כאמור, הצעד הראשון של בחינה ד' הוא דחיית האור המגיע אליה. בכך היא מבטאת את רצונה לא להשתמש ברצון לקבל, לא לקבל את האור כפי שהתקבל טרם הצמצום. לאחר דחיית האור יכולה בחינה ד' להתחיל לקבל על מנת להשפיע, אך תחילה עליה לבדוק את עצמה ולמדוד כמה כוונה יש לה להיות כמו הבורא המשפיע.
כעת בחינה ד' מבינה כי ככל שרצונה יהיה גדול יותר, כך תוכל להשפיע יותר. לכן משלב זה ואילך נהוג לצייר את בחינה ד' בצורת קו ולא כעיגול. למעלה, בראש הקו, נמצא הבורא – תכונת ההשפעה. בתחתית הקו נמצא הנברא – תכונת הקבלה. בחינה ד' מחלקת את עצמה לרצונות בדרגת שורש, א', ב', ג' וד'. רצונות שעמם היא מסוגלת להשפיע יותר ממוקמים גבוה יותר, קרוב לבורא – ולהיפך: רצונות שעמם היא יכולה להשפיע רק במעט או שכלל אינה מסוגלת להשפיע עמם לבורא ממוקמים רחוק מן הבורא.
הנברא מוצא את מקומו בסולם המדרגות שבין טבע הנברא לטבע הבורא, בהתאם ליכולתו להידמות לבורא. כך בחינה ד' מודדת את עצמה: בהתאם לכוונתה להשפיע ולהידמות לבורא היא רואה את עצמה קרובה יותר אליו, גבוהה יותר (כי כך היא מעריכה את תכונת ההשפעה כגבוהה וכנעלה) או רחוקה יותר ממנו, שפלה וגרועה.
בחינה ד' תמיד צריכה למדוד את כוונתה. עליה לעשות צמצום ולשקול במדויק את יכולתה או את אי-יכולתה להשפיע לפני פעולת הקבלה. לשם כך נוצר בה מצב חדש הנקרא "ראש". קודם כול הראש דוחה את כל האור המגיע אל בחינה ד' ולאחר מכן עורך את החישוב האמור (ראו שרטוט מס' 5).
האור הנמשך מהבורא אל בחינה ד' נקרא "אור ישר" (או"י). האור שבחינה ד' אינה רוצה לקבל באופן ישיר ודוחה אותו ממנה נקרא "אור חוזר" (או"ח).
שרטוט מס' 5
בחינה ד' דוחה אפוא את כל האור המגיע אליה מהבורא. לאחר מכן היא מודדת כמה היא מסוגלת לקבל, כך שהקבלה תיחשב להשפעה. את הבדיקה היא עורכת ביחס לרשימות שנותרו בה לאחר הצמצום: ד' דהתלבשות וד' דעביות (ד/ד). הרשימות הללו הן רשמים הקיימים בה ממצבה בעולם אין סוף: התרשמותה מהתענוג שהיה בה (ד' דהתלבשות) והתרשמותה מהרצון שהיה לה (ד' דעביות).
בחינה ד' בודקת את יכולתה להשפיע ביחס לרשימות ד/ד. היא מרגישה, כי הכוונה להידמות למשפיע תיתכן בבחינות שורש, א', ב' וג' שבה, אך בבחינה ד' עצמה לא תוכל לקבל על מנת להשפיע. לכן היא מחליטה לקבל את האור רק בחלק מרצונותיה.
לאחר החשבון בראש מקבלת בחינה ד' את האור ברצונות שורש, א', ב', ג', והרצון של בחינתה עצמה (ד') נותר ריק.
המקום שבו בחינה ד' מקבלת תענוג נקרא "תוך". המקום שבו אינה יכולה לקבל תענוג נקרא "סוף". הסוף של בחינה ד' בכללותה נקרא "סיום רגלין" (סיום רגליים), או בקצרה "סיום". ה"תוך" וה"סוף" יחד הם סכום כל הרצונות שבה נקראים "גוף". המקום שממנו והלאה נגמר הראש ומתחיל הגוף, הרצון, נקרא "פה". המקום שבו נפסקת קבלת האור נקרא "טבור". סך כל פעולותיה של בחינה ד' מראש ועד לסיום מכונה "פרצוף" (ראו שרטוט מס' 6).
שרטוט מס' 6
בהמשך, כאשר נבאר את מצבי הבחינה ד' בדרכה להידמות מוחלטת לתכונת ההשפעה, נמצא כי כמה ממצביה הם שורשים לגוף האדם בעולם הזה. ממצבים אלה נגזרים שמות המושגים "פרצוף", "פה", "טבור", "סיום רגלין" ואחרים, הנקראים לפי חלקי הגוף הגשמי.