חלק יט'

תמונות דוקומנטריות. ישיבת האו"ם.

הדיון על הקמת מדינת ישראל.

הציפייה להחלטת האו"ם בישראל.

האו"ם. ספירת הקולות.

ישראל. אנשים צמודים למקלטי הרדיו.

הולכי הרגל עוצרים ליד תחנות עם מקלטי רדיו.

שקט של ציפייה.

האו"ם.

מתקבלת ההחלטה על הקמת מדינת ישראל.

צהלות של שמחה ברחובות.

דמעות של שמחה על פני האנשים.

שמחה וחג גדולים בישראל.

בעל הסולם מחזיק בידו מסמר חד.

בעזרת חוד המסמר הוא חורט על ידית סכין הקידוש שלו את הכיתוב: "מדינת ישראל".

בעל הסולם מתיישר.

הוא מרים את הסכין לפניו, ומראה אותו לתלמידיו ולילדיו שיושבים סביב השולחן.

שעה מאוחר יותר הוא יחתוך באותו סכין את חלת השבת.

בן גוריון פוסע במסדרון כשהוא מוקף בחברים ובשומרים.

בעל הסולם הולך לקראתו.

בן גוריון פורס את זרועותיו לצדדים.

בן גוריון: "איני יכול, איני יכול להיפגש איתך היום, כבוד הרב אשלג."

בעל הסולם מנסה להתקרב אליו,

אבל שני מאבטחים צעירים מזיזים אותו הצידה.

פתאום, בשקט וברוגע מופתי, בעל הסולם מזיז אותם הצידה וצועד לעבר בן גוריון.

המאבטחים עומדים צמוד לקיר, בלי יכולת לזוז ממקומם.

קולו של בן גוריון: "זו אוטופיה, אתה מבין את זה או לא?!"

בעל הסולם: "אוטופיה זה להקים את מדינת ישראל, ללא יסודות רוחניים."

בן גוריון: "נכניס את חובת לימוד התורה לבתי הספר, נעשה את יום השבת ליום מנוחה..."

בעל הסולם: "איני מדבר על כך. אני מדבר על מטרת הקמת המדינה."

בן גוריון: "המטרה – בית ליהודים."

בעל הסולם: "המטרה – בית לבורא."

בן גוריון: "אין לי זמן להתווכח איתך."

בעל הסולם: "שוב יישפך דם רב."

בן גוריון: "הרב אשלג, ב-14 במאי נכריז על הקמת מדינה יהודית. נקודה."

בן גוריון ממשיך הלאה.

המאבטחים הצעירים ההמומים מתנתקים מהקיר.

הם מביטים לאחור על בעל הסולם.

הוא נותר לבדו במסדרון.

לילה. שיעור.

הוא יושב בקרב תלמידיו.

בעל הסולם: "ב-ה' באייר תוקם מדינת ישראל הריבונית."

תמונות דוקומנטריות. ה' באייר 1948.

בן גוריון עומד על הבמה באולם גדוש אנשים.

הוא מרים את הפטיש, עוצר לרגע ומכה בו על השולחן.

בן גוריון: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל!"

דמעות על פני האנשים.

הרחובות מלאים דגלים. ריקודים. מוזיקה. צחוק...

המדינה חוגגת את הולדתה.

הערב מחליף את היום. והלילה את הערב...

כיתה.

בעל הסולם: "אבל מיד תפרוץ מלחמה."

פתאום קוטעים את השמחה קולות יריות כלי הנשק.

הפצצות. פאניקה.

תחילת מלחמת העצמאות.

כיתה.

בעל הסולם: "הזוהר כותב: 'ובני ישמעאל בזמן ההוא יעוררו את עמי העולם לבוא על ירושלים... וכל העמים ומלכיהם יתייעצו יחד עליהם, ומעוררים כמה גזֵרות רעות, וכולם בעצה אחת באים עליהם... ותהא עת צרה ליעקב...'"

בעל הסולם משתתק.

זמייה: "זה הכול? לא נכתב שם יותר?"

בעל הסולם: "אומנם לא יבואו לשבר אלא ממנה יוושע."

זמייה: "אז זה אומר שהם לא יצליחו?"

בעל הסולם: "לא במלחמה הזאת..."

