אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / זוהר לעם / הקדמת ספר הזוהר / החיזיון של רבי חייא

מט) השתטח רבי חייא על הארץ, ונשק את העפר, ובכה, ואמר, עפר עפר, כמה אתה קשה עורף, כמה אתה בעזות, אשר כל מחמדי העין יהיו בָּלים בך, כל עמודי האור שבעולם תאכל ותטחן. כמה אתה חצוף. המאור הקדוש, שהיה מאיר לעולם, השליט הגדול, הממונה על העולם, שזכותו מקיים את העולם, מתבלה בך. רבי שמעון, אור המאור, אור העולמות, אתה בָּלה בעפר. ואתה קיים ומנהיג את העולם. השתומם רגע אחד ואמר, עפר עפר, אל תתגאה, כי עמודי העולם לא יהיו נמסרים לך, שהרי רבי שמעון לא מתבלה בך.

יש להבין היטב עניין ההשתטחות הזאת של רבי חייא. עיקר העסק של רבי חייא ורבי יוסי בדרך שהולכים יחד, באותו שער הסתום, מלכות דמלכות, שאינה מקבלת כלום מכל אלו המוחין העילאין שבששת אלפים שנה מטרם גמה"ת, ורבי יוסי השיב לרבי חייא, בשם רבי שמעון, שודאי השער הזה נשאר סתום וכל השלמות רק במפתחא. וזה שהציק להם מאוד. עד שבא רבי חייא להתעוררות גדולה, השתטח רבי חייא על הארץ, ונשק את העפר, ובכה, ואמר, עפר עפר, כמה אתה קשה עורף.

ואמר, כמה אתה בעזות, אשר כל מחמדי העין יהיו בלים בך. כי ע"י חטאו של אדה"ר, נשרו כל הנשמות ממנו, ונפלו בשבי אל הקליפות, שהן כוללות כל הנשמות שבעולם. ואדה"ר בתשובתו תיקן רק את חלקו בלבד, וגם זה לא בשלמות הגמורה. ואחריו הן הנשמות, המתבררות בכל דור, ע"י תשובה ומע"ט עד גמה"ת. ונמצא, שכל אלו הנשמות הגבוהות, מיחידה וג"ר דחיה, תלויות בבירור ובזיווג על המלכות דמלכות, שער הסתום, שאין לה בירור וזיווג.

הנה כל הנשמות ההן מתבלות בעפר, שהוא הקליפות. כמ"ש והנה דִמעת העשוקים, ואין להם מנחם, כי קליפת העפר שולטת עליהם בחוצפה ובקשיות עורף, בהיותה בטוחה בכוחה, שאין מי שיוכל להציל אותם מידה. וזה שבכה רבי חייא, ואמר לעפר, לקליפות, כמה אתה קשה עורף, כמה אתה בעזות, אשר כל מחמדי העין, יהיו בלים בך, כי כל אלו הנשמות הגבוהות מכולם, שהן מחמדי העין, נרקבות בך בלי תקווה להצילן מידך.

וכל עמודי האור שבעולם תאכל ותטחן. כל צדיקי העולם, המאירים את העולם, נמצאים גם הם חסרים מהשלמתם, מסיבת השבי של אלו הנשמות הגבוהות. משום שכל הנשמות כלולות זו מזו. ולפיכך נמצא שגם הם נאכלים ונטחנים, בכוח החוצפה של העפר הזה.

והמאור הקדוש רבי שמעון לא מתבלה בך. תחילה רצה לומר שגם רבי שמעון נבלה בעפר הזה. כי שמע מרבי יוסי, שגם הוא הסכים, ששער זה סתום ואין לגלותו. ואח"ז תמה ואמר, רבי שמעון, המאור הקדוש, כיוון שהוא המקיים כל העולמות ומנהיג אותם, איך אפשר שלא יהיה שלם בכל שלמותו? אח"ז השתומם רגע אחד, כלומר, שהתיישב בדעתו, ואמר, בהחלט שרבי שמעון לא מתבלה בך. כי הוא ודאי בתכלית השלמות, אלא שלא יכול להבין האפשרות הזו.

