עוד תמונות של המאה הטראגית הזאת... פצצה גרעינית משמידה את כל הנקרה בדרכה... אדמה חרוכה ועליה שרידי עצים... תמונות של אנשים מכל העמים והגזעים – סובלים.
קולו שלהרב אשלג: "אז הוסכם בלבי: יהיה מה שיהיה, ואפילו ארד ממדרגתי הרמה, הנני מוכרח לשפוך תפילה חמה לה', ליתן לי השגה ודעת בדברי נבואה וחכמה ולשון, להועיל את בני העולם האומללים, להעלותם לדרגת החכמה והנועם כמותי."
דפיו הצהובים של המכתב. שורה רודפת שורה.
קולו שלהרב אשלג: "אחר זה היה דבר ה' אלי במחזה לאמור: 'שכב על צדך הימנית.' ואשכב על הארץ. ויאמר לי: 'מה אתה רואה?' ואומר: 'אני רואה גויים ולאומים רבים מאד, מתנשאים ונאבדים ומראיהם משחת מאדם.'"
הרב אשלג יושב בשקט בחדרו. ידו אוחזת בנוצה.
ידו קפואה מעל לשולחן. הוא מביט בקיר.
קולו של הרב אשלג: "ואמר לי ה': 'כל יעודַי יתקיימו על ידך.'"
ידו של הרב אשלג כותבת במהירות.
קולו שלהרב אשלג: "אנחנו – כולנו – כל העולם – נשמה אחת."
חיילים רצים ברחובות ברלין.
קולו שלהרב אשלג: "נשמה אחת, המחוברת בחוק האחדות – חוק האהבה!"
גרמנים מציירים צלבי קרס על חנויות של יהודים.
קולו של הרב אשלג: "אנחנו מחולקים לגופים ששונאים זה את זה, אבל אנחנו נשמה אחת."
חיילים שוברים את חלונות הראווה של החנויות.
קולו שלהרב אשלג: "ואם נתאחד באהבה הדדית... נגלה אותך."
יהודים עם טלאי צהוב רצים ברחובות.
קולו שלהרב אשלג: "נרגיש שאנחנו נשמה אחת, שאנחנו ערבים זה לזה... במוקדם או במאוחר נהיה חייבים לעשות זאת..."
עיניו של הרב אשלג.
קולו שלהרב אשלג: "צריך לעשות זאת כעת. כעת! אחרת ייסורים נוראים יחייבו אותנו לעשות כן..."
ביתו של הרב אשלג. לילה. כיתה.
הרב אשלג כבר יושב מאחורי השולחן וקורא. מולו יושבים ברוך וחיים.
הדלת נפתחת ושמעון נכנס.
אחריו נכנס אדם כבן 35.
הם מתיישבים בשקט בצד.
הרב אשלג מרים את עיניו מהספר ומביט בשמעון.
שמעון: "זהו דודי, יצחק. הוא לא מבין דבר בקבלה, כפי שביקשת."
יצחק מביט ברב אשלג בצנעה ופורס את זרועותיו לצדדים.
הרב אשלג קם ומיד מתחיל בשיעור.
הרב אשלג: "פירמידה ( הוא אומר ומשרטט באוויר פירמידה בידיו). כל העולם – כל המציאות – היא מערכת אחת שבנויה על עקרון הפרמידה.
יש תחושה שהוא פונה רק ליצחק
- "ממעלה, מגיע לעולם הזה אור. האור צריך לעבור דרך הפסגה."
יצחק מהנהן בראשו.
- "כאן, בראש הפירמידה, נמצאים הראשונים שפוגשים באור."
הוא מדבר לאט ובצורה בהירה מאוד.
- "אלה שצריכים לדאוג לא לעצור אותו, אלא להעבירו דרכם – הן נשמות מיוחדות שנבחרו על ידי הבורא. הן צריכות להיות שקופות, בדומה לאור. מה זה אומר? שעליהן להיות מלאות אהבה זו לזו, לכל העולם, אחרת האור לא יעבור דרכן. ( יצחק מקשיב בעניין). אנחנו! דווקא אנחנו נמצאים כאן, בפסגה."
