כאמור, חוכמת הקבלה מבדילה בין "עצמותו" ובין ה"בורא". הבורא בורא את הנבראים על ידי תכונת ההשפעה מתוך מחשבה שיידמו לו, ולאחר שברא אותם הוא משפיע עליהם כך שייהפכו דומים לו.
מחשבת הבורא כלפינו נקראת "מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו". אבל היא מורגשת בנו ככזו רק לאחר שאנו משתווים עמו – אז אנו מרגישים טוב. בדרך ההתפתחות, בשעה שאנו עובדים על תיקון עצמנו בהשוואת הצורה לפני שהגענו למצבנו הסופי, ייתכן שנרגיש רע.
בדרך ההתפתחות האדם נמצא במצב של בחירה. לכן דווקא לאדם, ולא לדומם לצומח או לחי, ניתנה האפשרות לקבל את חוכמת הקבלה ולהבין בעזרתה את הקורות אותו ואת העולם שבו הוא נמצא. בדרך ההתפתחות האדם מתקדם רק באמצעות הבחירה החופשית. העבודה בהשוואת הצורה דורשת מהאדם להשקיע יגיעה ולהתאמץ. רק אם יעשה זאת יוכל להתקדם – אין אפשרות אחרת.
תפקידה של חוכמת הקבלה הוא להסביר לאדם מהו המאמץ הנדרש ממנו כדי להשלים את כל הדרך מרגע בריאתו עד לגמר תיקונו. חוכמת הקבלה מבארת מהן הפעולות שעל האדם לבצע בעצמו, ברצונו ובהכרתו, כדי להגיע מהופכיות הצורה עד לגמר התיקון – ממצב שבו הבורא משפיע והאדם אינו משפיע, למצב של שלמות, ייחוד, דבקות.
חלק מהדרך, אומרים המקובלים, עובר האדם מבלי להיות מודע לכך. הוא נולד, חי ומת מבלי לדעת היכן הוא נמצא ומה עליו לעשות. חלק אחר מהדרך עובר האדם מתוך הכרה. הוא מתחיל להתעניין ולפיכך להבין היכן הוא נמצא, באיזו מציאות הוא נתון, מה עליו לעשות וכיצד יוכל להתמזג עם מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו.
מחשבת הבריאה מפעילה את כל המציאות ולוחצת על האדם במטרה להניעו ממצבו ההתחלתי לגמר תיקונו. לכן המקובלים אומרים שמחשבת הבריאה היא היא הסיבה לכל הצרות והייסורים, לכל הדברים הבלתי-נעימים ולכל החסרונות, מהקטנים ועד הגדולים. מחשבת הבריאה אכן נובעת מכל הטוב של הבורא, אך היא דוחפת את האדם להשתוות הצורה ומשום כך אנו מרגישים את הלחץ שלה כשלילי.
כל הרע והקושי שהאדם מרגיש הם ביטויים של אי-השתוות הצורה עם הבורא. אם רק המצב שבו הנברא והבורא נמצאים יחד מורגש באדם כטוב, אזי כל עוד הנברא לא הגיע למצב זה הוא ירגיש רע. נמצא כי הנברא מרגיש רע בהתאם להתפתחותו, במידה שהגיע למצב שבו לפי מחשבת הבריאה הוא חייב להזדרז בהתפתחותו.
כפי שנאמר לעיל, חוכמת הקבלה מבררת את המושג "בורא". המילה "בורא", הנגזרת מצירוף המילים "בוא וראה", מצביעה על יכולתו של הנברא לגלות את הבורא, להתקרב אליו, להבין אותו, ובהתאם לכך גם להבין כיצד יוכל להשתנות ביחס אליו. חוכמת הקבלה עוסקת במציאות כולה, העליונה והתחתונה, זו המורגשת באמצעות חמשת החושים וזו המורגשת בחוש הנוסף. היא מבארת את התפתחות הבריאה בכללותה, על הסיבות לה וצורותיה. היא מסבירה מדוע בנוי העולם כפי שהוא בנוי ומתארת את התפתחותם של כל נשמה ונשמה ושל כל פרט בבריאה וכן את הקשרים בין כל חלקי המציאות. לפי חוכמת הקבלה, האדם, כנזר הבריאה, מחויב להביא את כל המציאות לייחוד, לשלמות, לגמר התיקון.
דרכו של האדם מובילה אותו מריחוק מוחלט מהבורא ועד להשתוות צורה מוחלטת עמו. כפי שהבורא משפיע על האדם ומורגש בו וכפי שהאדם תופס את הבורא, כך מוטל על האדם לתקן את עצמו בצורתו החיצונית כלפי הבורא. האדם מתחיל אפוא את דרכו מהצורה ההפוכה לבורא. בעת בריאתו הוא היפוכו של הבורא, ובגמר תיקונו הוא דומה לו לחלוטין. הדרך מן המצב ההתחלתי למצב הסופי נקראת "דרך התיקון", והאדם מתקדם בה באמצעות בחירה.
נשאלת השאלה, מדוע האדם חייב להתחיל את דרכו במצב הפוך מהבורא וממנו לעבור את הדרך כולה? המקובלים אומרים שכדי להרגיש את מצב הדבקות, עלינו להרגיש קודם את המצב של חוסר-הדבקות. כל מצב ממצבי הנברא מורגש ביחס למצב ההפוך לו, כדברי הכתוב: "כיתרון האור מן החושך" (קהלת ב, יג). גם במסגרת העולם שלנו, בקיאות בפרט כלשהו מפרטי המציאות דורשת היכרות עם כל התכונות המנוגדות לו. רק כך האדם יכול לרכוש ידע על דבר כלשהו. האדם לעולם אינו תופס את הדבר לכשעצמו, אלא רק ביחס או בהשוואה למשהו אחר. השכלתו של האדם נובעת מתוך העמדת שני דברים זה לעומת זה.
האדם נדרש אפוא לחוות ולהבין את מצבו הבלתי-שלם, מצב בלא תיקון ודבקות, ומתוך גילוי החסרון להשיג את מצב השלמות.