נ) קם רבי חייא, והיה הולך ובוכה, ורבי יוסי עימו. התענה ארבעים יום מאותו היום, לראות את רבי שמעון. אמרו לו, אינך ראוי לראות אותו. בכה והתענה ארבעים יום אחרים. הראו לו במחזה את רבי שמעון ורבי אלעזר בנו, שהיו עוסקים בדבר זה, שאמר רבי יוסי משמו של רבי שמעון. וכמה אלפים היו מקשיבים לדבריו.

מתוך מצוקתו על היופי שהתבלה בעפר, התאווה מאוד לראות מדרגתו של רבי שמעון. כי החליט שרבי שמעון לא התבלה בעפר.

נא) בתוך כך, ראה כמה כנפיים גדולות ועליונות, ורבי שמעון ורבי אלעזר בנו עלו עליהן, ועלו אל הישיבה של הרקיע. וכל אלו הכנפיים, היו מחכות להם. ראה, שרבי שמעון ורבי אלעזר חוזרים ומתחדשים בזיוום, והאירו יותר מאור זיו השמש. ישיבה עילאה היא ישיבה של הקב"ה. וישיבה של רקיע היא ישיבה דמט"ט.

כנפיים הם המלאכים, המסייעים לנשמות להעלותן ממדרגה למדרגה. וכשם שהנשמה צריכה לסיוע הכנפיים אל העלייה, כן צריכה לסיוע שלהם להחזרתם למקומה. וכל אלו הכנפיים, היו מחכות להם, להחזירן. ראה אותם חוזרים מישיבה של הרקיע למקומם, לישיבה של רבי שמעון. והתחדשו בזיו אור פניהם, והאירו יותר מהאור של השמש.

נב) פתח רבי שמעון ואמר, יכנס רבי חייא, ויראה, בכמה עתיד הקב"ה לחדש פני הצדיקים לעוה"ב. אשרי הוא, מי שבא לכאן בלי בושה, ואשרי הוא, מי שעומד באותו העולם, כעמוד חזק בכל. וראה רבי חייא את עצמו, שהיה נכנס, ורבי אלעזר היה קם, וכן שאר עמודי העולם, שהיו יושבים שם, היו קמים מפני רבי חייא. והוא, רבי חייא, היה מתבייש ונכנס, והשמיט את עצמו, וישב למרגלותיו של רבי שמעון.

רבי שמעון רומז לו, אשרי הוא מי שבא לכאן בלי בושה. וכן ראה את רבי אלעזר ושאר עמודי העולם, שהיו בלי בושה. אבל רבי חייא בעצמו היה בבושה, מחמת שהתבלה בעפר הזה, ואין לו כוח להתגבר עליהם. והיה מתבייש ונכנס, והשמיט את עצמו, וישב למרגלותיו של רבי שמעון.

נג) יצא קול ואמר, השפל עיניך, אל תזקוף ראשך, ואל תסתכל. השפיל את עיניו, וראה אור, שהיה מאיר למרחוק. חזר הקול כבתחילה, ואמר, עליונים הנסתרים והסתומים, פקוחי העיניים, המשוטטות בכל העולם, הסתכלו וראו. תחתונים, הישֵנים, ואור עיניכם סתום בחורי עיניכם, הקיצו. אחר שציית להשפיל עיניו למטה ולא לזקוף ראשו, זכה לשמוע הכרוז הזה, שבגללו השיג כל מבוקשו.

עליונים הנסתרים והסתומים, פקוחי העיניים, המשוטטות בכל העולם, הסתכלו וראו. תחתונים, הישנים, ואור עיניכם סתום בחורי עיניכם, הקיצו. הכרוז עורר אלו הנשמות, שהיו מצייתות למילותיו של רבי שמעון, אלו שהיו שם וגם אלו שלא היו שם. הכרוז יצא לכל נשמות הצדיקים, וחילק אותם לב' כיתות:

א. קדושים עליונים, הנסתרים והסתומים, שזכו לפקיחות עיניים, ולשוטט בכל העולם. להם קרא, שיסתכלו ויראו, שימשיכו האורות העליונים, יחד כאחד עם הכיתה הב',

ב. כל אלה מחנות שהולכים מגורשים אחרי הקב"ה ושכינתו והולכים מגורשים משכינתו. ומכנה אותם תחתונים, הישנים, ואור עיניהם סתום בחורי העיניים, ולהם קרא שיתעוררו.

