לכל אחת מהבחינות יש שם. שמותיהן של הבחינות נקראות "ספירות" – "ספיר" מלשון מאיר, שכן רצון שבתוכו יש אור, מאיר בשל האור הממלא אותו. הספירות נקראות "כתר", "חוכמה", "בינה", "זעיר אנפין" ו"מלכות" (ראו שרטוט מס' 13).
שרטוט מס' 13
כתר מלשון כותרת. כתר הוא תחילת הכול – מחשבת הבריאה המכתירה, הפועלת והשולטת על כל המציאות, מתחילתה ועד סופה.
חוכמה נקראת כן משום שבבחינה א' רואים את כל האור והכלי שהקדיש הבורא לבריאה. בחינה א' מכילה בתוכה את כל הכלי והאור הבאים מבחינת שורש בצורתם הגולמית. כל שאר הבחינות הן רק ההתפתחות שלה. אמנם, בבחינות ב' ג' וד' הנברא רוכש הבנות, תכונות ומצבים חדשים, אך למעשה כל אלה קיימים בכוח כבר בבחינה א', ולכן היא נקראת חוכמה: "כוח-מה".
"בינה" היא מלשון "הבנה". בבחינה ב' הנברא מתחיל להבין במידת מה מיהו שעשה את כל זה, מה טבעו ומה רצונו. מחשבת הבריאה מתגלה לראשונה בבינה. כתוצאה מהכרת הבורא והבנתו מתעורר בבינה רצון להשפיע. גם האדם, אם ברצונו להגיע לתכונת ההשפעה, עליו להבין תחילה מהי: עד כמה היא גדולה ביחס לרצון שלו, המקביל לרצון לקבל שבחוכמה.
"זעיר אנפין" (ז"א) פירושו פנים קטנות. "פנים" היינו: הארת חוכמה, מה שהבורא מציג כלפי הנברא, ההטבה שלו. זעיר אנפין נקרא "פנים קטנוֹת" משום שהשתדלות הנברא להידמות לבורא דומה לילד הרוצה להידמות לאביו ומחקה את פעולותיו.
מלכות נקראת כן משום שהיא מולכת על רצונותיה. הרצון של מלכות הוא הרצון העצמאי הראשון. מלכות עצמה היא אשר ממלאת את רצונה, מרגישה בו כמקבלת ונהנית מהמתנה ומנותן המתנה.