[א] השם החקוק והמפורש נזרע במ"ב אותיות של מעשה בראשית. יש הרבה מספרים במניין הספירות:
א. מספר עשר - כח"ב חג"ת נהי"ם.
ב. מספר ז' - חג"ת נהי"ם.
ג. מספר ו', הנקרא ו"ק - חג"ת נה"י.
ד. מספר חמש, ה"ח או ה"ג - חג"ת נו"ה.
ה. מספר י"ג, י"ג מידות הרחמים, או כח"ב חג"ת עילאין וחג"ת תתאין, ונהי"ם.
ויש להבין: הרי נאמר בספר יצירה, עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר. הרי שאין לגרוע או להוסיף על מספר עשר. אלא יש לדעת, שע"ס כח"ב חג"ת נהי"ם בעיקרן רק ה"ס כח"ב תו"מ. אלא שספירה ת"ת כוללת בתוכה שש ספירות חג"ת נה"י. לכן יוצא לנו מספר עשר. אמנם כל אלו ששת הפרטים חג"ת נה"י אינם אלא רק התפרטות של ספירה אחת, ת"ת.
ומה שאנו מפרטים רק ת"ת ולא ג"ר, לא לשֶבח ת"ת, אלא מחסרונה כלפי ג"ר. כי התפרטות זו היא התכללות ה"ס זו בזו. ויש בכל אחת מהן ה"ס. נמצא שיש ה"ס כח"ב תו"מ בכתר, וה"ס כח"ב תו"מ בחכמה, וה"ס כח"ב תו"מ בבינה. וכן צריך להיות ה"ס כח"ב תו"מ גם בת"ת. אמנם מתוך שעיקרו של ת"ת רק אור דחסדים ולא חכמה, והכרח שה"ס הנכללות בו הן רק ה"ח, לפיכך השתנו שמות של ה"ס שבו, כי כח"ב ירדו בו לבחינת חג"ת, ותו"מ ירדו בו לבחינת נו"ה. וע"כ ה"ס הנכללות בת"ת נקרא רק חג"ת נ"ה. גם התווספה עליהן בחינה הכוללת כל ה"ח, ונקרא יסוד. ע"כ יש בת"ת שש ספירות חג"ת נה"י.
ולמה לא מחשבים ה"ס הנכללות בכל אחת מכח"ב למניין הספירות, ורק הפרטים דת"ת נכנסים במניין הספירות? כי אין התכללות הספירות זו בזו מוסיף על מספר ה"ס העיקריות, שתהיינה ראויות לציינן במיוחד. משא"כ התכללות ה"ס בת"ת, הלוא ה"ס נעשו בו לבחינות מחודשות, לה"ח. וע"כ מציינים אותן לה' בחינות מיוחדות בספירות, ונכנסות במניין הספירות. הרי זה שת"ת נחשב לשש ספירות חג"ת נה"י, הוא מטעם פחיתותו מג"ר, להיותו רק אור חסדים.
ובכל המספרים שבמניין הספירות אינו גורע ממספר העשר, שעיקרה היא רק ה"ס. כי ע"ס, הכוונה עם שש הספירות המתפרטות בת"ת. וכשאנו אומרים ה"ס, הכוונה היא בלי התפרטות הו"ק שבת"ת. ומניין ו"ק, הוא ה"ס הנכללות בת"ת, עם הכולל שלו, הנקרא יסוד. ומניין ז"ס, כשאנו מחשבים גם למלכות עם ת"ת.
[ב[ נבאר מספר י"ג. מספר זה התחדש ויצא בעולם התיקון בתיקון הפרצוף. כי בכל פרצוף שבאבי"ע יש רק ג' כלים בינה, ז"א, מלכות, וחסרים הכלים דכתר חכמה. והאורות דכתר חכמה התלבשו תוך הכלי דבינה. אבל בדרך פרט, יש בכל ספירה ג' כלים אלו, ואפילו בכתר חכמה, שיש ג' כלים בינה זו"ן בכתר, וכן יש בינה זו"ן בחכמה. וכן יש בינה זו"ן בבינה. באופן, שכלי דכתר וחכמה חסרה בכל הספירות, ובינה וז"א ונוקבא יש בכל הספירות.