נד) מי מכם אשר הפך חושך לאור, והמר יטעם לו כמתוק, עוד מטרם שבא לכאן, בעודו בחיים בעוה"ז. מי מכם, אשר בכל יום מצפה לאור, המאיר בשעה שהמלך פוקד את האיילה, שאז מתגדל כבוד המלך, ונקרא מלך על כל מלכי העולם. ומי שאינו מצפה לזה בכל יום בעודו בעוה"ז, אין לו חלק כאן.

הכרוז מדגיש לכל כיתה את עיקר המעלה הרצויה בכל אחת מהן:

א. למעלת הכיתה הראשונה אומר, מי מכם, אשר הפך חושך לאור, והמר יטעם לו כמתוק. והם הנשמות דאצילות. כי בבי"ע, זה לעומת זה עשה אלוקים, חושך לעומת אור, ומר לעומת מתוק. ולפיכך בתורה דבי"ע יש כשר ופסול, טמא וטהור, איסור והיתר, קודש וחול. משא"כ תורה דאצילות כולה שמותיו של הקב"ה ואין שום חול שם. כי שם נבחן לבן הארמי לשם קדוש, וכן פרעה. וכל השמות שבבי"ע הם קליפות וטומאה, המה שמה רק שמות קדושים נשגבים. ונמצא, שאלו הנשמות, שזכו לאור האצילות, מהפכות כל חושך להיות אור, וכל מר למתוק.

ב. למעלת כיתה שנייה אמר, מי מכם, אשר בכל יום מצפה לאור, המאיר בשעה שהמלך פוקד את האיילה, שאז מתגדל כבוד המלך, ונקרא מלך על כל מלכי העולם. אלו שנודדים אחר השכינה, היושבת בדד, ומצפים תמיד להקב"ה, שיקים השכינה מעפר. ומי שאינו מצפה לזה בכל יום בעודו בעוה"ז, אין לו חלק כאן.

נה) בתוך כך ראה הרבה מהחברים מסביב כל העמודים העומדים, וראה שמעלים אותם לישיבה של הרקיע. אלו עולים ואלו יורדים. ולמעלה מכולם ראה את בעל הכנפיים, מט"ט, שהיה בא.

בעוד שהכרוז קרא, הוא ראה כמה מהנשמות הצדיקים, השייכות לאותן ב' כיתות, מסביב כל העמודים העומדים, נשמות הצדיקים, שכבר היו בישיבה של רבי שמעון, וראה אותן עולות לישיבה של הרקיע, מהן עלו ומהן ירדו. כי כיתה ראשונה עלתה וכיתה שנייה ירדה, ע"כ נאמר, אלו עולים ואלו יורדים. כי כן הם מסייעים זה לזה, כפי קריאת הכרוז, שלכיתה ראשונה אמר, הסתכלו וראו, ולכיתה שנייה אמר, הקיצו. וראה כי מהתעוררותן של כל אלו הנשמות, מכוח ב' כיתות יחד, ירד מט"ט מישיבה זו לישיבה של רבי שמעון, ונשבע השבועה. ולמעלה מכולם ראה את בעל הכנפיים, שהיה בא, והוא נשבע השבוע. כי למעלה מכולם, פירושו, כמו מכוח כולם. ובעל הכנפיים, מט"ט.

נו) המלאך מט"ט נשבע שבועה, ששמע מאחורי המסך, שהמלך פוקד בכל יום, וזוכר את האיילה השוכבת לעפר. ובאותה שעה בועט בעיטות ב-390 רקיעים, וכולם נחרדים ונבהלים מלפניו. והמלך מוריד דמעות, ע"ז שהשכינה בעפר. והדמעות, הרותחות כאש, נופלות לתוך הים הגדול. ומכוח הדמעות האלו, עומד ומתקיים אותו הממונה שעל הים, שנקרא רהב, ומקדש את שם המלך הקדוש, ומקבל עליו, לבלוע כל מימי בראשית ויאספם לתוכו, בשעה שכל העמים יתאספו על העם הקדוש, והמים יתייבשו, ויעברו ביבשה.

