374. פתח הילד ואמר, אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה'. המילה, אבינו, הטעם עליה למעלה, זַרְקָא, שניגונו מאריך המילה ומושך אותה. אהה חסידים הקדושים, כמה מֶשך הצער יש בקריאת אבינו. אין צער, ואין כאב של רוח ונפש, אלא כשקוראים כך, אבינו, בכאב מהלב. מת במדבר. האם אחרים לא מתו במדבר?
375. אלא כמה בני אדם עירומים מזה. מֵהם אומרים, שמקושש עצים היה צְלופְחָד. כי כתוב, כי בחטאו מת. ומהם אומרים כך, ומהם אומרים כך. ואני למדתי, ביום שאבי נפל בבית חוליו לימדו לי זה. ואני ראיתי מה שראיתי, שציווה עליי אבי שלא לגלות אותו.
ולמדתי, אלא כמה וכמה היו שמתו במדבר, ולא על חטאו של קורח, ולא על חטא המרגלים כשנגזרה הגזרה, שימותו כולם במדבר. אלא שמתו קודם מתן תורה, ואחר שעשו העגל, אלו שהטעו העולם, העֵרב רב, ואלו שנמשכו אחריהם, שצלופחד היה יכול להיות בין אלו, ואין ראָיה ממה שכתוב, כי בחטאו מת, שהיה מקושש העצים.
376. אבל הטענה שטענו בנות צלופחד, שהוא מת במדבר, היא שהיה צלופחד רב לבית יוסף, ומתוך שלא היה יודע דרכי התורה כראוי, ע״כ לא היה נשיא. והוא היה שלא שמר פיו ודבריו, כנגד משה. כמ"ש, וידבר העם באלקים ובמשה למה הֶעליתוּנו ממצרים, וצלופחד היה המדבר. ועליו כתוב, וימָת עַם רב מישראל, שהיה איש שאינו יודע תורה. והוא רב משפחה. רב מזרעו של יוסף, מבניו של מנשה.
ומשום שחטא במדבר בדיבור כנגד משה, חשבו בנותיו, שמשה נוטר שנאה עליו. ומשום זה הקריבו משפטם, לפני משה ואלעזר וכל הנשיאים וכל ראשי האבות, ולא דיברו עם משה אלא לפניהם. משום שקינאו קנאה ממנו.
377. מכאן נשמע. מי שחושש מפני הדיין, יקרב דיינים אחרים וירבה אנשים עם אותו הדיין, כדי שישמעו הדין, ויפחד מפניהם, ולא יהיה דן אלא כראוי, ואם לא, ידחו אותו מהדין. והם לא ידעו שמשה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה. ולא ידעו שמשה אינו כן.
378. כיוון שראה משה כך, אמר, אני רואה, שכל האספה של אנשים גדולים מישראל וכל ראשי האבות וכל נשיאי העדה, עליי מתקרבים. מיד נבדל משה מהדין. כמ״ש, ויַקְרב משה את משפָּטן לפני ה'. הענווה של משה הקריבה את משפטן לפני ה׳.
דיינים אחרים אינם עושים כך, אע״פ שיש עליהם אספה גדולה. אלו הדיינים נקראים עזי פנים, אין בהם מהענווה של משה כלל. אשרי חלקו של משה. שמחו רבי אלעזר והחברים.
379. אמר אותו הילד, אני חוזר לדברים הראשונים, אבינו מת במדבר, טעם זה, הזרקא, שהוא על המילה, אבינו, ציורו דומה לנחש התלוי על עורפו ומושך זנבו לפיו. וציור זה הוא בטעם הזרקא הנמשך למעלה על המילה, אבינו. מת במדבר, ע״י דברי פיו.
מיהר אותו הילד בחיפזון, והחזיק בעורפו של אביו, ובכה ואמר, צלופחד זה מת ע״י דיבור, ואתה אבי ע״י דיבור חזרת לעוה"ז, ע״י הדיבורים והדמעות של הילד. חזר אביו ונישק אותו וחיבק אותו. בכו רבי אלעזר והחברים כולם, ואביו היה בוכה עימהם. לקחו אותו כולם ונישקו אותו בפיו על ראשו ועל עיניו, ואביו היה בוכה עימו.
380. אמר רבי אלעזר, בני, כיוון שאמרת דבר זה, אמור, מהו שכתוב, כי בחטאו מת? אמר אותו ילד, הלוא במילה אחת, מת, היה מספיק להם. ולמה צריך לכתוב, מת במדבר, וגם, כי בחטאו מת? אלא כיוון שאותו נחש הכרוך בזנבו למעלה שבציור הזרקא, אשר על המילה אבינו, מאריך הטעם, ע"כ כתוב, בחטאו, בחטאו של הנחש ההוא. ומהו? בדברי פיו, שדיבר על משה.
כי בחטאו מת, הוא טעם של ההמשכה ההיא מאותו הנחש הכרוך בזנבו, כי בדברו על משה משך כוח הטומאה מנחש הקדמוני, וזהו בחטאו ודאי.
381. לקח אותו רבי אלעזר בחיקו, בין זרועותיו, ובכו כל החברים. אמר הילד להם, חכמים, עִזבו אותי עם אבי, כי עד עתה עוד לא התיישב רוחי. שאל רבי אלעזר, כמה ימים ושנים לאותו הילד? אמר להם רבי יוסי, חברים בבקשה מאתכם, לא תבקשו לדעת זה, כי עוד לא מלאו לו חמש שנים.
382. אמר רבי אלעזר, בעין טובה אני מסתכל בו. ומה שאמרת חמש שנים. אלו הם חמש שנים אשר אין חריש וקציר. וגם אתה לא תקצור אותו לעולם. ואמר לרבי אבא, נשב כאן עד שבעה ימים כדי שהנשמה תתיישב בבית, כי כל שבעת ימים אחר שהנשמה יוצאת מהגוף, היא הולכת בעירום. ועתה שנשמתו של רבי יוסי, הלכה וחזרה, עד עתה לא התיישבה במקומה, עד שבעה ימים.