ג' כלים, בינה ז"א מלכות, מתחלקים לע"ס. כי בכל אחד מהם יש ג' קווים, ימין, שמאל, אמצע. ג' הקווים שבבינה נעשו לחב"ד, ג' קווים שבז"א נעשו לחג"ת, וג' קווי המלכות נעשו לנה"י, ועם המלכות הכוללת אותם הם ע"ס. ובדרך זה יש בכל פרצוף ע"ס חב"ד חג"ת נהי"ם.
ונודע, שאין בראש דא"א דאצילות, אלא ב' ספירות כו"ח, הנקראות כתר וחו"ס (מו"ס). והבינה שלו יצאה מראש דא"א ונעשתה לבחינת גוף, ו"ק בחוסר המוחין דראש, שזה עניין, אבא הוציא את אמא לחוץ. ומסיבה זו נחלקה הבינה לג"ר וז"ת.
כי הפגם של חיסרון מוחין דראש אינו פוגע כלל בג"ר דבינה, להיותה רק אור חסדים מעצם מהותה בע"ס דאו"י. ובאור הזה אין שום שינוי בין היותו בראש לבין היותו בגוף, כי הוא מאיר תמיד בשווה. וע"כ גם יציאת הבינה לחוץ מראש, אינה ממעטת אותה מג"ר ומוחין דראש. ולפיכך נבדלו ג"ר דבינה בפני עצמן, ונעשו לפרצופי או"א עילאין, הנחשבות לבחינת ג"ר, אע"פ שעומדים מפה ולמטה דא"א. אבל ז"ת דבינה, שאינן עצם הבינה, אלא מהתכללות זו"ן בבינה, הן צריכות גם להארת חכמה, בכדי להשפיע לזו"ן. ולכן הן הסובלות מהפגם הזה, של יציאת בינה מראש א"א, כי נעשו בזה למחוסרי חכמה. וע"כ הן נבחנות לבחינת ו"ק וגוף בחיסרון של המוחין דראש. ומסיבת הפגם הזה נבדלו מג"ר דבינה, ונעשו לפרצוף נבדל, הנקרא ישסו"ת.
נתבאר, שמיציאת הבינה מראש דא"א, נעשו בה ב' בחינות נבדלות: ג"ר וז"ת. ונמצא משום זה, כי התווספו ג' ספירות בפרצוף, כי עתה ג' קווים שבג"ר דבינה נחשבו לחב"ד, וג' קווים שבז"ת דבינה נחשבו לחג"ת עילאין. וג' קווים שבז"א נחשבו לחג"ת תתאין, וג' קווים שבמלכות לנה"י, ועם המלכות הכוללת אותם, הרי הם י"ג ספירות. הרי שיציאת הבינה מהראש, גורמת מספר י"ג ספירות בפרצוף, מפני שנעשו חג"ת כפולים בפרצוף.
אמנם אין זה קביעות, כי ע"י העלאת מ"ן מהתחתונים, נמשכת הארה מע"ב ס"ג דא"ק, שהארה זו מחזירה את הבינה לראש דא"א. ואז יכולות הז"ת דבינה לקבל חכמה מא"א ולהשפיע לבנים, לזו"ן.
ונבחן, שעיקר יציאת הבינה מראש דא"א בתחילה, לא הייתה אלא להשפיע הארת החכמה לזו"ן. כי אם לא הייתה היציאה, לא הייתה שום מציאות להמשיך הארת החכמה לזו"ן. הרי שאלו ג' הספירות שהתווספו בסיבת יציאת הבינה לחוץ, אינן אלא הכנה והכשרה להמשכת מוחין דחכמה לזו"ן, שהם ז' ימי בראשית. ולפיכך נבחן מספר י"ג בכל מקום להמשכת חכמה לזו"ן.