הוא נשבע שבועה, שהמלך פוקד, וזוכר בכל יום לאיילה, השוכבת לעפר, שהיא השכינה הקדושה. אמנם אין הכוונה על כללות השכינה, כי ע"ז לא היה צריך להישבע השבועה, כי דבר גלוי לכל הוא. אלא הכוונה היא על מלכות דמלכות, שסבר רבי חייא, שהיא שבויה בין הקליפות, ונעזבה לגמרי. שבכה ואמר עפר, כמה אתה קשה עורף, כמה אתה בעזות, אשר כל מחמדי העין יהיו בלים בך, כל עמודי האור שבעולם תאכל ותטחן. ולפיכך היא מכונה, איילה השוכבת לעפר. וכאן נגלה לרבי חייא הסוד הגדול הזה, ע"י מט"ט, שבא לישיבה של רבי שמעון. כי הוא נשבע שבועה, שהמלך פוקד וזוכר בכל יום לאיילה השוכבת לעפר. אלא באותו הדרך שמט"ט הולך ומבאר לפנינו.

ובאותה שעה בועט בעיטות ב-390 רקיעים, וכולם נחרדים ונבהלים מלפניו. הזיווג דהכאה של האור העליון על המסך נבחן, שהאור העליון בועט בעיטות במסך, שהאור העליון בועט ורוצה להיכנס למטה מהגבול שבמסך, והמסך מעכב אותו ומחזיר את האור העליון לאחוריו, שהחזרה זו הוא או"ח, העולה מהמסך ממטה למעלה, ומלביש את האור העליון.

ועניין 390 רקיעים, הוא, כי המסך נקרא רקיע המבדיל. והוא כולל בתוכו ד' בחינות, חו"ב תו"מ, ד' אותיות הויה. ומתוך שהמלכות נמתקה בבינה, נמצא המסך בבינה, וספירת הבינה מרומזת במאות. נמצא שאלו ד' הבחינות שבמסך חו"ב תו"מ עולות ל-400. אמנם, על המלכות דה"ת אין זיווג, כי היא השער הסתום, ולפיכך נבחנת המאה של ספירת המלכות, ה"ת, שחסרה שם 10 של המלכות דמלכות, ואין בה אלא ט"ר, שעולות ל-90. וזהו הרמז, שבמסך, הנקרא רקיע, שהאור העליון מזדווג עליו בזיווג דהכאה, שהיא בעיטה, אין שם 400, אלא 390, וחסרה 10, מלכות דמלכות. וע"כ מכונה הרקיע בשם 390 רקיעים. ונאמר, שבועט בעיטות ב-390 רקיעים, בכל יום, בעת הזיווג עם שכינה, להוציא מהאיילה השוכבת לעפר, שמבחינת הזיווג הזה היא חסרה שם, כי היא 10, החסרות מ-400.

וכולם נחרדים ונבהלים מלפניו. כי הכאת המסך באור העליון ברתת וזיע, מתוך יראה, שלא יקבל יותר מגבולו. והמלך מוריד דמעות ע"ז. המוחין דקומת חכמה מכונים עיניים. כי ה"ס דראש נקראות גו"ע ואח"פ. וכמו שאלו הטיפות, שהעיניים פולטות אותן לחוץ, נקראות דמעות, כן אלו הטיפות, שקומת חכמה פולטת לחוץ, מכונות דמעות. פליטת טיפות נעשה בזיווג דהכאה. כי האור העליון, הנמשך לתחתון, ופוגע במסך, בועט ומכה בו, שרוצה להמשך למטה מהגבול שבמסך. אלא שתכף ומיד המסך מתחזק עליו, ודוחה אותו לאחוריו, כי אינו נותן לו לעבור גבולו.

אמנם בינתיים, מטרם שהמסך דחה אותו לאחוריו, נמשכות בהכרח טיפות קטנות מאוד מהאור העליון, למטה מגבולו של המסך, שהמסך עם כל זריזותו לא הספיק לדחותן ממנו ולמעלה. ותדע, שאלו הטיפות לא תוכלנה להיכלל בקומת החכמה, שיצאה בתחתון, להיותן בלי לבוש של או"ח. והן נפלטות ויוצאות לחוץ מפרצוף החכמה. והן המכונות דמעות.