רצף תמונות דוקומנטריות של המלחמה.

ספינות עמוסות נשק מתקרבות לחופי ישראל.

הן מורידות משא אל תוך סירות...

חיילים כבר רצים עם הנשק שתלוי עליהם באלכסון.

הם קופצים לתוך בורות...

חלקם נופלים על הקרקע.

ביתו של הרב אשלג.

כיתה.

תלמידיו מקיפים אותו, כמו מאבטחים אותו.

הם מקשיבים לדבריו.

הרב אשלג: "המפנה יתרחש אחרי עשרים ואחד יום, בזמן קרבות שיארכו עשרה ימים ברציפות. אנחנו נכבוש את רמאללה ולוד ונתחבר לירושלים..."

זמייה: "ממש בקרוב תסיים את ספר האור, והוא יביא גאולה לעולם..."

בעל הסולם: "קודם כול יבוא החושך. כך זה צריך להיות. ככל שיש יותר אור, כך רואים יותר את הלכלוך. אנשים יגלו את פרעה. הם יגלו אותו בתוכם. אך השאלה היא האם הם ירצו לברוח משליטתו..."

תמונות דוקומנטריות של סיום המלחמה.

רכבים משוריינים חודרים לירושלים,

בסיני נפרצים הביצורים המצריים...

דגל ישראל מונף על התורן, נחתם הסכם...

קולו של בעל הסולם: "אם לא תשמעו בקולי עכשיו, כעבור חמישים שנה נקבל מדינה עייפה ממלחמות, המורכבת מאנשים שאיבדו את כל האידיאלים שעליהם חונכנו. אנשים שיחלמו על דבר אחד בלבד – על הדרך המהירה לברוח מכאן..."

אולם מלא עד אפס מקום.

על הבמה עומד הרב אשלג.

קול מהאולם: "איזו שטות! מי הזמין אותו לכאן?!"

קול: "אנחנו חוגגים ניצחון, לא תבוסה!"

בעל הסולם: "מטרת הקמת המדינה אינה הקמת מדינה ליהודים."

שריקות בקהל.

בעל הסולם ( מתגבר על השריקות בקולו): "המטרה! לבנות מדינה... שתחיה על פי חוקים רוחניים עליונים..."

קול מהקהל: "איפה היו החוקים העליונים שלך כששרפו אותנו באושוויץ?!"

הר של קולות. שריקות...

בעל הסולם ( מתעלם מהקריאות): "היהודים חייבים להגיע לכך ראשונים. תחילה אלה שחיים כאן, על פני האדמה הזאת. ולאחר מכן להביא לכך את כל העולם."

שוב שריקות וצעקות.

- "תורידו אותו מהבמה!"

- "כל העולם לא קיים! קיימת רק מדינת ישראל הריבונית!"

- "אנחנו נבנה כאן חברה של שווים, גן עדן ליהודים, לבדנו, בלי כוחות עליונים למיניהם!"

האולם מריע.

בעל הסולם מחכה שמחיאות הכפיים יירגעו.

הקהל נרגע.

הוא סוקר את האולם במבטו.

קולו של בעל הסולם: "לא תבנו כאן גן עדן! איש אינו זקוק למדינה כזאת, לא אתם, ולא העולם. הבורא לא שורה בה."

שריקות וצעקות.

פתאום בעל הסולם שותק. וכולם משתתקים.

הוא מביט הרחק מעל ראשיהם.

כמה אנשים בשורות הראשונות מסתובבים לאחור, מנסים להבין לאן הוא מביט.

קול מופתע: "נו, למה אתה שותק?"

הבזק. בעל הסולם יוצא מהנקיק אל האור...

אחריו מופעים ברוך וחיים.

בעל הסולם ( לוחש): "ירושלים"

פניהם של ברוך וחיים קורנות מאושר.

מחשכת הנקיק מופיעים שמעון וזמייה.

הם פוגעים בפתאומיות בקיר בלתי נראה.

זמייה צועק, מכה בקיר. דם מטפטף מידיו.

שמעון מחבק אותו.

הם מביטים בשקט בחבריהם שמתרחקים...

קולו של שמעון: "לכו! אנחנו נחשוב עליכם! רק הגיעו...!"

זמייה בוכה חרישית ונצמד לשמעון.