והתבאר ההבחן ה"ס וי"ג ספירות. כי ה"ס מורות שיש להם רק ה"ח. אבל י"ג מורה על המשכת הארת החכמה, בכוח ג"ס חג"ת עילאין, שהתווספו מחמת יציאת הבינה לחוץ.
[ג[עתה נבאר שם מ"ב ומ"ב זיווגים. בינה, מחמת יציאתה לחוץ, נחלקה לג"ר וז"ת. ג"ר דבינה נתקנו לפרצוף או"א עילאין, המלביש לא"א מהפה שלו עד החזה, והאור שבהם נקרא אוויר הטהור. וז"ת דבינה נתקנו לפרצוף ישסו"ת, המלביש לא"א מהחזה עד הטבור, והאור שבהם נקרא אוויר סתם.
אוויר פירושו אור רוח, רק אור החסדים וחסר חכמה. לפיכך נבחנת הבינה, שיצאה מהראש דא"א, לבחינת אוויר, כי מחמת היציאה לחוץ מראש דא"א, שהוא חכמה, אין בה אלא אור חסדים בלי חכמה, הנקרא אוויר.
אלא שיש הפרש בין או"א עילאין לישסו"ת, כי או"א עילאין ג"ר דבינה ואינן נפגמות מיציאתן מהחכמה, מפני שעצם בחינתן חסדים בלי חכמה, ואפילו בעת שהתחתונים מעלים מ"ן והבינה חוזרת לראש דא"א, גם אז לא או"א עילאין מקבלים חכמה, אלא רק ישסו"ת, כי ג"ר דבינה אינן משנות טבען לעולם, וע"כ אינם נפגמים כלל מחמת היציאה מהראש, ונבחנים כאילו לא יצאו מראש דא"א, והם בחינת ג"ר גמורות, וע"כ הם נבחנים לאוויר הטהור. ומטעם זה, הם ג"כ אוויר שלא נודע, שפירושו, שהדעת שלהם אינה ממשיכה חכמה, והאוויר שלהם אינו נעשה לאור, חכמה.
אמנם ישסו"ת, ז"ת דבינה, הצריכות לאור החכמה, בכדי להשפיע לזו"ן, נפגמים מחמת היציאה מראש דא"א, כי החיסרון של החכמה, מחמת היותם בגוף דא"א, מורגש בהם לחיסרון ממש. ולפיכך אוויר שלהם אינו נבחן לאוויר הטהור, אלא נקרא אוויר סתם, או אוויר העומד להיות ידוע ולהמשיך חכמה ע"י המ"ן, הנקרא דעת. כי בעת שהתחתונים מעלים מ"ן, חוזרת הבינה כולה לראש דא"א, ואז ישסו"ת מקבלים חכמה מא"א ומשפיעים לזו"ן. ונבחן אז, שהי' יוצאת מאויר ונעשה אור, שהוא אור חכמה. הרי שאוויר דישסו"ת נודע. אבל או"א עילאין נשארים גם אז בחזרתם לראש דא"א בבחינת אוויר הטהור, והי' לא יוצאת מאויר שלהם, כי אינם משנים דרכם לעולם. וע"כ הם נקראים אוויר שלא נודע.
ויש פרסא בתוך מעֵי א"א, שנעשה במקום החזה, הוא הרקיע, המבדיל בין מים עליונים, ראש דא"א ואו"א עילאין המלבישים אותו מהפה עד החזה, כי עד שם נמשכת בחינת הראש דא"א. וע"כ הפרסא עומדת מתחתיהם ומבדילה ביניהם. לבין ישסו"ת וזו"ן, מים תחתונים, הנמצאים בחיסרון של הארת הראש דא"א. וע"כ מים תחתונים בוכים, אנו רוצים להיות לפני המלך. כי רוצים לעלות ולקבל הארת החכמה מראש דא"א.
