ד׳ דרכים: עניים, חסידים, עבדים, בעלי קידוש השם

193. דוד המלך שם עצמו בד׳ דרכים. שם עצמו עם העניים. שם עצמו עם החסידים. שם עצמו עם העבדים. שם עצמו עם אלו המוסרים עצמם ונפשם על קידוש השם. שם עצמו עם העניים, כמ"ש, כי עני ואביון אני. שם עצמו עם החסידים, כמ"ש, שמרה נפשי כי חסיד אני. כי אדם צריך שלא ישים עצמו רשע. א"כ, האם לא יתוודה על חטאיו לעולם, שהרי בזה שם עצמו רשע? אלא כשיתוודה על חטאיו, אז הוא חסיד, כי בא לקבל תשובה, ומוציא עצמו מצד הרע, שהיה בטינוף שלו עד עתה, ועתה התדבק בימין העליון, חסד, הפשוט לקבל אותו. וכיוון שהתדבק בחסד, נקרא חסיד.

194. ואין לומר, שהקב״ה אינו מקבל אותו, עד שיפרט כל חטאיו מיום שבא לעולם, או גם אלו שנסתרו ממנו, ואינו יכול להיזכר בהם. אינו כן. אלא שאינו צריך לפרש אלא רק אלו החטאים שזוכר אותם, ואם שם רצונו בהם להתחרט עליהם בעת הוידוי, כל החטאים האחרים נמשכים אחריהם. כמו שאין בודקים בביעור חמץ, לא חורי הבית העליונים שלמעלה, ולא חורי הבית התחתונים שלמטה, אלא כיוון שבדק לפי מראית עיניו, לפי מה שיכול לראות, הכול נמשך אחר זה, ומתבטל עימו.

195. וכך למדנו בנגעים, כ״ד (24) ראשי איברים הם שאינם מטמאים משום מִחְיה, שהכוהן לא היה מטריח עצמו עליהם לראות אותם. וכמ"ש, לכל מראֵה עינֵי הכוהן, שהוא מקום, שהכוהן יכול לראות הנגע בבת אחת, בהסתכלות אחת, ואינו צריך לכפוף עצמו, ולהרים עיניו לכאן ולכאן.

אף כאן, אינו צריך לפרש חטאיו, מיום שהוא בעולם, שהם כמו חורי הבית התחתונים, שאינו צריך לבדוק אותם, ולא אלו החטאים ששכח אותם, שאינו יכול להיזכר בהם, שהם כמו חורי הבית העליונים למעלה. אלא לכל מראה עיני הכוהן, מה שיכול לראות בהסתכלות אחת, וכולם נמשכים אחריהם. וע"ז שם דוד את עצמו בתוך החסידים. שהיה מתוודה על חטאיו ומתדבק בימין.

196. ומאין לנו ששם עצמו עם העבדים? משכתוב, הִנה כעינֵי עבדים אל יד אדוניהם. וכתוב, הושַׁע עבְדך אתה אלקיי. ומאין לנו ששם עצמו עם אלו שמסרו נפשם על קידוש השם? משכתוב, שׂמֵח נפש עבְדך כי אליך ה׳ נפשי אשׂא. בכל אלו ארבעה: עניים, חסידים, עבדים, בעלי קידוש השם, עשה עצמו דוד המלך לפני אדונו.

197. הרימותי ידיי בתפילה לפני המלך הקדוש. אסור לאדם להרים ידיו למעלה חוץ מאשר בתפילה ובברכות ובתחנונים לאדונו. כמ"ש, הרימותי ידִי אל ה׳ אֵל עליון. ומפרש, הרימותי ידי.בתפילה. כי אצבעות הידיים יש בהן דברים עליונים. ועתה אני מרים ידיי בתפילה.

וכל מי שמסדר אלו ארבעה, עניים חסידים עבדים ובעלי קידוש השם, לפני אדונו, ועושה עצמו בחפץ לב בתיקון הזה כראוי, הנה בתיקון הזה, לא תחזור תפילתו ריקם.

