אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / זוהר לעם / פרשת בלק / אם לא תדעי לך, היפה בנשים

224. אם לא תדעי לך, היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן. כנ"י אמרה כך לפני המלך העליון. כנ"י, זוהי עצֶרת, אסיפה, כמ"ש, מאסֵף לכל המחנות. כי מאספת אליה כל המחנות העליונים, שהיא המלכות, שמקבלת מט"ר.

225. ומתוך שלפעמים נקראת הנוקבא, המלכות, בשם כנסת, וכתוב בה עצרת, לשון עצירה, כמ"ש, כי עצוֹר עָצר ה׳, שפירושו, שמקבלת ואינה נותנת. כי מתוך הנאמנות המרובה שבה, שלא נמצא בה מום, נותנים לה בלא עיכוב כלל.

והמלכות, כשהשפע מגיע אליה, כל מה שאספה היא עוצרת, ומעכבת שלא יירד ויאיר, אלא כמו טל, טיפות טיפות, מעט מעט, משום שאינה מוצאת למטה אמונה. אלא כמ"ש, זְעֵיר שָׁם זעיר שם, כלומר זעיר זְכות, וזעיר הארה, כמו טל, מידה כנגד מידה.

226. כי אם הייתה נמצאת אמונה בעולם, כמו שנמצאת במלכות, הייתה משפיעה בכל צד, הן חכמה שבצד שמאל, והן חסד שבצד ימין, בלא עיכוב כלל. והיא הייתה שמחה. ואז נותנים לה מתנות ומנחות רבות זו על זו, מתנה אחר מתנה. ולא יהיו מעכבים לה כלל. אבל אם התחתונים מחוסרי אמונה, הם מעכבים אותן המתנות, שיהיו מושפעות אל המלכות, ומעכבים את המלכות להשפיע לתחתונים. ואז היא נקראת עצרת. עצור עצר ה׳. כביכול, נותן תמצית ולא יותר.

227. ועכ"ז, כמו אם הנותנת לבנים בהסתר, שלא יידעו בה, כך המלכות עושה לבניה, לישראל. ובשעה שהמלכות עולה לקבל תענוגים וחמודות, ומום נמצא בישראל למטה, אז מגיעה אליה טיפת דם כחרדל, ומיד הוסרה מממשלתה, והיא יושבת עליה ימים במספר. ואז יודעים למעלה, שיש מום בישראל.

228. ומיד מתעורר השמאל, ומושך חוט למטה, וכמ"ש, ותִכהינה עיניו מֵרְאוֹת, שמה שהיה מסתכל מקודם בעין יפה, בכלל אברהם, חסד, בלי דין כלל, עתה, ותכהינה עיניו מראות. מראות, מלהסתכל בכלל הרחמים. אז יש התעוררות ס"מ בקול חזק, להתעורר על העולם. כמ"ש, ויקרא את עשיו בנו הגדול. גדול כלפי המחנות של ס"א, ונוהג לכל האוניות שבים, שפוגשים ברוח הרעה, להטביע אותם בעומק הים, במצולות ים שלו.

יש ב׳ מצבים במלכות. במצב א׳ היא גדולה כמו ז"א, שז״א מלביש ימין דבינה והמלכות מלבישה קו שמאל דבינה, ואז היא בחכמה בלי חסדים, מפני שאינה מיוחדת עם ז״א. והאורות שבה קופאים. ומתוך שאינה יכולה לסבול המצב הזה, היא מתמעטת עד לנקודה, ומאבדת אורותיה, ונבנית מחדש, שאין לה מעצמה ולא כלום, וצריכה הכול לקבל מז״א בעלה. וזהו מצב ב'.

ומתוך הנאמנות המרובה שבה, שלא נמצא בה מום, במצב א׳, שאז כתוב עליה, כולך יפה רעייתי ומום אין בך, להיותה גדולה וחשובה כמו ז״א, ומקבלת מבינה כמו שז״א מקבל, נותנים לה בלא עיכוב כלל. שאז מקבלת הארת חכמה מקו שמאל דבינה בלי שום עיכוב.

וכשהגיע אליה שפע החכמה הזו בלי חסדים, כל מה שאספה היא עוצרת ומעכבת, כלומר, שהאורות קופאים בתוכה, כמו הים הקפוא. שלא יירד ויאיר, אלא כמו טל, טיפות טיפות, מעט מעט, כמו מים קפואים, משום שאינה מוצאת למטה אמונה.

