לאחר צמצום א' החליטה בחינה ד' לדחות ממנה את האור ולאחר דחיית האור היא בודקת כמה היא יכולה לקבל על מנת להשפיע ומקבלת באותו השיעור. לאחר הקבלה נותר בבחינה ד' חלק ריק, שבו אין היא מסוגלת לקבל כדי להשפיע. בחלק זה היא דוחה את האור. דחיית האור מתבצעת על ידי ה"מסך".
גופו של הפרצוף בכללותו הוא למעשה "רצון". הרצון בא לידי ביטוי במשיכת האור-התענוג לעצמו, כי הרצון נמשך אל התענוג. וכאן מקומו של המסך: המסך עומד בין התענוג לרצון ועוצר את התענוג. הוא אינו מאפשר לתענוג להתפשט בתוך הרצון בצורה ישירה כפי שהיה טרם הצמצום.
כאשר מגיע אור ישר לפרצוף, המסך דוחה אותו ובודק כמה הוא יכול לקבל על מנת להשפיע. יכולתו של הפרצוף לקבל על מנת להשפיע מכונה "אור חוזר". הפרצוף מלביש את האור ישר באור חוזר, והאור מתפשט בתוכו כאור פנימי.
לצורך הדוגמה נניח, כי ביכולתו של הפרצוף לקבל 20% מן האור שבא אליו בכוונה על מנת להשפיע. לאחר הבדיקה וההחלטה מתפשטים 20% מן האור ישר המלובשים באור חוזר בתוך הפרצוף כאור פנימי, מהפה ועד הטבור. ה-80% מהאור ישר שנדחה נותרים מחוץ לפרצוף ומכונים "אור מקיף" (ראו שרטוט מס' 9).
האור פנימי מתפשט בהדרגה בתוך עשר הספירות שב"תוך" הפרצוף (כפי שנאמר לעיל, את עשר הספירות אפשר למנות גם כחמש, בהתאם לנושא שבו דנים). האורות המתפשטים בתוך הפרצוף נקראים "נפש", "רוח", "נשמה", "חיה", "יחידה" (נרנח"י). הפרצוף מתמלא באורות הללו עד לגבול מסוים הנקרא "טבור". הוא יודע, כי מעבר לכך אין ביכולתו לקבל.
לאחר שהפרצוף מתמלא בחמשת האורות נרנח"י עד הטבור מתחיל האור מקיף שנותר מחוץ לפרצוף ללחוץ על הגבול שבטבור. הוא לוחץ עליו משום שהבורא רוצה שהנברא יקבל את התענוג בלא כל הגבלה; שהרי מחשבת הבריאה היא להיטיב לנבראיו, למלא את בחינה ד' בתענוגים בצורה ישירה.
אם מחשבת הבריאה היא למלא את בחינה ד' בתענוג בצורה ישירה, הרי שתגובת הנברא למחשבת הבריאה היא תוצאה של השפעה בלתי-ישירה – "מאחורי הקלעים" נותן הבורא לנברא להרגיש מהי המשמעות של להיות המשפיע, והנברא, כתגובה, מתחיל לרצות להידמות לו. עם זאת, כיוון שהאור רוצה למלא את הכלי בצורה ישירה, האור מקיף שנדחה מהפרצוף לוחץ עליו ורוצה להיכנס לתוכו (ראו שרטוט מס' 9).
שרטוט מס' 9
הפרצוף אינו יכול לסבול את הלחץ של האור המקיף. עם האור ישר שבראש הפרצוף הוא יכול להתמודד: הוא החליט לקבל אחוז מסוים ממנו בכוונה על מנת להשפיע וקיבל אותו כאור פנימי. גם עם האור פנימי הפרצוף יכול להתמודד, אבל את הלחץ המופעל עליו על ידי האור ישר אין ביכולתו לסבול.
