מבינים אותי. צפוי לי ניצחון בבחירות. איש לא יוכל לעצור אותי. ( מביט סביבו ואומר בלחש) אבל אני הרי ביקשתי ממך!"
הרב אשלג: "אני יודע שלא נותר זמן רב. אני יודע. ( בייאוש) אני חייב לעורר, לשכנע, להתחנן, להפחיד, להכריח בכל דרך... כדי שאנשים ישמעו..."
היטלר לוקח את הרב אשלג בידו ומושך אותו לפינת הרחוב. הם מוצאים את עצמם בפינה סגורה שבה איש לא רואה אותם. היטלר מוציא אקדח מנרתיקו ומוסר אותו לרב אשלג.
היטלר: "אתה יכול לעצור עכשיו הכול. נו! עשה זאת והאנושות תזכור אותך לדורות."
הרב אשלג מביט באקדח, לאחר מכן על היטלר.
היטלר: "נו?!" ( הוא מנסה לדחוף את האקדח לידיו של הרב אשלג).
הרב אשלג: "לא הבנת דבר, מסכן שכמותך. לא הבנת שאתה – לא כלום... אם לא אתה, יהיה פיהרר חדש. שורש הרע אינו טמון בך."
היטלר: "נו, אם אינך רוצה לירות בי... אם כך..."
היטלר תוקע את האקדח בבטנו של הרב אשלג.
היטלר: "היה שלום יהודי... או שאתה בור, או שאתה תמים, או שאתה בכלל לא קיים ואני רק דמיינתי את כל זה... בכל מקרה... היה שלום!"
נשמעת ירייה.
הרב אשלג מתיישב באיטיות על המדרכה...
היטלר מלווה אותו במבטו.
גופתו של הרב אשלג מביטה היישר לתוך עיניו.
היטלר מסתובב ויוצא בהליכה מהירה.
למשמע קול הייריה, הקצינים כבר רצים לעברו.
הקצין הראשון: "מה קרה, הפיהרר?"
היטלר: "תעיפו את הכלב היהודי הזה לאיזה בור."
הקצינים נעלמים מעבר לפינה.
היטלר הולך במהירות קדימה, אל הכיכר שבה החיילים כבר מקדמים את פניו בברכה.
לפני שהוא מספיק להגיע לכיכר, שני קצינים משיגים אותו, הולכים לצידו ומביטים בו בתמיהה.
הקצין הראשון: "הוא יהודי?"
היטלר ( מגחך): "מה, אינכם מבחינים בכך?"
הקצין השני: "בדקנו אותו... הפיהרר... הוא בעל דם גרמני בן לפחות עשרה דורות."
היטלר עוצר בחדות: "מה?!"
הקצין השני: "גונטר... הוא נולד באוסטריה... למשפחה של..."
היטלר: "איזה גונטר?"
הקצין הראשון: "קצין השלישות שלך, הפיהרר..."
היטלר מסתובב ורץ לעבר הבית.
הוא נעמד מעל לגופה ששוכבת במקום שבו נפל הרב אשלג.
אלא שבמקום הרב אשלג שוכב שם קצין גרמני מת...
מבטו נעוץ בהיטלר.
היטלר: "( לוחש) גונטר... ( רוכן אליו באימה)... זה לא ייתכן... ( הוא מסתובב לקצין שאינו מבין מה מתרחש, וצועק) זה לא ייתכן!"
קולו של המספר: "ב-31 בינואר 1933 היטלר עלה לשלטון בגרמניה."
רצף תמונות דוקומנטריות. היטלר עולה לשלטון. קול של תופים נשמע מכל עבר. מוזיקת מַרש מקדמת בברכה את הצעידות הצבאיות. אלפי ילדים ומבוגרים מקדמים את היטלר בברכת "הייל היטלר".
ירושלים. לילה. הרב אשלג הולך ברחוב.
קולו של המספר: "בדיוק בתאריך זה, ה-31 בינואר 1933 נכתב המכתב הסודי ביותר של הרב אשלג. מכתב שהשתמר בטעות – תשובת הבורא... הנבואה..."
עמודיו הצהובים של מכתב בכתב ידו של הרב אשלג, שרוף מעט בקצוות.
קולו שלהרב אשלג: "ויהי בתוך שני המלחמה בימי הטבח האיום. ואני תפילה, ואבך בכי רב כל הלילה."
רצף תמונות דוקומנטריות של כל אסונות המאה – שהיו ושעוד יהיו. מלחמת העולם השנייה, עם הערים הבוערות, הקרבות, מחנות ההשמדה ומותם של מיליונים. כל המלחמות הגדולות והקטנות שבאו אחריה. רעב באפריקה, טרור במזרח התיכון, נפילה של בורסות, המירוץ לחימוש... וברקע נשמע קולו של הרב אשלג.
קולו שלהרב אשלג: "ויהי כעלות הבוקר. והנה אנשי העולם כולו כמו מקובצים בקיבוץ אחד לפני דמיוני. ואיש אחד מרחף ביניהם בראש חרבו על ראשיהם, מצליף כלפי ראשיהם, והראשים פורחים למרום וגוויותיהם נופלים לבקעה גדולה מאוד, ויהיו לים של עצמות."
הרב אשלג הולך לאורך חומת העיר העתיקה. הרוח מכה בפניו.
צל בדמות ענן נע לפנים.
קולו שלהרב אשלג: "ולא יכולתי להתאפק לטייל בין בני אדם, הריקים מכול, ודוברים סרה על ה' ועל בריאתו. ואני שבע והלל הולך ושמח, וכמו מצטחק על האומללים האלה. ונגעו אלי הדברים עד הלב."