וזה, שבעת שהאדם הגשמי מתמלא רחמים ואהבה על חברו, הוא מוריד דמעות מעיניו, כי זה נמשך משורש הדמעות הרוחניות האמורות. כי כל דבר רוחני, הנוהג בעליונים, מכה ומוציא לו ענף בבריות הגשמיות. כי האור העליון בועט ומכה על המסך לעבור גבולו, משום שהאור העליון נמשך תמיד רק מא"ס, שלמעלה מעולם הצמצום, שאינו נבחן שם שום גבול.

ומתוך שהאור העליון חושק ומתאווה להתפשט בתחתון, כמ"ש, נתאווה הקב"ה לדור בתחתונים, וכן לומדים, שכינה בתחתונים צורך גבוה. ע"כ, הוא בועט ומכה על הגבול שבמסך, להימשך למטה מגבולו, והמסך מחזירו לאחוריו כאו"ח. אשר בינתיים, נפלטו דמעות לחוץ. הרי שהדמעות האלו, באו מתוך הרחמים והאהבה אל התחתון. ולכן גם בענף הגשמי נפלטו תמיד דמעות, בעת שמעיו הומים ומתעוררים באהבה וברחמים על חברו. אבל הדמעות הרוחניות אינן נאבדות, כמו הגשמיות.

הדמעות הרותחות כאש, נופלות לתוך הים הגדול. כמ"ש, כי עזה כמות אהבה קשה כשאוֹל קנאה רשָפיה רִשפי אש שלהבת יה. כי אלו הדמעות באות מתוך רחמים ואהבה מהאור העליון אל התחתון. וכמו שתמצא בענף הגשמי, בעת שהאדם נכמרו מעיו באהבה ורחמים על חברו, נמצאות הדמעות רותחות כפי מידת כְּמִירַת מעיו עליו. כן הוא בדמעות האמורות, שרותחות כאש, שרשפיה רשפי אש שלהבת י"ה. וע"כ נאמר, הדמעות הרותחות כאש, נופלות לתוך הים הגדול. ומידת המלכות מצד החכמה נקרא הים הגדול, כי ממנה נמשכים מים רבים אדירים משבּרֵי ים.

ומכוח הדמעות האלו, עומד ומתקיים אותו הממונה שעל הים, שנקרא רהב. אותו השר של הים, שנהרג בעת בריאת העולם. כמ"ש, ובתבונתו מחץ רהב, שבעת שנאמר לו, יקוו המים אל מקום אחד, לא רצה לבלוע מימי בראשית. ומאלו הדמעות, הנופלות לים הגדול, הוא עומד ומתקיים, שהולך על ידיהן ושב לתחייה.

ונאמר, שמקדש את שם המלך הקדוש, ומקבל עליו, לבלוע כל מימי בראשית. כי בעת בריאת העולם, לא הגיע שום תיקון אל המלכות דמלכות. כי המאציל תיקן את העולמות אבי"ע במ"ן דבינה ולא במ"ן דמלכות, שזה הספיק רק לט"ר דמלכות ולא למלכות דמלכות.

וכמ"ש, עַמי אתה. עימי אתם בשותפות, אני התחלתי העולמות ואתם גומרים אותם. כי המלכות דמלכות כל תיקונה מוטל רק על התחתונים. ולפיכך, כשנאמר לשר הים, יקוו המים אל מקום אחד, סירב ולא רצה לבלוע כל מימי בראשית, כי הקליפות היו גוברות עליו, מחמת החיסרון של תיקון המלכות דמלכות. וע"כ נהרג. אמנם אלו הדמעות הן המבררות והמתקנות את המלכות דמלכות.

וע"כ נותנות חיוּת לשרו של ים, שיוכל לעמוד לקדש את שם המלך הקדוש, לקיים מצוות אדונו ולבלוע כל מימי בראשית. כי אז תתבטלנה כל הקליפות שבעולם וכל כוחות הרשע, ויקוו כולם אל מקום אחד, לעולם האצילות. כי עולם האצילות יתפשט בשווה עם רגלי א"ק, עד לעוה"ז, ויהיה גמה"ת, כי ישוב בי"ע להיות אצילות.