כי מצב א׳ נמשך כל זמן שהתחתונים אינם עושים תשובה, כמו שלמדנו ברה"ש. שמטרם שנבנית במצב ב׳, מחויבת להתמעט עד לנקודה תחת היסוד, שאז מתגלה עליה כוח הדין של מסך המנעולא דחיריק, שזהו גורם מיעוטה. והוא טיפת דם כחרדל. ומיד הוסרה מממשלתה, שאז הוסרה מגדלותה וחוזרת עד לנקודה תחת היסוד. והיא יושבת עליה ימים במספר, שבעה ימים להמתיק אותה שוב בשבע ספירות דבינה, עד שתיבנה מחדש למצב ב'.

וכשהקב״ה ברחמים, במצב ב׳, כשז״א חוזר ומתייחד עימה, אז נותן לו כל החטאים וכל העוונות של ישראל, והוא משליך אותם למצולות ים, שזהו התיקון של שעיר לעזאזל. כי כל המחנות שלו, של ס"מ, נקראים מצולות ים, והם לוקחים העוונות והחטאים של ישראל, ונותנים אותם לשאר העמים. ולמה יעשו זאת העמים, לקבל עליהם עוונות ישראל? הם חושבים, שהם מתנות, ולבסוף הם העוונות של ישראל. ויש להבין, איך באו לטעות גדולה כזאת.

ב׳ מיני דינים הם שורשים לכל החטאים והעוונות של ישראל:

א. דינים דדכורא, הבאים ממצב א׳ דנוקבא.

ב. דינים דנוקבא, הבאים ממיעוט ג״ר.

ברה"ש שולטים דינים דדכורא, הבאים ממצב א׳ של המלכות. וע״י תקיעת שופר מתעוררים דינים דנוקבא ומבטלים דינים דדכורא. ונמצא, שלא נתקן אלא חצי דבר, דינים דדכורא. אבל יש דינים דנוקבא במקומם. שהרי התמעטה מג״ר. ולפיכך ביוה״כ בא לתיקון השעיר לעזאזל, שהוא המשכת ג״ר דחכמה, כמו שהיה במצב א׳, כדי שיתבטלו דינים דנוקבא.

אמנם אי אפשר להמשיך דבר בלי מקבל. וכיוון שישראל כבר עשו תשובה והתדבקו בקו אמצעי, איך יקבלו עתה שוב הג״ר דשמאל? ועוד שהם מפחדים מדינים דדכורא שבו, שכבר טעמו מהם ברה"ש. וזו שליחת השעיר לעזאזל אל המדבר, שממשיכים ג״ר דשמאל בשביל ס"מ וסיעתו, שישפיע אותם אל אוה"ע, והם ודאי יקבלו אותו עם כל הדינים שבו, כי אין להם הארה אחרת.

וכיוון שיש מקבל, כבר יכולים ישראל להמשיך אותו, ואז מתבטלים גם הדינים דנוקבא ממיעוט הג״ר. כמ״ש, ונשא השעיר עליו את כל עוונותם. כי נושא עליו העונשים של הדינים דדכורא, שישראל מפחדים מהם ומובטחים שלא יחטאו בו. וגם נושא עליו מחילת עוונות של דינים דנוקבא, כי גילויו בלבד מבטל הדינים דנוקבא, אע״פ שאין ישראל מקבלים אותו אלא האומות.

הם מחכים ומצפים למתנות של מעלה, לג״ר דשמאל, שהיא ההארה של השעיר החי לעזאזל. וכשהקב״ה לוקח כל עוונות ישראל וזורק עליהם, ע״י הגילוי של השעיר לעזאזל, הנושא עליו כל חטאת ישראל, הן דינים דדכורא והן דינים דנוקבא, חושבים שאותן המתנות והמנחות הנמשכות מג״ר דשמאל, שרצה לתת לישראל, העביר מישראל ונתן להם.

שחושבים שהקב״ה שלח להם הארה זו, מרוב אהבה אליהם יותר מישראל, וע״כ אסר לישראל, ושלח אותה להם. ואע״פ שהם סובלים מדינים דדכורא שעליו, עכ״ז נחשב להם לזכייה גדולה, משום שאין להם אור אחר.

229. וכשהקב״ה ברחמים, אז נותן לו כל החטאים וכל העוונות של ישראל, והוא משליך אותם למצולות ים, למחנות שלו. כי כל המחנות שלו נקראים מצולות ים. והם לוקחים אותם, ומשוטטים בהם לכל שאר העמים. והרי החטאים של ישראל ועוונותיהם זורקים ומחלקים לעמים שלהם? ולמה להם לעשות זאת?

אלא הם מחכים ומצפים למתנות של מעלה, ככלבים לפני השולחן. וכשהקב״ה לוקח כל עוונות ישראל וזורק עליהם, חושבים כולם שהמתנות והמנחות שחשב לתת לישראל, העביר אותן מישראל ונתן להם. ומיד כולם יחד זורקים אותם על שאר העמים.

