מבאר ענין הצמצום הא' שנצטמצם אור אין סוף ב"ה בכדי להאציל הנאצלים ולברוא הנבראים. ובו ה' ענינים:
לפני הצמצום היה אין סוף ממלא כל המציאות. ב. סיבת הבריאה היתה כדי לגלות שמותיו וכינויו. ג. צמצום האור מסביבות נקודה האמצעית. ד. החלל שנשאר אחר הצמצום היה עגול.ה. לפי שאור אין סוף הוא בהשואה, היה הצמצום ג"כ בהשואה שהוא סוד העגול.
תלמוד עשר הספירות" הוא ספר מאוד בסיסי, הבסיסי בחוכמת הקבלה. הוא כתוב לעידן החדש, לדורנו. הספר מאוד מורכב, מאוד עמוק, יש בו את כל חוכמת הקבלה, והוא כולל את כל מה שצריך אדם להתפתחותו.
בעל הסולם לפני שכתב את "תלמוד עשר הספירות", הוא כתב טיוטות למיניהן כמו "פי חכם", "פנים מאירות ומסבירות" ל"עץ חיים" של האר"י. הוא הכין את עצמו היטב כדי להיות מוכן לסֶפר הזה. בלימוד הספר הזה בעיקר, אנחנו מקבלים מאור המחזיר למוטב, לכן לא לשכוח זאת בזמן הלימוד. הספר מדבר על דרגות ההתפתחות הרוחניוֹת שלנו, ואם אנחנו משתוקקים אליהן, אז משם מגיע אלינו הכוח הזה, המאור המחזיר למוטב שנקרא "תורה".
אנחנו מתחילים את חלק א' שהוא חלק מאוד מיוחד, הוא כמו הקדמה. בחלק הזה האדם בונה את היחס הנכון שלו לקריאת החומר הקבלי, בכל המקורות שלו.
משיעור בוקר 05.12.08 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן
לפני הצמצום היה אין סוף ממלא כל המציאות
* א) דע כי א טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור ב עליון פשוטג ממלא כל המציאות. ולא היה שום ד מקום פנוי בבחינת ה אויר ריקני ו וחלל, אלא היה הכל ז ממולא מן אור א"ס פשוט ההוא, ולא היהח לו לא בחינת ראש ולא בחינת סוף, אלא הכל היה ט אור א' פשוט י שוה בהשואה א', והוא הנקרא כ אור א"ס.
* עץ חיים שער א' ענף ב'.
זאת הצורה הראשונה שהוא נותן לנו, ורוצה לבאר. למעלה יש את דברי האר"י, למטה באור הפנימי יש הסבר של בעל הסולם עם ביאור של ד"ר מיכאל לייטמן.
"תלמוד עשר הספירות" זה פירוש על כתבי האר"י.
משיעור בוקר 07.08.07 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן
אור פנימי
צריכים לזכור, שכל חכמת הקבלה מיוסדת על ענינים רוחניים, שאינם תופסים לא מקום ולא זמן, ואין העדר ותמורה נוהג בהם כל עיקר, וכל השינויים הנאמרים בחכמה הזאת, אין זאת אומרת שהבחינה הראשונה נעדרת, ומקבלת צורה אחרת, אלא השינוי האמור, הוא ענין תוספת הצורה לבד, וצורה הראשונה אינה זזה ממקומה. כי ההעדר וההשתנות המה מדרכי הגשמיים. וזהו כל הקושי למתחילים, כי תופסים הדברים בביטויים הגשמי בגבולים של זמן ומקום חילוף ותמורה, אשר המחברים השתמשו בהם רק לסימנים בעלמא על שרשיהם העליונים. ולפיכך, אתאמץ לפרש כל מלה ומלה בצביונה הרוחני, המופשט ממקום ומזמן ומתמורה. ועל המעיינים מוטל, לחקוק היטב בזכרונם את פירוש המלות ההן, כי אי אפשר לחזור עליהן בכל פעם.