ובשעה שכל העמים יתאספו על העם הקדוש, והמים יתייבשו, ויעברו ביבשה. כי זה יהיה לעתיד בגמה"ת, שאז כל אוה"ע תתקבצנה בבת אחת, להשמיד את ישראל. ואז יתגלה, ששרו של ים יבלע כל מימי בראשית. שיתייבשו המים ובני ישראל יעברו ביבשה. כמ"ש, כימי צאתך מארץ מצרים, אראנו נפלאות. אבל אז הייתה רק התחלה, כי לא היה אלא בים סוף, ורק לשעתו. אבל בגמה"ת יבולע המוות לנצח.

ובזה, ביאר מט"ט את השבועה שלו, שנשבע, שהמלך פוקד בכל יום, וזוכר את האיילה השוכבת לעפר. כי הגם שהזיווג שעושה בכל יום עם שכינתו, הוא רק ב-390 רקיעים, רק בט"ר דמלכות, והמלכות דמלכות נשארה שוכבת בעפר, שנדמה לנו, שאין המלך זוכר אותה כלל. הנה אינו כן, אלא שפוקד אותה עם כל זיווג וזיווג. כי בכל זיווג נפלטות דמעות לחוץ מכוח הבעיטות שבועט ב-390 רקיעים, ואינן נאבדות אלא נופלות לים הגדול, המלכות דמלכות, המקבלת תיקונה ע"י הדמעות הללו לאט לאט.

ובשיעור הזה הולך וקם לתחייה שרו של ים. עד שמתקבצות הדמעות לשיעורן המספיק לברר המלכות כולה. שזה יהיה בעת שתתקבצנה כל האומות שבעולם בבת אחת על ישראל, ואז יקום שרו של ים לתחייה, ויבלע כל מימי הבראשית. כי המלכות דמלכות תקבל תיקונה מהשלם. הרי שהמלך פוקד לאיילה בכל יום ויום, עד שתקבל תיקונה מהשלם.

וכאן נגלו לרבי חייא כל משאלותיו, כי ראה ששום דבר אינו מתבלה בעפר, אלא להיפך, שיש עליו זיווג בכל יום ויום, כמו שנשבע לו מט"ט.

נז) בתוך כך שמע קול, שאמר, פנו מקום פנו מקום, כי מלך המשיח בא לישיבתו של רבי שמעון. משום שכל הצדיקים שם, הם ראשי ישיבות, שאותן הישיבות ידועות הן שם. וכל אלו החברים שבכל ישיבה, עולים מישיבה שכאן לישיבה שברקיע. ומשיח בא בכל אלו הישיבות, וחותם תורה מפיהם של החכמים. ובשעה ההיא בא המשיח, לישיבתו של רבי שמעון, מעוטר מראשי הישיבות בעטרות עליונות.

כי מכוח הגילוי הגדול הזה, שבשבועת מט"ט, שהוא גילוי הקץ, התעלו מאוד כל אלו הצדיקים, שהיו בישיבה של רבי שמעון, ומכ"ש אלו ב' כיתות הצדיקים, שהיו הגורמים לביאת מט"ט ושבועתו. שע"י זה השיגו מעלות נפלאות ביותר, והתעטרו כולם והגיעו למדרגות ראשי ישיבה.

כי בכל הישיבות, יש חברי הישיבה, ויש עליהם ראשי ישיבה. וההפרש ביניהם כמו ו"ק לג"ר של המדרגה. שבעת שגילה מט"ט סוד הקץ, יצא קול ואמר, פנו מקום, כי המלך המשיח בא. כי הקץ קשור במלך המשיח. ונותן טעם על מה שזכו לזה כל הצדיקים שבישיבה של רבי שמעון, משום שכל הצדיקים שם הם ראשי ישיבות. כי לזכות לקבל פניו של המשיח, צריכים להשוואת הצורה עימו. ומלך המשיח הוא אור יחידה. ולפיכך, לולא שזכו כל החברים להשיג בחינת ראשי ישיבות, לא היו זוכים לקבל פניו של המשיח.

וכל אלו החברים שבכל ישיבה, עולים מישיבה שכאן לישיבה שברקיע. ומשמיענו, שלא לחשוב שבחינת ראשי ישיבות הוא ג"ר של מדרגות נמוכות. לזה אומר, ישיבות שכאן היו במדרגות גבוהות מאוד נעלות, עד שהחברים כולם של אלו הישיבות זכו לעלות משם לישיבה שברקיע. ועתה זכו כל אלו החברים לבחינת ראשי הישיבות.