230. כנ"י אמרה תחילה, שחורה אני ונאווה, המעיטה עצמה לפני המלך העליון. ואז שאלה ממנו ואמרה, הַגידה לי שאהבה נפשי, איכה תרעה, איכה תרביץ בצהריים. פעמיים איכה איכה למה? אלא הם מרמזים על ב׳ חורבנות של ב׳ מקדשות, שקוראים הכול, איכה איכה, איכה תרעה בחורבן בית ראשון, איכה תרביץ בחורבן בית שני. וע״כ פעמיים איכה איכה.

231. תרעה תרביץ. אין זה כמו זה, ומה השינוי ביניהם? גלות בבל, שהוא זמן מועט, כתוב עליה תרעה. וגלות אדום, שהוא זמן מרובה, כתוב עליה תרביץ. וע״כ פעמיים איכה איכה.

ועוד. תרעה תרביץ. הלוא ירעה היה צריך לומר? וג"כ, הלוא ירביץ, היה צריך לומר? שהרי על ישראל אמרה זה? אלא השכינה על עצמה אמרה, איכה הכלה שלך, השכינה, תרעה לבניה בגלות, שיהיו בין שאר העמים. איכה תרביץ בצהריים, איך תטיף עליהם טללים ומים, חסדים, בתוך החום שבצהריים, בזמן שליטת הדינים.

232. שַׁלָמה אהיה כעוֹטְיה. בשעה שישראל קוראים הקב״ה מתוך צרתם ודחקם, ושאר העמים מחרפים ומגדפים אותם, מתי תצאו מהגלות? איך אלקיכם לא יעשה לכם ניסים? ואני יושבת כעוטיה, ואיני יכולה לעשות להם ניסים, ולתת להם נקמות באויביהם. ז״א משיב לה, אם לא תדעי לך היפה בנשים.

פסוק זה כך היה צריך לכתוב: אם לא תדעי, היפה בנשים. למה כתוב, לך? אם לא תדעי לך, אם לא תדעי להתחזק בגלות, ולהתגבר בכוח להגן על בנייך. צאי לך בעקבי הצאן, צאי לך להתחזק. בעקבי הצאן, אלו הם ילדים שבבית רבם הלומדים תורה. מהם תִטְלי כוח להגן על בנייך.

233. ורְעי את גְדיותייך על משְׁכנות הרועים. גדיותייך, אלו הם עתיקֵי מִשָׁדיים, שנפטרו מהעולם, ונמשכו לבית הישיבה העליונה, שהיא על משכנות הרועים. על משכנות הרועים, זוהי הישיבה של מט"ט, שהיא למעלה ממשכנות הרועים שבעוה"ז. שהרועים, המנהיגים שבעוה"ז, עולים לשם לאחר פטירתם, כי שם כל הגיבורים והילדים שבעולם, ומנהיגי התורה בעוה"ז, באיסור ובהיתר, בכל מה שבני העולם צריכים. וע״כ נקראים רועים. כי בעקבי הצאן הם ילדים. והרועים הם מנהיגי העולם.

234. עקבי הצאן הם התלמידים שבבית המדרש, הבאים אח״כ לעולם, ומוצאים התורה בדרך ישר ובדרך פתוח. וע"כ הם מחדשים דברים עתיקים בכל יום, והשכינה שורה עליהם ומקשיבה לדבריהם, כמ"ש, ויקשב ה׳ וישמע.

235. אם לא תדעי לך היפה בנשים. בכל מקום שישראל בגלות, השכינה עימהם בגלות. וע"כ כתוב, לָך. וכתוב, בכל צָר ָתָם לו צר. וזהו, לך, בשבילך, כי גם היא בגלות. היפה בנשים. היא אמרה, שהיא שחורה, והוא אמר לה, יפה את, יפהפייה, היפה בנשים, יפה יותר מכל המדרגות. וכתוב, יפה את רעייתי.

236. היפה בנשים, שהיא טובה בחסד. שעושה חסד לבניה במכוסה במסתרים. והקב״ה רב טוב עליה, על כל מה שעושה לבניה במכוסה במסתרים, אע״פ שאין המעשים כשרים.

237. באותה שעה שאמר הקב״ה למשה, שיכתוב פרשת סורר ומורֶה, אמר לו משה, ריבונו של עולם, עזוב את זה, האם יש אב שעושה כזה לבנו? ומשה היה רואה בחכמה מרחוק, כל מה שעתיד הקב״ה לעשות לבני ישראל. כלומר, שהסתכל בזה מרחוק, שפרשת סורר ומורה מרמזת על המנהג של הקב״ה עם ישראל. וע"כ אמר, ריבונו של עולם, עזוב דבר זה.