הרב אשלג נעצר במרחק שני צעדים מיצחק, ואומר לאט יותר:
- "אם אנו מעבירים את האור, העולם חי בתחושת האור. הוא מאושר. אין מלחמות. יש רק מחשבות על אור, על אהבה, על אחדות, על רוחניות. אבל אם אנחנו לא מעבירים את האור, כל העולם סובל."
הוא משתתק לרגע ומביט ביצחק. יצחק מביט בו במתח.
- "אם אנחנו לא מעבירים את האור לעולם, אנחנו הופכים לחוליה מיותרת בשרשרת שנקראת העולם הזה. מתחילים לשנוא אותנו, להכות אותנו, לסלק אותנו ממקום למקום... להשמיד! מכיוון שאנחנו לא ממלאים את המשימה שלנו, את הייעוד שלנו!"
יצחק מרים את ידו.
הרב אשלג מניד בראשו כאות לכך שהוא מאפשר לו לשאול.
יצחק: "מחילה, אבל כבוד הרב אומר כל הזמן 'אנחנו'. מיהם אותם 'אנחנו'? אתה?"
הרב אשלג: "עם שלם נבחר כדי לספר לעולם כיצד להגיע לאושר. לעם הזה ניתנה שיטה מיוחדת, שמלמדת כיצד לעשות זאת – חכמת הקבלה."
יצחק: "מדוע איני יודע על כך דבר? והרי גם אני שייך לעם הזה?"
הרב אשלג: "הקבלה מתגלה רק בפני מי שמשתוקק לרוחניות. אומרים שיש לאדם כזה נקודה שבלב. במוקדם או במאוחר היא תתעורר גם בך."
יצחק: "אבל לשם כך עלי לפחות לדעת שיש חכמה כזו."
הרב אשלג: "כן, זה נכון."
יצחק: "ושהיא מדברת על אור, על אהבה, ולא על סוד נורא כלשהו..."
הרב אשלג ( מחייך): "כן, יפה שהבנת את זה."
יצחק: "אז למה כל הזמן הסתירו אותה מכולם, אם היא חשובה כל כך?"
הרב אשלג: משום שהיא כמו תרופה. אנשים היו צריכים להרגיש תחילה שהם חולים ושהם זקוקים לה."
יצחק: "והם הרגישו את זה?"
הרב אשלג: "הם מתחילים להרגיש. אנחנו חיים במאה העשרים – מאה של חולים."
יצחק: "במה הם חולים?"
הרב אשלג: "בחוסר אהבה לזולת."
יצחק מהנהן בראשו.
- "זה נכון."
הרב אשלג: "כל אחד חי למען עצמו."
יצחק: "זה נכון."
הרב אשלג: "ומתחיל להבין את זה."
יצחק: "ועוד איך!"
הרב אשלג: "ולראות שזו הסיבה לכל הצרות שלו. אנחנו לא מסוגלים להסכים בינינו, לא מסוגלים להתאחד."
יצחק: "ועוד איך..."
הרב אשלג: "חכמת הקבלה מסבירה לנו איך להיות שווים, איך להתאחד, איך להתעלות מעל האגו שלנו."
יצחק: "זה אפשרי?"
הרב אשלג: "אי אפשר להתקיים בלי זה."
יצחק: "אם כך, מדוע הרבנים שלנו לא מגלים לנו את חכמת הקבלה?"
הרב אשלג: "משום שהם לא מכירים אותה."
יצחק: "מדוע הם לא אומרים לנו שיש מקובלים, ושצריך להקשיב להם..."
הרב אשלג: "משום שהם לא מרגישים שהם חולים."
יצחק: "אז צריך להכריח אותם להרגיש כך... אחרת העולם יסבול כל הזמן, וכל הזמן יכו אותנו."
הרב אשלג: "נכון"
יצחק: "אז מי יכריח אותם?"
הרב אשלג: "אנחנו. אנחנו הולכים לנסות את התרופה הזאת על עצמנו ולהראות לעולם איך היא פועלת. להפיץ אותה בכל מקום, לצעוק בקול, ולא להפסיק. לא נירגע ולא נשקוט... וגם העולם לא ייתן לנו מנוח. הוא כבר ירגיש שהוא חולה מאוד וידרוש תרופה... מגיע זמננו לפעול."
יצחק מביט בכולם.
התלמידים זורחים.
הם מביטים ביצחק, מחכים לתגובתו.