ולא עוד, אלא גם משיח בא בכל אלו הישיבות, וחותם תורה מפיהם של החכמים. כלומר, כל כך גבהה מעלת חברי הישיבות האלו, עד שהמשיח בא בכל אלו הישיבות, להתעטר מחידושי תורתם של חברי הישיבה. ועתה זכו כל אלו חברי הישיבות, להיות בדרגת ראשי ישיבות לאותם הישיבות.

וזהו שמסיק, ובשעה ההיא בא המשיח, לישיבתו של רבי שמעון, מעוטר מראשי הישיבות בעטרות עליונות. אמנם עתה, אחר שכל אלו חברי הישיבות זכו למדרגת ראשי ישיבות, נמצא שמשיח התעטר מתורה של ראשי ישיבות. ונמצא מתעטר מראשי ישיבות בעטרות עליונות ביותר.

נח) באותה שעה קמו כל החברים, וקם רבי שמעון, ואורו היה עולה עד רום הרקיע. אמר לו המשיח: רבי, אשרי לך, שתורתך עולה ב-370 אורות, וכל אור מתפרש ל-613 טעמים, עולים וטובלים בנהרות האפרסמון הטהור. והקב"ה, הוא חותם תורה מישיבתך, ומישיבת חזקיה מלך יהודה, ומתוך ישיבת אחיה השילוני.

בּעת שנגלה להם המשיח, ובא לישיבה של רבי שמעון, אז קמו כל החברים ורבי שמעון קם באותה המדרגה עד שאורו היה עולה עד רום רקיע. וזה רומז, שרבי שמעון השיג לאותו האור של 10 הרקיעים, החסרים מחמת השער הסתום של המלכות דמלכות. ואורו היה עולה עד רום רקיע, שהוא אור יחידה.

ואמר לו המשיח, שתורתך עולה ב-370 אורות, וכל אור מתפרש ל-613 טעמים, עולים וטובלים בנהרות האפרסמון הטהור. כלומר, תורתו עולה לעתיק יומין, שבו כל ספירה עולה עד 100,000. וד"ס חו"ב תו"מ הן בו 400,000. כי יחידות בנוקבא, ועשרות בז"א, ומאות באמא, ואלפים באבא, וריבוא בא"א, ומאות אלפים בעתיק.

אמנם לפי זה היה לו לומר, שתורתך עולה ב-400 אורות, וכל אור עולה ל-1000 טעמים, כלומר 400,000. אלא רמז לו, כי מבחינת האורות, שהם מאמא, אינו משתמש ב-400 בשלמות, אלא רק ב-370, כמ"ש, מן השלושים נכבד ואל השלושה לא בא. כי אע"פ שאורו עולה עד רום רקיע, מ"מ אל ג"ר של המאה העליון של הי' לא בא. ונמצא לו רק 370 אורות חסר 30 העליונים.

ועד"ז מבחינת האלפים, שהן אורות דאבא, אינו משמש בג"ר ממש של כל אלף, אלא רק בו"ק של כל אחד, שהן 600. ובמקום ג"ר של כל אלף משמש בי"ג (13), שהם חכמה של ל"ב (32) נתיבות. כי י"ג הם חכמה של ל"ב נתיבות, הנקרא אפרסמון הטהור. וע"כ אמר לו המשיח, שתורתך עולה ב-370 אורות, וכל אור מתפרש ל-613 טעמים, עולים וטובלים בנהרות האפרסמון הטהור. אשר ב-400 דאמא חסרים 30 דחכמה עליונה, ואין בה אלא רק 370. ובכל 1000 חסרות 400 העליונות, שהן מחכמה קדומה. ובמקומן משמש י"ג נהרות האפרסמון הטהור. ואין בכל 1000 אלא רק 613, כי כן הם העולים כל סודות סתומים עילאין מישיבה של רבי שמעון.

והקב"ה, הוא חותם תורה מישיבתך. המשיח בא בכל אלו הישיבות, וחותם תורה מפיהם של החכמים, כי הוא מתגדל ומתעטר ע"י חידושי התורה של כל הצדיקים. וכתוב, שכל הנביאים לא ניבאו אלא לימות המשיח, אבל לעת"ל כתוב, עין לא ראתה אלוקים זולתך. כי אז כבר תתוקנה כל המדרגות השייכות לימות המשיח, וכל סודות התורה יהיו בבחינת עין לא ראתה אלוקים זולתך. ואז נבחן שהקב"ה חותם תורה.