אנחנו לא יודעים מהו העולם הרוחני, מהן ההגדרות, מהן הפעולות והסיבות. כל מה שברוחניות אנחנו לא יודעים. אבל המקובלים סידרו לנו, ובמיוחד זה מגיע אלינו מהאר"י, ובעל הסולם המשיך זאת וקירב אלינו, את פירוש המילות. ולכן אחרי כל מילה אנחנו יכולים לקרוא את ההגדרה שלה, ואיכשהו להבין נכון יותר על מה מדובר. אנחנו לא מבינים ולא יכולים להבין, אבל היגיעה שלנו לגלות את מה שכתוב בצורה כמה שיותר קרובה לרוחניות, עד כמה שאפשר, היגיעה הזאת בעצם מזמינה עלינו את האור שמקרב אותנו. היגיעה בעצמה דוחפת אותנו ומקרבת אותנו יותר לגילוי, היא מפתחת את הכלים שלנו, ואז באותו האור המופשט, הקבוע, אנחנו מגלים את עצמנו יותר קרובים אליו.
משיעור בוקר 26.04.11 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן
"טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים"
א) צורת הזמן הרוחני נתבאר היטב לקמן בהסתכלות פנימית בסופו בד"ה עוד.
מה זה הזמן הרוחני? לפני פעולה מסוימת זה נקרא "טרם" פעולה, אבל לא בציר הזמן. נצטרך להתרגל ללמעלה מזמן, תנועה ומקום, איך זה עובד. הפעולות כן באות בזו אחר זו, והן מייצבות בנו את הרגשת הזמן, אבל הזמן בעצמו לא קיים, אם אין פעולה אין זמן. הזמן לא זורם, אין דבר כזה שהוא זורם בעצמו.
משיעור בוקר 26.12.14 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן
"אור עליון פשוט"
ב) היינו האור המתפשט מעצמות הבורא יתברך. ודע, שכל השמות והתוארים הבאים בחכמת הקבלה, אינם ח"ו בעצמות הבורא ית', אלא רק באור המתפשט מעצמותו ית', אמנם בעצמותו ית', אין לנו שום מלה והגהכלל. כי זה הכלל, כל מה שלא נשיג לא נדעהו בשם. וזכור זאת ואל תכשל.
אנחנו שמדברים על האור העליון, מדברים רק על האור המתפשט מהבורא, מהמאציל. על המאציל אנחנו לא מדברים בכלל, אין עליו אף שם כי לא משיגים אותו. כל השמות שלנו הם מהשגה, מכניסת האור בתוך הכלי, ואת המאציל אנחנו לא משיגים, הוא נמצא לפני האור, ממנו יוצא האור. ולכן אנחנו, מקבלי האור שיוצא מהמאציל, באותו האור שיוצא אלינו אנחנו תופסים את כל הפעולות של האור.
כל מה שיש לנו זה את פעולת האור. האור בונה את הכלי, והאור ממלא את הכלי בלתקן אותו, בלסדר אותו בצורות שכך הכלי ירגיש. קודם כל עלינו להבחין שאנחנו הכלים, ואנחנו התוצאות מפעולת האור בלבד. האור עשה מאיתנו משהו שמרגיש ומבין, רגש ושכל, מוחא וליבא, כדי שאנחנו על ידי זה נתפוס אותו, את הפעולות שלו, וכך נרגיש את עצמנו. אנחנו בסופו של דבר, תוצאות מפעולות האור, ומה שאנחנו מרגישים, זה מה שהוא רוצה שנרגיש וכך הוא בונה אותנו.
למעלה מזה אף פעם לא נבין ואף פעם לא נרגיש. "אף פעם" הכוונה היא עד גמר התיקון, שאצלנו זה סוף הדרך, ועל מה שמעל זה אנחנו לא מדברים. ה"אור" שאנחנו אומרים זה "השפעת הבורא".
משיעור בוקר 07.08.07 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן
"ממלא כל המציאות"
ג) ולכאורה תמוה מאד, הלא המדובר כאן הוא בטרם שנבראו העולמות, וא"כ איזו מציאות ישנה כאן, אשר אור העליון צריך למלאותה. והענין הוא, כי כל העולמות וכל הנשמות שישנם והעתידים להבראות עם כל מקריהם עד לתכלית תיקונם, הנה הם כולם כבר כלולים בא"ס ב"ה, בכל תפארתם ובכל מלואם. באופן, שיש לנו להבחין ב' עיקרים בכללות המציאות שלפנינו. עיקר א' : בבחינת מה שהם קבועים וקיימיםבא"ס ב"ה בכל שלימותם ותפארתם. העיקר הב': כמות שהם ערוכים ומשתלשלים ומתחדשים לפנינו מאחר הצמצום הא',בחמשה העולמות המכונים: אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, כמ"ש להלן. וז"ש הרב, אשר אור העליון הנמשך מעצמותו ית', היה "ממלא את כל המציאות" דהיינו כללות המציאות שבעיקר הא', מבחינת מה שהם ערוכים וקיימים בא"ס ב"ה שמטרם הצמצום. ומשמיענו שאור העליון היה ממלא אותם לגמרי עד שלא נשאר בהם שום מקום פנוי, שיהיה אפשר להוסיף בהם שלימות ותיקון כל שהוא. (ועי' היטב בהסת"פ כאן).