אמר הקב״ה למשה, אני רואה מה שאתה אומר, כְּתוב וקבל שכר. אתה יודע, ואני יודע יותר. מה שאתה רואה, עליי הוא המעשה, דרוש את הכתוב ותשכח הסוד שלו.

238. באותה שעה רמז אל המלאך יוֹפִיאל, שר התורה. אמר יופיאל למשה, אני דרשתי הכתוב הזה. כתוב, כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, איננו שומע בקול אביו ובקול אימו וייסרו אותו ולא ישמע אליהם. כי יהיה לאיש, זהו הקב״ה. כמ"ש, ה׳ איש מלחמה. בן, זהו ישראל. סורר ומורה, כמ"ש, כי כְּפָרָה סוֹרֵרה סָרַר ישראל.

איננו שומע בקול אביו ובקול אימו, זהו הקב״ה וכנ"י, המלכות. וייסרו אותו, כמ"ש , ויָעַד ה׳ בישראל וביהודה ביד כל נביאֵי כל חוזֶה. ולא ישמע אליהם, כמ"ש, ולא ישמעו אל ה׳. ותפשו בו אביו ואימו, בדעת אחת ובהסכמה אחת.

239. ותפשו בו אביו ואימו והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו.אל זקני עירם ואל שער מקומם, היה צריך לכתוב. מהו שכתוב, אל זקני עירו, ואל שער מקומו, בלשון יחיד? אלא אל זקני עירו, זהו הקב״ה. ואל שער מקומו, זוהי כנ"י, המלכות.

זקני עירו, אלו ימי קדם, ימים עתיקים מכל, ג״ר דז״א, שלפניהם המשפט. שער מקומו, מוסף שבת, ג״ר דמלכות, המתווספים לה בשבת.

240. ועכ"ז, אע״פ שהכול הם יודעים למעלה דין, עכ״ז העביר הדין משער מקומו, משום שב״ד של האם, המלכות, קרובים הם לישראל ואחוזים בהם. וכל קרוב אינו דן דין לקרובים, ופסול הוא לדין. לפיכך, בתחילה כתוב, אל זקני עירו ואל שער מקומו. כיוון שראה הקב״ה, שהם קרובים, מיד העביר הדין משער מקומו, הג״ר דמלכות, שהם קרובים. שכתוב אחריו, ואמרו אל זקני עירו. ולא כתוב, ואל שער מקומו, אלא אל זקני עירו בלבד.

241. ואמרו אל זקני עירו, בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו, זולל וסובא. בננו זה, כתוב על ישראל, ולא שאר עמים. מהו השינוי, שבתחילה לא כתוב זולל וסובא, ואח״כ כתוב, זולל וסובא? אלא מי גרם לישראל להיות סורר ומורה כלפי אביהם שבשמיים? משום שהוא זולל וסובא בין שאר העמים, כמ"ש, ויתערבו בגויים ויִלמדו מעשיהם, וכתוב, ויאכל העם וישתחוו לאלוהיהן. כי העיקר והיסוד הם האכילה והשתייה, כמו שעשו כשהיו בין שאר העמים, זה גרם להם להיות בן סורר ומורה כלפי אביהם שבשמיים.

242. וע"כ כתוב, ורְגָמוהו כל אנשי עירו באבנים. אלו הם כל שאר העמים, שהיו קולעים בהם אבנים, והפילו חומות, וניתצו מגדלים. וכל זה אין מועיל להם כלום, שלא יכלו לישראל. כיוון ששמע משה זה, כתב פרשה זו.

243. עכ"ז, היפה בנשים, הטובה והמכובדת מכל הנשים שבעולם, המלכות. צאי לך בעקבי הצאן, שהם בתי כנסת ובתי מדרש. ורעי את גדיותייך, אלו הם ילדים של בית רבם, שלא טעמו טעם חטא בעולם. על משכנות הרועים, אלו הם מלמדי תינוקות וראשי ישיבות.

244. על משכנות הרֹעים. חסר ו׳ במילה הרועים, והוא כמו הרָעים. מורה, שהם רעים, מלכי האמורי שישראל לקחו הארץ שלהם לרעות מקניהם, ולמקום מרעה עשו ישראל את הארץ הזאת. אז שמע בלק, שהארץ שהייתה חשובה כל כך, עשו ישראל מלחמה זו, והשחיתו אותה עד שעשו אותה מקום מרעה. אז השתדל בכל מה שהשתדל ושיתף עימו את בלעם.