וכיוון שתורה של אלו ג' ראשי נשמות, היא מבחינת לאחר ימות המשיח, מבחינת עין לא ראתה אלוקים זולתך, לכן אמר לו משיח, כי הקב"ה חותם תורה מישיבתך, ומישיבה של חזקיה מלך יהודה, ומתוך ישיבת אחיה השילוני. כי אלו השלושה זכו לסודות התורה של עין לא ראתה אלוקים זולתך, והקב"ה עצמו חותם תורה מפיהם.

נט) ואני לא באתי לחתום תורה מישיבתך, אלא משום שבעל הכנפיים יבוא כאן. כי אני יודע, שלא ייכנס לישיבה אחרת, אלא לישיבתך. באותה שעה סיפר לו רבי שמעון אותה השבועה, שנשבע בעל הכנפיים. אז הזדעזע המשיח, והרים קולו, והזדעזעו הרקיעים, והזדעזע ים הגדול, והזדעזע הלוויתן, והעולם חשב להתהפך. בתוך כך ראה את רבי חייא למרגלותיו של רבי שמעון. אמר, מי נתן כאן אדם לבוש בגד עולם ההוא. כלומר בגוף מעוה"ז. אמר רבי שמעון, זהו רבי חייא, אור מאור התורה. אמר לו, ייאספו הוא ובניו. כלומר, שייפטרו מן העוה"ז, ויהיו מהישיבה שלך. אמר רבי שמעון, זמן יינתן לו. נתנו לו זמן.

משיח אמר לו, כי לא בא לחתום, אלא כדי, שבעל הכנפיים יבוא לישיבה שלו, שרוצה לדעת, מה שאמר לו. ומה שאמר, כי אני יודע, שלא ייכנס לישיבה אחרת, אלא לישיבה שלך. זה כי לא ילך לישיבות של חזקיה מלך יהודה ואחיה השילוני.

אז הזדעזע המשיח, והרים קולו. כי מחמת גילוי הקץ, שגילה מט"ט, שבּעת ההיא יהיו צרות נוראות על ישראל, שיזדעזעו הרקיעים, וכן ים הגדול, והעולם יתהפך, כמו שלומדים, ששת אלפים שנה קיים העולם ואחד חרב. ע"כ הרים קולו. כי רצה להמתיק כל אלו הזעזועים.

ואמר, מי נתן כאן אדם לבוש בגד עוה"ב. המשיח התפלא על רבי חייא, על היותו מלובש בגוף הגשמי של העוה"ז. כי אחר שזכה להיות כאן, וזכה לגילוי דמט"ט ולשבועתו, נמצא שכבר תיקן כל בחינת הרע. וכן זכה לקבל פני המשיח. נמצא, שגמר כל עבודתו בעוה"ז, ואין לו מה לעשות עוד בעוה"ז. א"כ הוא צריך להסתלק ולהיכנס לישיבה של רבי שמעון בגו"ע. ולמה לו להיות עוד בעוה"ז בחינם?

וזה שאמר רבי שמעון, זמן יינתן לו. כלומר, רבי שמעון הוכיח לו, שיש לתת לו זמן מחדש, כי הוא צריך עוד לחיות בעוה"ז, ולעסוק בתיקונים חדשים. ואז נתנו לו זמן. כלומר, שהמשיח ורבי שמעון הודיעו לו, מה שיש לו עוד לעשות בעוה"ז.

ס) ויצא המשיח משם, כשהוא מזדעזע ועיניו זולגות דמעות. הזדעזע רבי חייא, בכה ואמר, אשרי חלקם של הצדיקים בעולם ההוא, ואשרי חלקו של בן יוחאי, שזכה לכך. עליו כתוב, להנחיל אוהביי יש ואוצרותיהם אמלא. כי המשיח יצא מישיבה של רבי שמעון, ועיניו זולגות דמעות, מרוב הגעגועים לגאולה השלמה. ומטעם זה הזדעזע גם רבי חייא.