הכל, חוץ מעצמותו, שעליו לא מדברים אלא רק כשורש הקדום לכל.כל המציאות שאחר כך נפרסת מזה, מתפשטת, מתגלה.
עיקר -א': בבחינת מה שהם קבועים וקיימים בא"ס ב"ה בכל שלימותם ותפארתם. ב"פוטנציאל", ב"כוח" מה שנקרא, לפני ההתפתחות. כי באין סוף יש הכל.
העיקר הב': כמות שהם ערוכים ומשתלשלים ומתחדשים לפנינו מאחר הצמצום הא',
יש לנו שתי צורות. הצורה הראשונה היא שהכול כלול באין סוף, כל הכלים, כל האורות, עם כל הפרטים עד הפרט האחרון ביותר, אבל ללא התפתחות שלהם, ללא השתלשלות. הצורה השנייה היא כשמתחילים כבר להשתלשל ולבוא למטה.
מעלה מטה, אין סוף, ואחר כך כשיוצא עניין הזמן, את כל זה עלינו להשתדל לפרש בצורה הרוחנית. לא שזה קרה פעם, ועכשיו זה לא קורה, ולא שזה יקרה אי פעם בעתיד כשנגיע לגמר התיקון, לאין סוף, ועכשיו זה לא נמצא, אלא הכול כלפי האדם המשיג בלבד. איך שהוא משיג, כך הוא מפרש. על המציאות בעצמה אנחנו לא מדברים, המציאות בעצמה היא "עצמותו". ומה שמשיג הנברא, הוא תמיד משיג לפי הכלים שלו. והוא לא יכול להגיד עבר, הווה, עתיד, אלא רק כלפי עצמו, כלפי ההשגה שלו, ולא כלפי הצורות שהוא משיג. כי אין עולמות, אין השתלשלות, אין תנועות ואין כלום, אלא רק כלפי אותו המשיג.
משיעור בוקר 07.08.07 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן
יש את עצמותו, משהו שאנחנו לא משיגים. אחרי עצמותו יש את האור העליון, אור פשוט שממלא את כל המציאות, אור אין סוף. ומאור אין סוף עוברים לקו שבו נמצאים העולמות, אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, והעולם הזה. זו המציאות.כך כדאי לנו לתאר את המצב, כי כך מקובלים מציירים.
משיעור בוקר 26.12.14 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן
"מקום פנוי"
ד) פירוש כי בטרם שנבראו העולמות, שהיה אז רק א"ס ב"ה בלבד כנ"ל, לא היה שם "מקום פנוי" דהיינו מקום חסרון, שיהיה ראוי לקבל בו בחינת תיקונים. כי אור העליון היה ממלא את המקום ההוא, שלא הניח מקום לתחתונים להתגדר בו להוסיף משהו על שלימותו. אלא רק בסיבת הצמצום שנעשה, כמ"ש להלן, נתחדש אז בחינת חסרון ונתהוה מקום פנוי לתיקונים. אבל בל תטעה שבמקום גשמי הספר מדבר.
מקום פנוי לא היה באין סוף, כי הכול היה מושלם, כי הכול בא מצד האור, והיה ממלא את הכול. אחר כך נעשה הצמצום מצד הכלי, הכלי גירש את האור כדי להוסיף מעצמו אפשרות לגדול, להביע משהו, להשתוות לאור. אז נעשַה מקום פנוי, מקום פנוי לתיקונים מצד הנבראים.