כדי להסביר את הסיבות לכך נחזור למשל בעל הבית והאורח. האורח יושב לנוכח בעל הבית ומסרב לאכול. בעל הבית לוחץ עליו ומפציר בו שיתכבד, הרי כל הטרחה שלו לא היתה אלא בשביל האורח. נניח, כי בעל הבית הגיש לאורח חמש מנות – חמש מנות כנגד חמשת האורות נרנח"י המתלבשים בחמשת הכלים כתר, חוכמה, בינה, ז"א ומלכות. האורח היה רוצה לקבל מבעל הבית את כל האורות ולמלא את הכלי שלו; למעשה לכך הוא מצפה. אך מפני שנוסף על האורות הוא מרגיש גם את מהותו של בעל הבית – את הנותן, הוא חש בושה. הוא מרגיש את עצמו כמקבל ואת בעל הבית כנותן ואינו מסוגל לסבול את הפער. לכן הוא מצמצם את עצמו ומרכיב מסך מעל לכלי הקבלה שלו (ראו שרטוט מס' 10).
שרטוט מס' 10
האורח מחליט לא לקבל דבר. אך בעל הבית בשלו, הוא ממשיך להפציר באורח שיקבל, וכתוצאה מכך מתגלה בבעל הבית חסרון – הוא סובל מכך שהאורח אינו נהנה. גילוי החסרון של בעל הבית גורם לאורח להרגיש את עצמו כגדול יותר, שכן כעת הוא כביכול שולט בבעל הבית וקובע את מצבו. לאחר שהאורח מרגיש שבעל הבית סובל והסבל של בעל הבית הופך להיות לו לכאב – כאב המכונה "צער השכינה" – האורח יכול להתחיל לקבל. הוא מקבל את התענוג רק כדי להיטיב עם בעל הבית ולהַנות לו.
הכלי מחשב אפוא את המידה שבה יוכל לקבל על מנת להשפיע. הוא מקבל, למשל, 20% מהאור ו-80% הוא דוחה. הוא ממלא את עצמו חלקית ב-20% של כל אחד מהרצונות כתר, חוכמה, בינה, ז"א ומלכות, ומדמה את עצמו לבעל הבית ב-20%.
קבלת התענוג מחלישה את הרצונות, שכן עתה כל אחד מהם יודע מהו התענוג עצמו ומהו התענוג מההשפעה לבעל הבית. הם יודעים אילו תענוגים גדולים מתגלים בתוך הרצון לקבל. לאחר קבלת התענוג 80% של האור מקיף ממשיכים ללחוץ על ה"טבור" (ראו שרטוט מס' 9). האור מקיף מהווה אמנם רק 80% מהאור הישר שהגיע לפרצוף, אבל לכלי קשה מאוד לסבול אותו. האור מקיף מעיד על חוסר יכולתו של הכלי לממש את מחשבת הבריאה ועל סבלו של בעל הבית. הוא מעורר את הנברא להרגיש כמה טוב לקבל תענוג בתוך הכלי ודוחק בו להמשיך ולקבל.
נמצא, כי לאחר קבלת חלק מהאור עד לטבור הכלי שרוי בהתלבטות קשה. עליו להחליט האם להמשיך לקבל או לא.
הכלי מרגיש שאין ביכולתו להמשיך ולקבל. אם יקבל יותר, מתחת לטבור, תהיה זו קבלה בכוונה על מנת לקבל ולכך הוא אינו יכול להסכים. הוא אינו מסוגל להפר את החוק של צמצום א' שלא לקבל הנאה לעצמו בשום פנים ואופן. לכן כל שביכולתו לעשות הוא להסתלק ממצבו הנוכחי, לגרש ממנו את כל האורות בדומה לצמצום א'.
הכלי מסלק אפוא את כל האורות נרנח"י, שמילאו אותו מהפה ועד הטבור, ונותר ריק. בכך הוא חוזר למעשה למצבו הקודם טרם פעולת הקבלה. במצב זה יש לו ראש וכל גוף הפרצוף ריק.