יצחק: "אתם אנשים טובים. אני מרגיש אנשים טובים. בהתחלה פחדתי להגיע לכאן... אמרתי לשמעון: 'אל תסחב אותי למקובלים האלה...' ( הוא מפשפש בכיסו ומוציא שלוש לירות) אבל שמעון שילם לי – נתן לי את שלוש הלירות האלה, ואמר: 'רק תבוא ותשמע, לא דורשים ממך דבר בתמורה...' הוא אמר שאתה ( פונה לרב אשלג) מבקש להביא מישהו מהרחוב, שאינו מבין דבר – אז הוא הביא אותי."
יצחק קם ומניח את שלוש הלירות הללו על השולחן. לאחר מכן הוא חופר בכיסו ומוציא עוד שלוש לירות.
יצחק: "הייתי רוצה שתשתמש בכסף הזה למטרה מועילה. תודה לך... הבנתי הכול ( הוא מסתכל לצדדים) לא אוכל ללמוד, אבל אספר עליך לכולם... ( מסתובב לרב אשלג) הבנתי הכול, באמת."
הרב אשלג מתקרב ומחבק אותו.
תלמידיו רואים לראשונה את עיניו דומעות.
התלמידים קמים גם הם ומחבקים זה את זה.
ירושלים. בית הקברות בהר הזיתים, מעבר לחומות העיר העתיקה.
בית הקברות מלא אנשים.
גופה עטופה בטלית נופלת לתוך בור. קוראים קדיש. מתוך המון של יהודים דתיים נראה הרב לוי. לצידו עומד הרב חדד. הרב לוי מביט לימינו ללא הרף. גם הרב חדד מביט לאותו הכיוון.
מימינם, בלי להתבלט, עומד הרב אשלג, כשראשו מורם אל על. סביבו מתגודדים תלמידיו.
טקס הקבורה תם.
האנשים מתפזרים באיטיות.
חיים, ברוך ושמעון הולכים אחרי הרב אשלג.
הם יורדים למטה, אל הכביש. הם צועדים כמה מאות מטרים, מתקרבים לקבר הרוס למחצה, ופתאום שומעים שריקה חלשה.
משה מתחבא מאחורי הקיר. הוא מסמן להם להתקרב אליו.
הרב אשלג, ברוך, חיים ושמעון מתקרבים אליו.
משה ( בלחש): "שמעתי שהרב לוי אמר לרב חדד: 'הרב קוק נפטר, וכעת אין מי שיגן עליו...' הם דיברו עליך. הם תכננו משהו."
הרב אשלג שותק, מסתובב והולך, כאילו הדבר לא נוגע אליו.
משה ( לתלמידים): "אל תעזבו אותו אפילו לשנייה."
חיים: "תודה שהזהרת אותנו."
משה: "וסִלחו לי..."
ברוך, חיים ושמעון רצים כדי להשיג את הרב אשלג.
הם מגיעים אליו והולכים לצידו.
הרב אשלג ( בטון תקיף): "לכו הביתה!"
שמעון: "לא. אנחנו הולכים איתך."
הרב אשלג נעצר.
הרב אשלג: "לכו הביתה!"
חיים: "לא נעזוב אותך."
שמעון ( בעקשנות): "אנחנו לא נעזוב אותך."
בזווית עינו הרב אשלג מבחין בקבוצת תלמידים שהתקבצה סביב הרב לוי.
הוא אומר להם משהו. הם מקשיבים. הוא מצביע לכיוונו של הרב אשלג.
מבטיהם נפגשים.
הרב אשלג מתחיל ללכת לעברו.
כל העומדים ליד הרב לוי מסתובבים גם הם לכיוונו של הרב אשלג.
שמעון, חיים וברוך הולכים אחרי הרב אשלג.
הם מרגישים שהעניינים הולכים 'להתחמם'.
הם מוכנים לכך.
הרב אשלג מתקרב.
הרב לוי מביט לצדדים בחשש.
הרב אשלג עוצר במרחק צעד ממנו.
הרב אשלג: "לשם מה אתה זקוק לזה?"
הרב לוי: "איני מבין אותך."
הרב אשלג: "לא תוכל לעשות איתי דבר. חשוב לי שתבין זאת."
הרב לוי: "למה אתה אומר לי את זה בשעה קשה שכזו?"
