נחזור לתיאור מצבי התפתחותו של הנברא. למדנו, שמלכות דאין סוף (בחינה ד') הצטמצמה והחליטה לקבל במידה שהיא יכולה להשפיע. עוד למדנו, כי סך כל פעולותיה של המלכות מה"ראש" עד ל"סיום רגלין" נקראות "פרצוף". הפרצוף כולל "ראש" ו"גוף", הגוף מתחלק ל"תוך" ו"סוף", התוך נמשך מה"פה" עד ה"טבור", וה"סוף" - מהטבור עד לסיום רגלין (ראו שרטוט מס' 6).
האור שנמשך אל הפרצוף ונעצר בפה נקרא "אור ישר". הפרצוף דוחה את כל האור ישר, והאור הנדחה נקרא "אור חוזר". לאחר דחיית האור הפרצוף מחשב כמה הוא מסוגל לקבל על מנת להשפיע. מידת יכולתו של הפרצוף להשפיע נקראת גם היא "אור חוזר".
לאחר החשבון שנעשה בראש הפרצוף מקבל הפרצוף את התענוג שמלובש באור חוזר, בכוונה על מנת להשפיע. שני האורות האלה, אור ישר המלובש באור חוזר, נקראים יחד "אור פנימי" (או"פ). האור פנימי מתפשט ב"תוך" הפרצוף. חלק הפרצוף שאינו מסוגל לקבל את האור בכוונה על מנת להשפיע (בחינה ד') נקרא "סוף הפרצוף". חלק זה של הפרצוף נותר ריק.
לצורך הדוגמה נניח, כי הפרצוף חישב ומצא שביכולתו לקבל על מנת להשפיע עשרים אחוז מהאור ישר הנמשך אליו. בהתאם להחלטה שהתקבלה בראש הפרצוף, התקבל האור והתפשט עד הטבור. 80% מהאור ישר שהגיע נשארו מחוץ לפרצוף (ראו שרטוט מס' 7). האור הנותר מחוץ לפרצוף נקרא "אור מקיף" (או"מ). שמו נגזר מאי-יכולתו להיכנס אל תוך הפרצוף. הפרצוף מבחין בו, מבדיל אותו ודוחה אותו.
פעולת הפרצוף היא פעולה מורכבת. יש בה יותר מאשר אור הנמשך אל הפרצוף ומאיר בו. באור הנדחה, המכונה "אור מקיף", נמצא היחס של הנברא. הנברא מבין, כי 80% של האור מקיף עומדים כנגד בחינה ד' שלו, שאין ביכולתו למלאה. בתוך האור המקיף כלולים העבודה, היגיעה והדחייה של הנברא. זאת משום שהאור מקיף הוא תוצאה מדחיית המסך – האור הנדחה מהנברא. הנברא מבין את התענוגים הגדולים המצויים באור שהוא דוחה, מרגיש אותם ומחליט שאינו מסוגל לקבלם. התענוגים הללו גדולים מכדי שיוכל לקבלם בעל מנת להשפיע.
בנקודה זו חשוב לציין, כי בחינה ד' שבסוף הפרצוף אינה נשארת ריקנית לחלוטין כתוצאה מדחיית האור. בחינה ד' דוחה את האור מתוקף רצונה להידמות לבורא. זוהי פעולת ההשפעה שלה. היא אינה מסוגלת לקבל בכוונה להידמות לבורא, אבל בדחיית האור היא מבטאת את יכולתה המרבית להיות בהשפעה.
הריקנות של בחינה ד' בפרצוף אינה דומה לריקנות של מלכות דא"ס המצומצמת. מלכות דא"ס רק התפטרה מכל המילוי, ובחינה ד', לעומתה, נותרה ריקנית מסיבת רצונה להידמות לבורא. לכן בחינה ד' מרגישה בתוכה מילוי הנקרא "אור חסדים". מצבה דומה במקצת לבחינה ב' לאחר שדחתה את האור שמילא את בחינה א'. גם בבחינה ב' הורגש תענוג מהידמות מסוימת לבורא – תענוג מרצונה להיות כמשפיע. אמנם, היא עדיין לא משפיעה בפועל, אבל היא רוצה להשפיע.