198. בתחילה צריך לעשות עצמו עבד, לסדר שבחים לפני אדונו ולזמר לפניו. וזהו בתשבחות שלפני התפילה. ואח״כ יעשה עצמו עבד, כלומר אחרי שהתפלל תפילת העמידה, הוא עבד המסדר תפילה לאדונו. ואח״כ יעשה עצמו עבד, אחרי שהתפלל כל תפילתו והלך לו. וע״כ דוד עשה עצמו ג"פ בתפילה זו עבד, כמ"ש, הושע עבדך אתה אלקיי, שמח נפש עבדך, תְנה עוּזך לעבדך. הרי ג"פ שצריך לעשות עצמו עבד: לפני התפילה, אחרי תפילת שמונה עשרה, אחרי כל התפילה.

199. אח״כ צריך לשים עצמו בתוך אלו שמסרו נפשם על קידוש השם, בייחוד של שמע ישראל, שכל מי ששם רצונו כך בפסוק הזה, נחשב לו כאילו מסר נפשו על קדושת שמו.

200. אח״כ צריך לשים עצמו עני. כי בזמן שנכנס ודופק על פתחים של רום מרומים, כשאומר ברכת אמת ויציב, וסומך גאולה לתפילה, יהיה בתפילת עמידה, בשמונה עשרה, שבור לב עני ואביון, וישים רצונו להתכלל בתוך האביונים בשבירת הלב, ובשפלות נפש.

201. אח״כ צריך לשים עצמו בתוך חסידים בברכת שומע תפילה, לפרש חטאיו, כי כך צריך לעשות יחיד בשומע תפילה, כדי להתדבק בימין, שהוא חסד, הפשוט לקבל שבִים, ואז נקרא חסיד. הרי ארבעה אלו כראוי.

202. מי שכולל כל אלו, הוא מי שצריך לכלול אותם, וזהו עבד, הכולל כל השאר, שהם: קידוש השם, עני, חסיד. שלושה עבדים הם בשלושה מקומות, וכולם אחד. ועליהם כתוב, הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם. בין עבד לעבד נמצאים אלו האחרים. בין העבד הראשון, שלפני התפילה, לעבד האחרון, שלאחר תפילת העמידה, יש לו למסור נפשו על קידוש השם, ולעשות עצמו עני ואביון בתפילת העמידה, ולשים עצמו בתוך החסידים בשומע תפילה. העבד השלישי הוא אחרי שגמר וסידר את הכול, אחרי כל התפילה.

203. באותה שעה שסידר האדם כל אלו ארבעת הסדרים ברצון הלב, הוא לרצון לפני הקב״ה, ופורשׂ ימינו עליו בעבד השלישי, שאחרי כל התפילה, וקורא עליו ואומר לו, עבדִי אתה. כמ"ש, ויאמר לי, עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאָר. ודאי, שתפילתו של האדם הזה לא תשוב ריקם לעולם.

204. שני עבדים מאלו השלושה כוללים בתוכם כל אלו השאר, קידוש השם עני חסיד. כי העבד השלישי עומד לחתום בו החותם שלמעלה, לשים בו יד ימין המלך, ושהוא משתבח בו. אבל אלו שני עבדים, הראשון שלפני התפילה והשני שאחרי תפילת עמידה, הם כלל הכול. ודוד המלך שיבח את עצמו בהם, כמ"ש, אָנָה ה׳ כי אני עבדךָ, אני עבדך בן אֲמתך. כי אלו כוללים כל השאר.

העבד השלישי שאחרי כל התפילה, עומד כך לגאול אותי, כמ"ש, הושע עבדך אתה אלקיי. מי שמסדר כך, יהיה ידוע לו, שהקב״ה משתבח בו, וקורא עליו, עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר.

205. ע"ז אנו קוראים, הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש. כמה מתוקים הם דברים עתיקים שסידרו הראשונים, ואנו כשטועמים אותם, אין אנו יכולים לאכול אותם, שאין אנו מבינים אותם. הרי הפסוק מוכיח על שלושה עבדים, והם אחד, במקום אחד. שניים כמו שנאמר מקודם, והשלישי שיתעטר בו הקב״ה.