זה לא שהאור הסתלק, זה לא שהשלימות נעלמה מהאין סוף. אלא כלפי הנברא שרוצה להוסיף עליה, כלפי ההרגשה שלו שהייתה ברגע שלפני הצמצום שהרגיש שנמצא בעולם אין סוף, החליט כסיבה לצמצום שהוא רוצה להוסיף למצב הזה, שהוא רוצה להגיע בהשוואת הצורה לאור מצדו, ואז נעשַה צמצום.
הנברא מתחיל להרגיש במצב שבו האור בורא אותו, ממלא אותו, ונותן לו את כל השלימות, הוא מרגיש בזה חושך. הוא מגדיר את ה"אור" כאור שיבוא אליו בהשתוות הצורה, ואז נעשה מקום לתיקונים. כל האין סוף נעשה עכשיו מקום ריק כלפי הנברא, שרוצה למלא אותו ביחס של עצמו.
משיעור בוקר 07.08.07 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן
"אויר ריקני"
ה) אין הכוונה על אויר גשמי ח"ו,אלא יש בחי' אור רוחני המכונה כן. כי הנה יש ב' בחינות אור בכל פרצוף שלם, המכונים אור דחכמה, ואור דחסדים: אור דחכמה הוא בחינת העצמות של הפרצוף, דהיינו בחינת החיות שבו. אור דחסדים הוא רק אור מלביש על אור החכמה שבפרצוף, היות ואור החכמה אינו יכול להתלבש בפרצוף אם לא יתלבש תחילה באור דחסדים. אמנם לעתים, כשהפרצופים המה בעת קטנות, אין בהם אלא אור דחסדים בלבד. ותדע שאור דחסדים זה, הוא מכונה בשם אויר או רוח, ובהיותו בפני עצמו בלי אור דחכמה, הוא מכונה בשם "אויר ריקני", כלומר שהוא ריקן מאור החכמה, ומצפה ע"כ שאור החכמה יתפשט בתוכו וימלאנו. ומשמיענו הרב, שטרם שנבראו העולמות, דהיינו בא"ס ב"ה, לא היתה בחינת אויר ריקני זה במציאות כלל, משום שאין שם חסרון משהו, כמבואר.
אמנם אור החכמה הוא כל החיות של הפרצוף, של הכלי הרוחני שנותן לו כוח, הרגשת המילוי, אבל הוא לא יכול להגיע לפרצוף, הוא לא יכול להתלבש בו, הוא לא יכול למסור לו את הכוח שלו, אלא אם כן יש לפרצוף אור חסדים. ורק במידת אור החסדים, אור החכמה יכול להתלבש בו.
אור החסדים הוא אור של השפעה שבא מצד הנברא כלפי הבורא. אם אנחנו רוצים לגלות את הבורא, היינו לקבל ממנו כל מיני השפעות, עלינו בהתאם לזה להכין את עצמנו לאור החסדים, להביא את עצמנו למצב שמאתנו כלפי הבורא יתעלה אור החסדים, הכוונה על מנת להשפיע.
אמנם לעתים, כשהפרצופים המה בעת קטנות, אין בהם אלא אור דחסדים בלבד.
הם לא מסוגלים לקבל על מנת להשפיע, כי אור החסדים שלהם הוא קטן, הוא חלש, הוא לא שלם, ולכן לא ראוי להתלבשות בו של אור החכמה.
מכאן אנחנו רואים שאור החכמה נמצא בשפע וממלא את כל המציאות, אבל כל פרצוף ופרצוף יכול לגלות אותו, לקלוט אותו, אך ורק במידת אור החסדים שבו. לכן, כל הבעיות שלנו, כל המטרות שלנו, הן אך ורק איך להגדיל את אור החסדים.
ותדע שאור דחסדים זה, הוא מכונה בשם אויר או רוח, ובהיותו בפני עצמו בלי אור דחכמה, הוא מכונה בשם "אויר ריקני",
הייתה שם איזו מציאות, ואור החכמה היה ממלא את כל המציאות ללא אור חסדים. בעולם אין סוף היה כלי ואור, והאור היה ממלא את הכלי ללא התנאי הזה שהיה אחרי צמצום א', שאור החכמה חייב להתלבש קודם באור החסדים ורק במידה הזאת הוא יכול להתלבש ברצון. ואז כל החשבון שנעשה הוא ייקרא "ראש הפרצוף".