קולו של שמעון: "כל המחשבות עליהם! על אחיך הגדולים!"

בעל הסולם צועד בראש לעבר השער הפתוח של העיר הלבנה.

קול: "היי!"

הצעקה מחזירה את בעל הסולם לאולם.

בתוך האולם.

בעל הסולם ( עומד מול הקהל ומדבר בשקט רב): "הבינו... הקשיבו לי... רק תרצו... פשוט תרצו... להתחבר עמו... עם החוק הזה... עם מקור החיים! הציבו לעצמכם את זה כמטרה... ותראו... אתם תראו... איך כל העולם ירצה בפריחתנו, משום שנתחיל להעביר את האור לכאן, לעולם השפל מבין כל העולמות. האור ייכנס לממלכת החושך והאגו הזאת, וישנה את הכול, ואת כולם, בן רגע. כולם יראו באורו, שהעולם מאוחד, שכל העולם הוא משפחה אחת, שכולנו קשורים בקשר נעלה של..."

דממה. כולם מביטים בבעל הסולם.

הוא עומד כשכולו מכוון קדימה.

- "...אהבה."

הבזק.

בעל הסולם, ברוך וחיים מתקרבים לשערי העיר הלבנה שפתוחים לרווחה.

שמעון וזמייה עומדים מול הקיר הבלתי נראה ומביטים בהם.

הם לא מסוגלים להתקדם יותר.

בעל הסולם נכנס פנימה...

התלמידים נכנסים אחריו בהיסוס.

- "הם נכנסו," נשמע מאחור קולו הנפעם של שמעון.

הם הולכים בעיר.

אנשים יפים מחייכים לעברם. אנשים מכל הגזעים, מכל העמים.

ברוך: "זה לא חלום!"

קולו של בעל הסולם: "זו ירושלים שבלב..."

חיים: "אלוקי, כמה גדול אתה! אלוקי, כמה אהבה יש בך!"

לפתע שמעון לא מרגיש עוד במחיצה שלפניו.

הוא מפחד להאמין בכך.

הוא מושיט את ידו קדימה בעדינות.

היד "נכנסת" פנימה.

- "נצעד יחד, זמייה," אומר שמעון ומשתדל לשמור על קור רוח. "הדבר החשוב ביותר הוא – אף לא מחשבה אחת על עצמך... נו!"

הם צועדים קדימה ועוברים את המחיצה יחד.
הם פוסעים לעבר שערי העיר.

מחזיקים את עצמם, כדי לא לרוץ.

הם לא מביטים לאחור; מסתכלים קדימה בלבד.

ופתאום אל תוך האידיליה הזאת פורצות צעקות ושריקות.

אולם מלא אנשים.

בעל הסולם עומד מול קהל גועש ועצבני.

צעקות: "רד מהבמה!!!"

עגבניה מושלכת לעברו.

בעל הסולם אינו מנסה להתחמק.

היא חולפת במרחק סנטימטר מראשו, ונמרחת על הקיר.

האולם שואג בקול.

ונעלם.

הבזק. הם הולכים בעיר הלבנה, מחייכים ושמחים.

בעל הסולם מוביל את תלמידיו.

ברוך לוחש: "אלוקי, כמה אהבה!"

זמייה לוחש: "אלוקי, כמה אהבה!"

פתאום צלליות שחורות חולפות על פניהם... ונעלמות.

קולו של בעל הסולם: "החזיקו חזק!"

שוב חולפת צללית.

כפיל של זמייה מתקרב לעברו במהירות.

קולו של בעל הסולם: "אף לא מחשבה אחת על עצמך!"

והכפיל מתפרק באוויר.

בעל הסולם: "וכאשר ייפתחו עיני האנשים והם יבינו ש'היו כחולמים'. והם ירצו לחיות על פי חוקי האהבה."

אנו מגלים שהוא אומר את הדברים הללו בפני האולם הגדוש.

בתגובה הוא שומע את שאגות ההמון.

בעל הסולם מרים את ידו.

כולם משתתקים.

בעל הסולם: "אני אדבר, ואתם תקשיבו."

האולם משתתק מיד.

כולם מביטים בבעל הסולם.