הרב אשלג: "כדי שתדע שיש לי משימה. ואני אמלא אותה. במוקדם או במאוחר, אני אפתח את הזוהר... לכולם!"
הרב לוי: "זה בלתי אפשרי."
הרב אשלג: "לפני יומיים גם אני חשבתי כך."
הרב לוי ( מביט בו בחשדנות): "ומה השתנה ביומיים האלה?"
הרב אשלג: "הכול"
הרב לוי ( מביט בו): "הכול?! מה אתה רוצה להגיד?!"
הרב אשלג: "שכעת איש לא יוכל לעצור בעדי."
הרב אשלג מסתובב ומתרחק.
כעבור צעדים ספורים רגליו כושלות לפתע והוא נופל. תלמידיו לא מספיקים לתפוס אותו.
הרב אשלג צונח על האדמה המאובקת של בית הקברות.
תלמידיו המפוחדים רוכנים מעליו.
ברוך ( לוחש): "אבא"
הוא מנער אותו, אבל הוא לא מגיב.
שמעון: "הרב... הרב..." ( זוחל באבק ליד מורו).
חיים ( צועק בייאוש ומרים את ראשו): "מישהו! תעזרו!"
הרב לוי והרב חדד עומדים בצד. תלמידיהם אינם מסוגלים לאזור אומץ ולהושיט עזרה לרב אשלג.
שמעון ( מביט ברב לוי): "הוא גוסס."
הרב לוי מרכין את ראשו.
שמעון: "הוא גוסס! אתה לא יכול להשאיר אותו כך!"
הרב לוי מסתובב.
שמעון נעמד לפניו.
שמעון ( מביט בעיני הרב לוי): "לא תסלח לעצמך, אתה שומע?! אם חס ושלום משהו יקרה לו, לא תוכל לסלוח לעצמך, ואיש לא יסלח לך!"
הרב לוי מביט בעיני שמעון.
שמעון עומד על הכביש ולא מתכוון לסגת לאחור.
שמעון: "אני מבקש ממך!"
הרב לוי מסתובב ומתקרב באיטיות לרב אשלג ששרוע על הרצפה.
הוא ניגש אליו ומביט בפניו חסרות החיים.
הרב אשלג לא זז, ונראה שחדל לנשום.
הרב לוי מזיז הצידה את תלמידיו ורוכן מעליו.
הוא נוגע בפניו של הרב אשלג בכפות ידיו, סוגר את עיניו ושותק.
כולם מסתכלים בשקט על המתרחש.
הוא מצמיד את ידיו חזק עוד יותר לראשו של הרב אשלג.
שמעון ( כמעט שומעים): "הוא חי."
הרב לוי: "דממה!"
הרב חדד עומד מאוחרי הרב לוי.
הרב חדד: "כבוד הרב..."
הרב לוי: "וגם אתה שתוק!"
הוא לוחץ חזק עוד יותר על ראשו של הרב אשלג. חולפות מספר דקות. פתאום הריסים של הרב אשלג נרעדים...
שמעון ( מתנשף): "הוא חי..."
הרב אשלג פותח את עיניו. כמו מתוך ערפל מתבהרות פניו של הרב לוי.
הרב לוי: "אתה עובד הרבה מאוד, אשלג."
ברוך: "הוא עובד 18 שעות ביממה."
שמעון ( מוסיף): "הוא כמעט לא ישן."
הרב לוי: "זה לא טוב. הוא חייב לנוח. אתה חייב לנוח, אשלג. ( מביט בחיים) אילו תלמידים אתם, אם אינכם דואגים למורה שלכם?!"
חיים: "זה בלתי אפשרי."
הרב לוי: "אל תענה לי כך. בפעם הבאה זה ייגמר הרבה יותר גרוע. זו היתה אזהרה ( מביט בברוך). מסור לאימך, רבקה, שצריך להביא אותו לים. ( ברוך לא מספיק לענות) ואל תתווכח איתי. אני יודע מה אני אומר."
הרב לוי קם, מנער את האבק מברכיו.
הרב לוי: "כמה ערמומי הוא, הרב קוק. ראו איך הוא ארגן לנו את הפגישה הזאת ( מגחך). ידעתי שהוא מקובל גדול."
הוא מסתובב ומתרחק. כולם הולכים אחריו.
הרב חדד רץ בעקבותיו, מציץ בפניו של הרב לוי. הוא אומר לו משהו. אבל הרב לוי שותק ושוקע במחשבותיו.