הסיפוק המורגש כתוצאה מהרצון להידמות לבורא נקרא "אור חסדים" והוא מתפשט בסוף הפרצוף, מן הטבור ועד הסיום (ראו שרטוט מס' 7). אור החסדים מתפשט כתוצאה מפעולת הדחייה, מתוך רצון להיות דבוק לפעולת ההשפעה ולמרות אי-היכולת לקבל על מנת להשפיע. האור פנימי המתפשט עד לטבורו של הפרצוף נקרא "אור חוכמה". ובאומרנו כי סוף הפרצוף נותר ריק, הכוונה היא שהוא נותר ריק מאור החוכמה.
שרטוט מס' 7
כאשר פרצוף או נברא עושה פעולה כלשהי, הפעולה מתבצעת תמיד בבחינה ד' שלו – לא בבחינות א', ב' וג' ולא בשלושתן יחד – אי-אפשר לעשות שום פעולה שלא מתוך רצון. נשאלת אפוא השאלה, כיצד ייתכן שמהפה ועד הטבור הנברא פועל בג' הבחינות הקודמות לבחינה ד' ולא בבחינה ד' עצמה? (ראו שרטוט מס' 7)
התשובה היא, שגם מהפה עד הטבור הנברא פועל בבחינה ד', אלא שהוא עושה זאת במידה שהיא יכולה לעבוד עם הבחינות הקודמות לה. גם מתחת לטבור העבודה היא עם בחינה ד', אולם כאן, בשונה מהמתרחש מעל לטבור, הנברא עובד לא רק עם בחינות שורש, א', ב' וג', אלא גם עם בחינה ד' עצמה.
נמצא, כי העבודה היא תמיד עם בחינה ד'. ב"תוך" הפרצוף נכללת בחינה ד' בבחינות שורש, א', ב' וג', בבחינות ההשפעה של הבורא, ומצמצמת את עצמה. היא אינה עובדת עם הרצון הגדול שלה, אלא רק תומכת בבחינות הקודמות לה. עבודתה של בחינה ד' ב"תוך" הפרצוף נקראת "התכללות בחינה ד' בג' הבחינות הקודמות לה". לעומת זאת, ב"סוף" הפרצוף בחינה ד' עובדת גם עם ג' הבחינות הקודמות לה וגם עם בחינתה עצמה. לכן בסוף הפרצוף היא אינה מסוגלת לקבל.
בכל אחד מחלקי הפרצוף (ראש, תוך, סוף) יש עשר ספירות. והחשבון תמיד נעשה על הרצון, על הספירה העשירית – על הבחינה האחרונה שמרגישה את הרצון כשלה. רק היא מרגישה שהיא מחליטה ועצמאית. למעשה רק הספירה האחרונה מרגישה את עצמה כנברא.
ה"פרצוף" הוא אותה מלכות דא"ס העובדת עם כל רצונותיה. החשבון עד כמה היא מסוגלת לעבוד עם הרצונות שבה בכוונה על מנת להשפיע נקרא "ראש". המידה שהיא מסוגלת לקבל על מנת להשפיע בכל הרצונות שבה נקראת "תוך". והרצונות הנותרים שאינם יכולים לקבל בעל מנת להשפיע ומצטרפים לפעולת ההשפעה בצורה פסיבית על ידי הצמצום נקראים "סוף".
אם כן, מבנה בן שלושים ספירות המורכב מראש-תוך-סוף הוא המכונה "פרצוף". לא ייתכן מבנה אחר. רק כאשר תתקבל ההחלטה לקבל על מנת להשפיע ב-100% בכל יכולתו של הכלי, יתבטל "סוף" הפרצוף וכל האור יתקבל ב"תוך" (ראו שרטוט מס' 8). מצב זה מכונה "גמר התיקון". בגמר התיקון מלכות דא"ס תהיה מלאה כמו שהייתה טרם הצמצום, אלא שקבלתה תהיה על מנת להשפיע. בגמר התיקון יתוסף למלכות דא"ס "ראש", כוונה על מנת להשפיע, ואז היא תקבל את כל האור בעל מנת להשפיע בתוך הפרצוף – כולה תהיה כ"תוך".
שרטוט מס' 8