משיעור בוקר 29.12.14 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן
"חלל"
ו) כדי להסביר המלה הזאת, צריך שתדע מקודם מה היא מהותו של כלי רוחני. והוא, כי בהיות הנאצל מקבל את שפע חיותו מן המאציל, הנה בהכרח, שיש לו רצון והשתוקקות לקבל את שפעו זה ממנו ית', ותדע, אשר מדת הרצון וההשתוקקות הזו, היא כללות כל החומר שבנאצל. באופן, שכל מה שיש בנאצל זולת זה החומר, כבר אינו מיוחס לבחינת החומר שלו, אלא לבחינת השפע שלו שמקבל מן המאציל. ולא עוד, אלא שהחומר הזה, הוא המודד את גדלותו ושיעור קומתו של כל נאצל, ושל כל פרצוף, וכל ספירה. שהרי התפשטות אור העליון מן המאציל היא ודאי בלי שיעור ומידה, אלא רק הנאצל הוא העושה שיעור על השפע מכח עצמו, מפאת היותו מקבל לא פחות ולא יותר מכפי שיעור חשקו ורצונו לקבל, שזו היא אמת המידה הנוהגת ברוחניות, משום, שאין ענין הכפיה נוהג שם, והכל תלוי ברצון. ולפיכך אנו מכנים את "הרצון לקבל" הזה, שהוא כלי קבלה של הנאצל. והוא נבחן לבחינת החומר שלו, שמחמתו יצא מכלל מאציל להקרא בשם נאצל, מטעם היותו מוגדר במין חומר כזה, שאינו מצוי במאציל אף משהו ח"ו, כי הרצון לקבל אינו נוהג ח"ו במאציל בהחלט, שהרי ממי יקבל, והבן.
ולהלן נבאר, שיש בחומר הזה ד' מדרגות, מקטנות עד גדלות הקבלה, שהמדרגה הרביעית, שהיא בחינת גדלות הקבלה, המצויה על שלימותה רק בא"ס, מטרם שנבראו העולמות, הנה רק עליה נעשה סוד הצמצום. ויתבאר להלן, כי נתרוקנה מכל שפע שהיה לה מיחס א"ס, ונשארה בבחינת "חלל" פנוי. וזו היא כוונת הרב באמרו, מטרם שנברא העולם, דהיינו בא"ס ב"ה, לא היתה שם בחינת "חלל" הפנוי הזה, כמבואר.
נברא רצון. הרצון מרגיש שהוא צריך להשלים את עצמו. רצון זה הרגשת החוסר. כשחסר משהו, אותה התופעה שחסר נקראת "רצון".
לרצון יש כמה תופעות. על רצון מלא אנחנו אומרים "עולם אין סוף". על רצון ריק אנחנו אומרים "עולם הצמצום" או "חלל". וכשיש רצון שקצת מלא במשהו, בכל מיני צורות המילוי, אנחנו אומרים "אויר ריקני".
חלל זו הבחנה מאוד מאוד חשובה, היא כנגד עולם אין סוף. בעולם אין סוף הכלי קיבל בדיוק לפי מה שרצה, וכשהרגיש בושה צמצם את עצמו, ואז התחיל להרגיש את עצמו נמצא בחלל. לא שהאור הסתלק, האור לא מסתלק הוא ממלא את הכול, אלא הכול תלוי בכלי, האם הוא מרגיש את האור שהיה ממלא אותו כמילוי, או לא. הבושה מוחקת את התענוג, מוחקת את התופעה, ואז כלפי אותה התופעה הקודמת שהכלי הרגיש שהוא נמצא מלא עד בלי די, עכשיו הוא מרגיש שמה שמילא אותו כתענוג, בעיניו זה חלל.
שום דבר לא קורה בכלי אלא אך ורק ההרגשה שלו, ההתרשמות שלו ממה שקורה. ובאמת כל הבריאה, הכול נמצא במלכות דאין סוף באותה הצורה, ושום דבר לא קורה, "אני ה-ו-י-ה לא שיניתי"[1]. ארבע הבחינות האלה, שם ה-ו-י-ה, זה מה שקורה. חוץ מזה מה שקורה מעולם אין סוף ומטה, עד שמגיע לעולם שלנו ובחזרה, הכול מלכות דאין סוף מרגישה בתוכה, ומדובר רק על המצב הפנימי שלה.