כי כתוב, כי לי בני ישראל עבדים, עבדיי הם. שהם שני עבדים, שלפני התפילה ושאחרי תפילת העמידה. וכתוב, לא יימכרו מִמְכֶּרֶת עבד, שהוא השלישי, משום שהקב״ה צריך להתעטר באותו העבד השלישי, וע״כ לא יימכרו לשֵׁם עבד, כי של הקב״ה הוא.

206. כתוב, מי בכם יְרֵא ה׳ שומע בקול עבדוֹ, אשר הלך חשֵׁכים ואין נוֹגַה לו, יבטח בשם ה׳ ויישען באלקיו. מי שרגיל לבוא לבית הכנסת להתפלל, ויום אחד לא בא, הקב״ה שואל עליו ואומר, מי בכם ירא ה׳ שומע בקול עבדו, אשר הלך חשכים ואין נוגה לו. אבל מהו, שומע בקול עבדו, במי? אם עבדו, הוא בנביא, או באיש אחר, א"כ מי נתן נביא או איש אחר לתפילה? האם משום שהתפלל תפילתו, הוא שומע בקול נביא או איש אחר בעולם?

207. אלא אותו המתפלל תפילות בכל יום, הוא שומע בקול, שקורא לו הקב״ה, ומשתבח בו ואומר, שהוא עבדו. כלומר, שומע בקול שנקרא עבדו. כי שבח עליון הוא, שיצא עליו קול, שהוא עבדו. ועוד שהקול נשמע בכל אלו הרקיעים, שהוא עבד המלך הקדוש. וזהו, שומע בקול עבדו.

208. אשר הלך חשכים ואין נוגה לו. האם משום שלא בא להתפלל, הוא הלך חשכים? אלא מטרם שמתאספים ישראל לבתי כנסת להתפלל, עומד ס"א וסוגר כל אורות עליונים, שלא יתפשטו וייצאו על העולם. וג"פ ביום הולכת הס"א, זכר ונקבה, ומשוטטים בעולם. והעת ההיא נתקנה לתפילה, משום שאין שם קטרוג כלל.

209. ואז הוא הזמן לתפילה, כי משום שס״א הולכים לשוטט בהרי חושך ובהר נִשְׁפֶּה, פתוחים אז החלונות של אורות העליונים, ויוצאים ושורים על בתי כנסת, בראשם של אלו המתפללים תפילות, ומתפשטים האורות על ראשיהם.

והקב״ה שואל על אותו שאינו נמצא שם, ואומר, חבל על פלוני, שהיה רגיל כאן, ועתה הלך חשכים, שעבר מהאורות, והלך לשוטט בהרים בעולם, כי הוא נמצא תחת שליטת הס״א שבהרי חושך, ויצא מנוגה, שהוא אור המאיר בבית הכנסת, ואין לו בו חלק. ואין נוגה לו, כמו שמתפשט ושורה על אחרים אשר בבית הכנסת, כמה טוב אובד ממנו.

ואילו היה שם, אז כמ"ש, יבטח בשם ה', בכלל העבד הראשון, שלפני התפילה, ויישען באלקיו, העבד השני, שאחרי תפילת העמידה.

210. כל האריות שבעולם הם גיבורים, ורבי שמעון ובנוֹ יותר מכולם. כל האריות שבעולם קשה להוציא טרף מפיהם, ואלו, נוח להוציא טרף, דברי תורה, מפיהם. הם טורפים טרף, ונותנים לכל.

211. אשר הלך חשכים. הלוא, אשר הלכו, היה צריך לכתוב? אלא הוא משום שהס״א שורים בחיבור זכר ונקבה, ומיד מתפרדים. הלך, בחיבור, והם אחד. חשכים, שכבר התפרדו. מתחילים בחיבור, ונפרדים מיד. כעין זה כתוב, רוח סערה באה, שהוא כלל זכר ונקבה דס״א, שנקראים רוח סערה, ואח״כ כתוב, באה, לשון יחיד ולשון נקבה, כי הנקבה עוזבת את הזכר, שמיד נפרדים.