ירושלים. ביתו של הרב אשלג.
הרב אשלג שוכב במיטה. פניו חיוורות.
חלף שבוע מיום פטירתו של הרב קוק. כל הזמן הזה הוא לא מסוגל לקום ממיטתו.
אבחנת הרופאים נשמעת לו מוזרה: 'אפיסת כוחות'.
רק ביום השמיני הרגשתו מתחילה להשתפר.
רבקה מצפה לרגע הזה.
- "מחר אנחנו עוברים מכאן," היא אומרת לו. "אנחנו נוסעים ליפו. נגור ליד הים. כך תוכל לחשוב ולכתוב בחופשיות."
רצף תמונות דוקומנטריות. יפו של שנות השלושים. אוניות עוגנות בנמל. חנויות דגים מלכלכות. קירות של בתים שדהו בשמש הקופחת. באחד הרחובות חולף עגלון ערבי שמסיע את הרב אשלג, רבקה ורכושם הצנוע.
משפחת אשלג יורדת בחוף הים.
הילדים מתחילים לשחק בחול. הילדים הגדולים משגיחים על הקטנים.
הרב אשלג מתיישב בעייפות על החול. הילדים מקיפים אותו.
הרב אשלג: "אתם רוצים שאספר לכם משל קצר?"
כולם: "כן, כן!" ( מתיישבים סביב אביהם)
הרב אשלג: "שני מלחים הפליגו בסירה. הם יצאו לים הפתוח, וכבר לא רואים את החוף... פתאום אחד מהם לוקח מקדחה ומתחיל לקדוח חור תחתיו. השני צועק: 'עצור! מה אתה עושה?!' הוא משיב לו: 'מה אכפת לך? אני הרי קודח תחתי ולא תחתיך!'"
בת שבע ( בת 13 צועקת בקול): "איזה טיפש!"
הרב אשלג: "למה טיפש?"
שמעון ( בן 5): "הם הרי שטים באותה סירה. ובגלל החור הזה שניהם יטבעו."
הרב אשלג: "נכון, שמעון ( מלטף את ראשו). כל הכבוד!"
רבקה מחייכת. היא יושבת על החול לידם ומחזיקה בידיה את שמואל בן השנה.
הרב אשלג: "ומה המשל הזה בא ללמד אותנו?"
בת שבע: "שכולנו שטים באותה הסירה."
הרב אשלג: "מה זאת אומרת כולנו?"
שמעון: "כל היהודים!"
בת שבע: "כל העולם!"
הרב אשלג: "ומה זה אומר?"
בת שבע: "זה אומר שאנחנו לא מבינים שאנחנו באותה הסירה, ושאנחנו תלויים זה בזה..."
הרב אשלג: "ואיך נהיית חכמה כזאת?!"
שמעון: "גם אני, גם אני יודע את כל זה!"
הרב אשלג: "כל הכבוד גם לך, שמעון! אז מה אנחנו צריכים לעשות לדעתכם?"
שמעון: "לאהוב זה את זה."
בת שבע: "להבין שאנחנו שטים באותה סירה."
הרב אשלג מחבק את שמעון ואת בת שבע... מצמיד אותם אליו.
הוא מביט ברבקה. היא מביטה בילדים בגאווה.
פתאום הוא קם במהירות, פושט את מעילו ואת בגדיו, ונכנס לים בבגדיו התחתונים.
חורף. המים קפואים, אבל הוא כמו לא מבחין בכך.
הוא צולל ונעלם במים לזמן רב.
עוברת דקה...
שתיים...
רבקה מסתכלת במים...
הוא לא מופיע.
היא מתקרבת יותר ויותר אל המים ולא שמה לב לכך שהגלים כבר מכסים את רגליה, את שמלתה...
חולפת דקה נוספת...
והוא לא מופיע.
רבקה ( בלחש): "יהודה... ( ופתאום צועקת) יהודה!!!"
הרב אשלג מגיח הרחק לפנים, ומתחיל לשחות בתנועות ארוכות אל עבר הספינות שעומדות הרחק על המזח.
רבקה מסתכלת לעברו עד אשר הוא הופך לנקודה.
לב ים. הרב אשלג שוכב על גבו, כשידיו פרוסות לצדדים.