מישהו מנסה לצעוק, אבל הדבר לא עולה בידו. עיוות פוקד את לסתו.

מישהו אחר פותח וסוגר את פיו מבלי להוציא הגה.

בעל הסולם: "חוק המדינה יהיה – אהבת הזולת. משום שזהו התנאי... לגילוי הבורא."

תמונות של האנשים קפואים על מקומם.

מקשיבים בשקט לדברי הרב אשלג.

בעל הסולם: "מדינת ישראל תקבל על עצמה את החוק הזה. [1] ותהפוך לנקודה המרכזית בעולם."

תמונות... בן גוריון מקשיב, תומך את ראשו בידיו.

בעל הסולם מתחיל ללכת על הבמה. הקהל עוקב אחריו כמהופנט.

בעל הסולם: "אלה עקרונות החברה העתידית ( עוצר). כל העולם – משפחה אחת. כל העולם הוא עם אחד, שחי על פי חוקי הבורא. אין לבנים ושחורים, מתורבתים ולא מתורבתים."

דיוקנים של האנשים שבוהים ברב אשלג.

קולו של בעל הסולם: "העולם לא יוכל להתקיים אחרת בתקופת פצצת האטום. הבורא נתן לאנשים את הטכנולוגיה, והם יצרו את פצצות האטום והמימן. אם לא תקשיבו לי עכשיו, יגיעו מלחמות עולם שלישית ורביעית, והפצצות יעשו את שלהן. ולשארית שתישאר אחרי החורבן, לא תהיה עצה אחרת אלא לקבל על עצמם את חוק האחדות."

בעל הסולם נעמד במרכז הבמה ואומר בצורה ברורה מאוד:

- "הן יחיד והן אומה לא יעבדובשביל עצמם יותר ממה שצריכים לקיומם ההכרחי, וכל שאר מעשיהם יהיו לטובתזולתם." ( פאוזה) "ואם כל אומות העולםיסכימו לכך, יתבטלו המלחמות היות שלא תהיה כל סיבה להן. יימנע המשבר הגדול שעומד בפתח, וגם הטבע לא ינקום בנו את נקמתו באמצעות שטפונות ואסונות. ישררו השלווה והאיזון – רק משום שכל אחד יאהב את זולתו. זה הכול. הכול פשוט כל כך. חשבו על זה. הזמן קצר."

בעל הסולם יורד מהבמה ויוצא מן האולם.

כולם מלווים אותו במבטם...

כשהוא יוצא מהבניין, החלונות נפתחים לרווחה ועשרות ראשים יוצאים מהם, מביטים עליו מתרחק.

כשהוא מתרחק מהבניין מתחילות להישמע צעקות...

הוא הולך ברחוב.

אנחנו שומעים מספר אנשים רצים אחריו.

הוא לא מסתובב לאחור.

זהו בן גוריון ושני מאבטחיו הצעירים.

בן גוריון: "הרב אשלג!"

בעל הסולם עוצר.

בן גוריון: "אתה מאמין במה שאמרת?"

בעל הסולם: "אני רואה את זה."

בן גוריון: "כפי שכותב ישעיהו: 'וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטןנוהג בם.'"

בעל הסולם: "לא נמרים, ולא אריות ולא גדיים... והנער הקטן אינו נער אלא הרצון שלך, דוד. הרצון לחיות על פי חוקי הצדק. שכל העולם יהפוך ללב אחד. זו המשמעות של המשפט שציטטת."

בן גוריון: "אני לא מצליח לדמיין לעצמי איך אתה חי. איש אינו מקבל אותך, אתה מצטייר בעיני כולם כמשוגע..."

בעל הסולם: "אני חי אותו. החיים שלי פשוטים יותר מחייכם."

בן גוריון שותק.

הוא מנסה למצוא את המילים הנכונות.

בן גוריון: "אתה יודע, לא רציתי להגיד לך את זה לפני שנשאת את דבריך, אבל יענק'לה נהרג. בקרב הראשון. אמרו לי שהוא פשוט קם והלך תחת אש... להתראות הרב אשלג. תודה לך על היותך כל כך... מלא אור."

בן גוריון מסתובב והולך. מאבטחיו הולכים אחריו.

בעל הסולם עומד בדממה במרכז הרחוב.

חזרה לראש הדף