לכן אנחנו קוראים בהרבה מקומות שאנחנו נמצאים בעולם אין סוף, ושום דבר לא משתנה, והאור העליון נמצא במנוחה מוחלטת. זה מפני שבאמת שום דבר לא משתנה, הבורא כשברא הוא ברא, ומתוך הבריאה שלו הכלי מתחיל להתבשל בפנים על ידי האור שנמצא בו. ואז ,עושה צמצום "אני לא רוצה להרגיש אותך". "ועכשיו אני רוצה להרגיש כך". הוא נשבר, מיתקן. כולן הן תופעות פנימיות שיש במלכות דאין סוף, מתחילת הבריאה ועד סוף הבריאה.
לכן "סוף המעשה במחשבה תחילה"[2]. כי שום דבר לא בורח ממלכות דאין סוף, רק סדרת ההרגשות שהיא עוברת כדי להגיע להרגשה הסופית השלמה. שבאמת מרגישה את עצמה כלפי הבורא, בצורה שהבורא קבע מראש.
משיעור בוקר 31.12.14 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן
"ממולא מן אור א"ס פשוט ההוא"
ז) כלומר שאין כלל מה להוסיף עליו על-ידי מעשה התחתונים.
החלל היה ממולא באור אין סוף בצורה המושלמת, ללא הרגשת החיסרון, וללא הרגשה שיש משהו מחוצה לו שממלא אותו. עדיין האור היה קודם לכלי.
משיעור בוקר 09.08.07 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן
"ולא היה לו לא בחינת ראש ולא בחינת סוף "
ח) ענין ראש וסוף יתבאר להלן.
אין במצב הזה, באין סוף, לא ראש, לא תוך ולא סוף. ראש, תוך, סוף אלה הבחנות מצד הנברא. הוא חושב ומחליט בראש, מהרגשת החסרונות, מהרגשת המצבים שלא מסופק בהם. אז נעשים בו מחשבה וראש, כי רוצה להשיג משהו.
כאן מהשלימות ששולטת לא יכול להיות אצלו ראש, לא יכולות להיות מחשבות, כי מחשבות באות תמיד מחסרונות. אם כך, לא יכולים להיות תוך וסוף, שהוא מחלק את עצמו לחלקים כאלו, שמקבל חלק וחלק לא מקבל, ובכלל מרגיש את התוך שלו, שהוא מחליט עליו, איך לקבל, מה לקבל. הוא עדיין לא שולט בעצמו, ועדיין אי אפשר לקרוא לזה נברא, הוא ללא שום עצמאות, ללא שום הרגשת העצמי.
משיעור בוקר 09.08.07 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן
"אור אחד פשוט"
ט) פירוש, שאין בו מדרגות של קטן וגדול, אלא הכל שוה כמ"ש לקמן.
איך אנחנו מדברים בכלל על האור שבא מהבורא, טוב ומטיב לרעים ולטובים, ללא שום מדרגות, ללא שום יחס לנברא, ומה שיהיה יהיה לכולם בשווה? איך אנחנו יכולים להבחן באור הזה כל מיני שינויים? ודאי שאין. אלא הכלי אחר כך, בכך שיחלק את עצמו לכל מיני הבחנות לעומת האור, לעומת התכונה דלהשפיע שבאור והוא דלקבל, הכלי ירגיש את עצמו לעומת האור הנמצא המחולק, המדורג, ואז לפי זה גם ירגיש את האור בצורות שונות, ולפי הכלי, לפי התכונות של הכלי, הוא ייתן לאור כל מיני כינויים. באור עצמו ודאי שאין, הוא פשוט, אי אפשר להיאחז בו, אי אפשר להגיד עליו כלום חוץ מכך שהוא פשוט. אבל הכלי ייתן לאור כל מיני הבחנות לפי מהות הכלים.
לכן השמות שאנחנו מדברים, השם של הבורא, השם של האור, הם תמיד לפי הכלים, שהם י' ה' ו' ה', ארבעה חלקים שבכלי שמחויב להיות, והמילוי שהכלי מרגיש בהתאם לעביות ולמסך, זה נקרא "השמות הקדושים", השמות של האור. אבל באמת הם הכלים.
משיעור בוקר 09.08.07 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן
"שוה בהשואה א' "
י) כלומר שאין שם זכות ועביות, שהמדרגות נערכות ונבחנות על ידיהן. כי הבחנות אלו נתהוו בעולמות רק עם חידוש הצמצום, שיתבאר להלן.
