התוספת שבבחינה ד'

אם כן, כדי שהנברא יגיע לחסרון עצמאי וירגיש את עצמו כקיים ברצון הזה, חייב הוא לעבור ארבע בחינות התפתחות ממחשבת הבריאה. הנברא עצמו הוא הבחינה האחרונה. בחינת שורש היא מחשבתו של הבורא כלפי הנבראים, ולכן המקובלים אינם מחשיבים אותה כשייכת לבריאה עצמה ואינם סופרים אותה יחד עם הבחינות א', ב', ג' וד' המייצגות את התפתחות הנברא. יחד עם זאת, מנקודת מבט הפוכה, אפשר לומר כי בחינות שורש, א', ב' וג' הן השלבים שבהם הבורא מפתח את הרצון לקבל במטרה להביא אותו לצורתו העצמאית הנקראת "נברא". כלומר, לעתים הדגש הוא על בחינת שורש ולעתים על בחינה ד'.

בחינת שורש היא הבורא, בחינה ד' היא הנברא, והבחינות ביניהן הן שלבי ההתפתחות. שלבי ההתפתחות מהבורא ועד לנברא משויכים גם הם לבורא – הנברא הרי לא פעל בהם דבר. אולם נברא החפץ להשיג את הבורא, משיג גם את שלבי ההתפתחות שלו, את האופן שבו הבורא הוליד ופיתח אותו (ראו שרטוט מס' 11), ודרך הכרת פעולות הבורא הוא מגיע להשגת הבורא. השגת הבורא מתוך פעולותיו נקראת בחוכמת הקבלה "ממעשיך הכרנוך" (שיר הייחוד). כך חוקרים המקובלים את המציאות ומגיעים להבנת הבורא.

שרטוט מס' 11

בחינה ד' נהנית משני מילויים שקיימים בה: מהאור המגיע ממחשבת הבריאה, ומהמעמד של הבורא – מהבנתה מה פירוש להיות כבורא. בעולם אין סוף שני סוגי המילוי הללו ממלאים אותה לחלוטין. הם ממלאים את הרצון לקבל שבה ואת הרצון ליהנות מההימצאות בדרגת המשפיע. את הרצון של בחינה ד' אפשר להמשיל לילד הנהנה מהקַבָּלָה מאמו ומהעובדה שהיא נותנת לו ודואגת לו. הוא לא רוצה לקבל סתם כך, אלא שדווקא היא תשרת אותו ותמלא אותו.

בבחינה ד' הנברא גילה את אהבת הבורא כלפיו. הוא מרגיש לא רק את המילוי, אלא גם את האהבה, ומאהבת הבורא אליו הוא רוצה ליהנות. התענוג הזה גדול עשרות מונים מהתענוג מהמילוי עצמו. התענוג מהמילוי המורגש בבחינה א' הוא תענוג קטן ביותר. כל תוספות התענוגים נובעות מהכרת המשפיע, מהרגשת החשיבות של הבורא. ככל שהנברא מגלה את הבורא כגדול וכחשוב יותר, הוא מקבל תוספת תענוג. לכן הרצון לקבל שהתפתח בבחינה ד' מֵעֵבֶר לרצון לקבל שהיה בבחינה א' הוא תוספת הנובעת מהכרת הבורא – תוספת מהכרת הפער בין דרגת הנברא בבחינה א' לדרגת הבורא בבחינת שורש.