[ד] ביאור השם מ"ב בב' אופנים:
א. השם מ"ב דאצילות, המכונה שֵם צורה ממש, שכל השמות נחתמו ממנו, והוא ד' האותיות דהויה בפשוט, ועשר אותיות דהויה במילוי, וכ"ח אותיות דמילוי המילוי, שהן ביחד מ"ב אותיות.
ב. השם מ"ב של מעשה בראשית, שהם ז' ימי בראשית, שהם זו"ן דאצילות, שיש בהם ל"ב אלקים ועשרה מאמרות, העולים יחד מ"ב.
ביאור הדברים. כי האורות המקובלים ממעל לפרסא עד היסודות דאו"א עילאין שלמעלה מחזה, ששם הראש דא"א, שהוא כתר, ואו"א עילאין, שהם חו"ב, נקראים שֵם מ"ב דאצילות, שכל שמות מ"ב נחתמו ממנו. וע"כ הם מרומזים בהויה פשוטה, כתר, והויה במילואה, חכמה, והויה במילוי המילוי, שהיא בינה. ונמצא האוויר הטהור שבאו"א, שהוא שם מ"ב.
אמנם זו"ן, שהם ז' ימי בראשית, אינם יכולים לקבל כלום משם מ"ב, כי הם נמצאים מתחת הפרסא שבחזה דא"א, הם מים התחתונים, מחוסרי ג"ר. והם מקבלים מישסו"ת, שאוויר שלהם אינו אוויר טהור. ומאו"א עילאין, שהם שם מ"ב, אינם יכולים לקבל, כי הפרסא מבדילה ביניהם.
אמנם שהתחתונים מעלים מ"ן, ונמשך מ"ד מע"ב ס"ג דא"ק, שהארה זו מחזירה הבינה לראש דא"א, שאז מקבלים ישסו"ת הארת חכמה, ומשפיעים לזו"ן, וזו"ן נעשים אז כבחינת למעלה מפרסא דחזה דא"א, ומקבלים גם הם אוויר טהור מאו"א עילאין, אז נעשו גם זו"ן בבחינת שם מ"ב.
ולפיכך מרומז שם מ"ב דזו"ן בל"ב אלקים ועשרה מאמרות, שעולים יחד בגי' מ"ב (42). כי ל"ב אלקים הוא ישסו"ת, בעת שעולים לראש, ומקבלים הארת החכמה מל"ב נתיבות החכמה. כי ל"ב נתיבות החכמה, עושים בישסו"ת ל"ב שמות אלקים, שזה ל"ב פעמים שם אלקים, הנזכרים במעשה בראשית. ועשרה מאמרות הם ה"ח. אבל כשזו"ן קיבלו הארת חכמה מל"ב אלקים, ה"ח שמקבלים, הבאים מאו"א עילאין, הם האוויר הטהור, שהוא שם מ"ב, בחינת מים עליונים. ונמצא, שאין ה"ח מזו"ן נעשו בחינת שם מ"ב מטרם שיקבלו מל"ב אלקים. ולכן בא הרמז של"ב אלקים עם עשרה מאמרות יחד הם בגי' מ"ב.
וכמו שצורת הברית נזרעה במ"ב זיווגים מזרע דיסוד דז"א, כך השם החקוק והמפורש נזרע במ"ב אותיות של מעשה בראשית. כי ה' אורות של מאמר יהי אור, הם ה"ח, שהיסוד דז"א משפיע לנוקבא, הנקראים זרע. ואותו הזרע הוא שם מ"ב, כי אעפ"י שהם ה"ח, מ"מ, כיוון שיש בתוכם הארת החכמה מל"ב אלקים דישסו"ת, הם נבחנים לשם מ"ב. ומשווה בניין פרצוף הנוקבא שבשם מ"ב, לזרע דיסוד הז"א. אמנם החקיקה של שם מ"ב, הם מ"ב אותיות, מבראשית עד ב' שבמילת ובוהו.