הצמצום

בחינה ד' מרגישה תענוג מהבורא ומפעולת ההשפעה ורוצה ליהנות משניהם. לאחר מכן חלה התפתחות נוספת: כתוצאה מהרגשת הרצון שלה ליהנות, בחינה ד' מתחילה לחוש את עצמה כהפוכה מהמשפיע ביחס לרצון שלה ליהנות. דרך כל ההבחנות שקיימות בה היא משיגה את תכונת המשפיע (בחינת שורש) ומרגישה שהיא הפוכה ממנו.

הרגשת ההופכיות של בחינה ד' דומה למצבו של הנברא בסוף בחינה א'. גם אז קיבל הנברא תענוג והרגיש בתוך התענוג את הניגוד שבין מצבו ובין בחינת שורש. בחינת שורש נעלה מבחינה א', ולכן בחינה א' הרגישה את מצבה כפחות ביחס לשורש. כתוצאה מכך התעורר בה רצון להחליף את רצונה ולהידמות לבחינת שורש. כך נוצר בה רצון להשפיע, הנקרא "בחינה ב'".

אלא שהתגובה בבחינה ב' היא תגובה על רצון שבא מלמעלה – בתהליך הבריאה של בחינה א' נברא קודם הרצון ורק לאחר מכן בא המילוי. לכן, כיוון שהרצון והמילוי שבבחינה א' אינם שלה, מסוגלת בחינה א' להחליף את רצונה בקלות לאחר שהיא מרגישה כי עדיף לה להיות כמו בחינת שורש.

מה שאין כן בחינה ד' מרגישה את רצונה כשֶלה, כרצון הנולד מתוכה, "מלמטה". כתוצאה מהידמותה לבורא בבחינה ג' בחרה בחינה ד' לקבל את כל המצב של הבורא כתענוג. בבחינה ד' נולד בפעם הראשונה רצון עצמאי. היא מרגישה שזה הרצון שלה ושהוא הפוך מהבורא. לכן אין באפשרותה להחליף אותו כמו שעשתה בבחינה ב'. תחושת הניגוד בין מצבה של בחינה ד' ובין המצב של הבורא מכונה "בושה".

הרצון בבחינה ד' שייך לבחינה ד', הוא רצונה ממש. דווקא ביחס אליו היא מרגישה את ההופכיות שבֵינה ובין הבורא. להבדיל מבחינה ב' אשר רצתה להידמות לבורא ועשתה כן בלא כל מאמץ, בחינה ד' אינה יכולה להעדיף רצון אחר על פני הרצון שלה. בחינה ב' הרגישה את רצון הבורא ונדבקה אליו; היא רכשה אותו על פני הרצון לקבל של בחינה א'. לעומת זאת, בחינה ד' אינה יכולה לעשות זאת. בחינה ד' אינה רוצה להישאר ברצון החדש שלה, ברצון של הנברא לקבל. היא מעדיפה להסתלק ממנו, אבל אין ביכולתה לעשות כן, כי הרצון הזה נולד בתוכה. הרצון של בחינה ד' "לקבל" נולד מתוך עצמה, כתוצאה מהפעולות שקדמו לה. לכן, בנקודה זו נדרשת פעולה מיוחדת.

כל שביכולתה של הבחינה הד' לעשות כעת הוא לא להסכים עם רצונה, לא לרצות להישאר ברצון שלה עצמה. יחס כזה של בחינה ד' כלפי רצונה עצמה מכונה "צמצום". ומשום שזו הפעם הראשונה שבה מתרחש צמצום כזה, אנו מכנים אותו "צמצום א'" (צ"א).

הרצון שנולד בנברא הוא רצון טבעי – רצון שנקלט בתוכו ומורגש כשלו, כטבע, ולכן הוא אינו יכול להיפטר ממנו. הנברא יכול רק לא לרצות ברצון המחויב בהכרח על פי הטבע, אבל אין ביכולתו להחליף אותו ברצון אחר. לאחר יציאתה של בחינה ד' לא יכול לבוא רצון אחר תמורתה, אבל ייתכן יחס אחר לרצון שבה, ובצמצום א' היחס הזה מתגלה.

הרצון לקבל קיים תמיד וגורם לנברא להרגיש את עצמו כמי שרוצה ליהנות מהתענוג שמגיע מהבורא ומנוכחות הבורא המורגשת בו. טבעו של הנברא הוא הרצון לקבל, והטבע הזה קודם לכול. הרצון לקבל הוא נתון קבוע. הנברא רוצה ליהנות ממה שהתגלה בבחינה ג' הן מהנתינה והן מהנותן ורק ביחס לרצון לקבל הנברא יכול לקבוע יחס כזה או אחר לטבע שלו: להסכים עמו או לא להסכים, לקבוע את אופן השימוש בו.

לאחר שהנברא מחליט לא להשתמש ברצונו, מסתלק האור החוצה מכל ארבע הבחינות. כל ד' הבחינות נותרות ריקניות מאור. במצבם המלא באור נקראו ד' הבחינות "עולם אין סוף". כעת, במצבם הריק, נקראות אותן ד' הבחינות "עולם הצמצום".

סיכום: נחזור ונתאר בקצרה את שרשרת ההתפתחות בדרך סיבה ומסובב מתחילתה. מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו היא בחינת שורש, וממנה יוצאות בחינות א', ב', ג' וד'. בחינה ד' המלאה באור נקראת "עולם אין סוף". לאחר יציאת עולם אין סוף מצמצמת בחינה ד' את עצמה בצמצום א'. בחינה ד' המצומצמת נקראת "עולם הצמצום" (ראו שרטוט מס' 4).

הרשימו של בחינה ד' בעולם אין סוף הוא ד/ד. הד' הראשונה מצביעה על מצבו של האור ונקראת "רשימו דהתלבשות", והד' השנייה מצביעה על מצב הכלי ונקראת "רשימו דעביות". הכלי נמדד לפי עביותו, שהיא גודל הרצון לקבל שבו, והאור נמדד לפי עוצמתו. עוצמת האור תלויה בעביות הכלי.

שרטוט מס' 4

גם בעולם הצמצום הרשימות הן ד/ד, אלא שהן רשימות מהאור ומהכלי במצבם המצומצם. בעולם הצמצום אין אור, אך יש בו רשימו מהאור שמילא את הכלי לפני הצמצום. לאחר הצמצום הכלי הוא הרצון לא להשתמש ברצון. בעולם הצמצום הכלי הוא התגובה על מצבה של בחינה ד' המלאה באין סוף.