במדרגות מדובר על כלים. מה פתאום בעל הסולם מסביר לנו על הכלים, אם האר"י מדבר על האור הנמצא בהשוואה אחת? כי האור זה מה שהכלי משיג, זו התפעלות, התרגשות שבתוך הכלי.
אני מרוגש, אני מרגיש משהו בפנים, להרגשה שלי אני קורא "אור". זה לא אור, זה לא מה שממלא אותי, אני לא יודע מה ממלא אותי, אני לא יודע מה נמצא בתוכי, אני יודע שאני נרגש. אני מודד את ההתפעלות שלי, ולהתפעלות שלי אני קורא "אור". ואין קשר בין מה שממלא אותי באמת שזה עצמותו, לבין מה שאני מרגיש בתוך הכלי, כי זה תלוי בתכונות הכלים.
משיעור בוקר 09.08.07 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן
"אור אין סוף"
כ) ויש להקשות, כיון שאין לנו שום השגה בא"ס, א"כ איך נדעהו בשם, שהרי כל שם מורה על השגה, אשר אנו משיגים בו על פי הוראתו ומשמעותו של אותו השם, כנודע. ואין לתרץ כי השם א"ס מורה רק על שלילת השגה, דא"כ היה לנו לכנותו בשם "בלתי מושג", והענין הוא, כי השם הזה מורה לנו את כל ההבחן שיש בין א"ס אל כל העולמות שמתחתיו, והוא כי בחינת הצמצום שנעשה אחר הא"ס, הנה בכל מקום שהכח הזה מתעורר הוא מצמצם שם את האור, שעל ידי זה מסתיימת ההארה ההיא ומגעת לסופה. ולפיכך כל סוף וסיום, שישנו בכל הארה, ובכל פרצוף, אינו נמשך רק מכח הצמצום. ולא עוד אלא, שמסיבת הסוף וסיום ההוא יוצאים ומתחדשים כל ההויות ומילואיהן וכל מיני השינויים, שאך נמצאים בעולמות. ומתוך שענין הצמצום הזה אינו שם בא"ס, ע"כ, אין ענין סוף וסיום נוהג שם, וע"כ נקרא בשם "אין סוף", להורות, שאין שם בחינת סוף וסיום כל עיקר, ומובן עם זה, שהאור הזה, הוא פשוט ושוה בהשואה א', כי זה תלוי בזה, כמ"ש.
מפני שאין צמצום אין הבדל במדרגות, אין שום שוני ביניהן, אלא מלכות דאין סוף מלאה באור אין סוף, ואין שום הבחנות. וההבחנות שיהיו, הן יהיו אך ורק אחרי הצמצום ומסיבתו.
הצמצום מראה עד כמה שני דברים שונים, נמצאים בהתנגדות, בהתנגשות, דורשים פעולות של התרחקות זה מזה, או השתוות זה עם זה, אבל חייבים משהו לעשות. צמצום מגלה שיש כאן משהו שלא מסתדר עם משהו, תופעות שונות. מה שאין כן במלכות דאין סוף, כשאור אין סוף ממלא את המלכות, גם מצד המלכות וגם מצד האור יש סיפוק מלא, סיפוק שלם, הכול נמצא בצורה השלמה. ומה שקורה אחר כך, זה שמתגלה הבושה והיא מזמינה את הצמצום.
משיעור בוקר 31.12.14 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן
סיבת הבריאה היתה כדי לגלות שמותיו וכינויו.
* ב) וכאשר ל עלה ברצונו הפשוט, לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים. להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינויו, אשר זאת היה סיבת בריאת העולמות.
*עץ חיים שער א' ענף ב'.
סיבת הבריאה היא גילוי הבורא. ולכן אנחנו צריכים בכל הפעולות שלנו לכוון לתוצאה הזאת. שכל דבר שאני עושה בחיים הוא יהיה בכוונה תחילה שמועילה לגילוי הבורא, כי לזה הכל נברא. אם אני מכוון את עצמי בכל רגע בקיומי לגילוי הבורא, אז אני ממש הולך לפי תכנית הבריאה. הכול תלוי בכמה אני רוצה להיות בזה.
