369. ה׳ ממית ומחייה, מוריד שְׁאול ויָעַל. פסוק זה יש להסתכל בו. האם הוי"ה ממית? הרי השם הזה הוי"ה, סם חיים הוא לכל, ודבר זה, מוות, אינו שורה בו, ובכל מקום השם הזה נותן חיים לכל העולם, מהו, הוי"ה ממית, שבני אדם חושבים, שהוא ממית כל בני אדם? אלא הוי"ה ממית ודאי. איך הוא ממית? לא משום שהוא מסתלק מהאדם, הוא מת, כי בעוד שהוא על האדם, אינם יכולים כל מקטרגי עולם להזיק לו, אלא בשעה שמסתלק ממנו, מיד כל מקטרגי העולם יכולים לו, והאדם מת. אינו כן.
370. אלא הוי"ה ממית, את מי הוא ממית? אותה המשכה של ס"א הרעה, הגוף. כיוון שההמשכה של ס"א, רואה זיו כבודו של הקב״ה, מיד מת ואין לו קיום אפילו רגע אחד. כיוון שאותה המשכה של הס״א מת ועבר מהעולם, מיד מחייה. את מי מחיה? אותה המשכה של רוח קדוש, הבא מצד הקדושה, הנשמה, מחייה אותה ומעמיד אותה בקיום השלם.
והכול עושה הקב״ה בזמן אחד, שממית הגוף ומחייה הנשמה. וע״כ כתוב, ה׳ ממית ומחייה. ומה שכתוב, מוריד שאול ויעל, שמוריד אותו הרוח הקדוש, הנשמה, לשאול, ועושה לה שם טבילה, באש אשר בשאול, לטהר אותה, ומיד מעלה אותה, ונכנסת למקום שצריך בגן עדן.
371. ואני, חברים, באותה שעה שהסתלקתי מהעולם, הרוח שלי הסתלק ונפטר מיד, עד שעה מועטת שהחייה אותי הקב״ה, והגוף היה מת. בשעה שפתח בני באלו הדיבורים אז פרחה נשמתו, ופגשה בנשמה שלי, שהייתה עולה מתוך הטהרה ומתוך הטבילה, ונכנסה במקום שנכנסה, ושם דנו דינה, וניתנו לי 22 שנה חיים, בזכות הדמעות והדיבורים של בני.
מכאן והלאה, יש לי להשתדל במה שראיתי. כי אין לי להשתדל עוד בדברים של עוה"ז, מאחר שראיתי מה שראיתי, והקב״ה רוצה שלא יאבד ולא יישכח ממני כלום.