משיעור בוקר 01.12.11- הרב ד"ר מיכאל לייטמן
אור פנימי
"עלה ברצונו הפשוט"
ל) אין לתמוה, איך נבחן רצון בא"ס, הגבוה מכל רעיון, עד כדי לומר "עלה ברצונו הפשוט" וכו': כי תבין זה עם מה שנתבאר לעיל, שבהכרח נמצא בכל נאצל, רצון לקבל את שפעו מהמאציל, עש"ה. אלא שבא"ס ב"ה הוא "רצון פשוט" בסוד הוא ושמו אחד, כמ"ש בפד"א פ"א, וכן בדברי הרב לקמן. כי "האור" שבא"ס מכונה "הוא" ו"הרצון לקבל" שבא"ס מכונה "שמו", והם שניהם בסוד האחדות הפשוטה שאין פירוד כל שהוא ביניהם.
אמנם אל לדמות הפירוד והאחדות האמורים כאן, אל הפירוד והאחדות שבמושגים הגשמיים, הנפרדים על דרך התנועה, בריחוק מקום ובקירוב מקום, כי המהות הרוחנית אינה תופסת מקום כל עיקר, כנודע. אמנם תדע שהפירוד ברוחניים אינו נעשה זולת על-ידי מקרה "שינוי צורה" בלבד. באופן , שאם דבר רוחני אחד קונה לו צורה נוספת המשונה מאותה הצורה שיש לו, הנה יצא לו הדבר הרוחני ההוא מבחינת "אחד" לשתי בחינות נבדלות, המתרחקות זו מזו על פי ההפכיות שיש באותן ב' צורות. וכמו שהמהויות הגשמיות מתרחקות ומתחברות זו בזו בדרך ריחוק מקום וקירוב מקום, כן המהויות הרוחניות, מובדלות ומתחברות על פי השתנות הצורה והשתוות הצורה, ששינוי הצורה מבדילן זו מזו, והשתוות הצורה מדביקתן זו בזו, וזכור זאת, כי זה הוא המפתח הראשון לחכמה.
ועתה תבין את סוד הוא ושמו אחד הנזכר לעיל, וענין האחדות הפשוטה שאנו מדייקים כל כך בא"ס ב"ה, כי האחדות הזו היא מפליאות כל יכלתו ית'. כי הנה נתבאר לעיל באו"פ (אות ו') ההבדל בין המאציל לנאצל שנתהוה מחמת הצורה של "הרצון לקבל" שישנה בנאצל ואינה במאציל, אשר מסיבת שינוי הצורה ההוא, נבדל הנאצל מהמאציל, וקנה לו שם בפני עצמו להקרא נאצל ולא מאציל, עש"ה.
ולפי המבואר הנה יש מקום לטעות ולחשוב, שאור א"ס המכונה "הוא", אינו דבוק לגמרי ח"ו בא"ס המכונה "שמו", דהיינו "הרצון לקבל" את השפע והאור הנקרא "הוא", שהרי אור העליון הנמשך מעצמותו ית' המכונה "הוא", הנה כל תכונתו רק להשפיע, ואין בו מצורת הרצון לקבל ולא כלום, כמבואר שם. משא"כ אין סוף המכונה"שמו",שיש בו הרצון לקבל, המשונהמשום זה מן אור העליון, שאין בו ח"ו שום רצון לקבל, כמבואר, ונודע ששינוי הצורה עושה פירוד ח"ו. וזה משמיענו "הפד"א" והרב לקמן, שאינו כן ח"ו, אלא הוא ושמו אחד באחדות פשוטה, שאין ביניהם שום הבדל. ואע"פ שיש ביניהם: בין "הוא" ובין "שמו" איזה שינוי צורה בהכרח, כמבואר, מ"מ אין זה פועל שם כלל וכלל. ואע"פ שאין אנו מבינים זאת, מ"מ כן הוא בלי שום ספק. וע"ז אמרו, שבא"ס ב"ה לית שום מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל, להיות ענין זה למעלה משכלנו (ההמשך בדיבור הסמוך) .
החומר עצמו לא קובע. או שזה אור או רצון לקבל, אין שום דבר חוץ מהשניים. מה ההבדל בין האור לרצון לקבל? האם אנחנו מרגישים את האור? מה שאנחנו מרגישים ממשהו, נקרא אצלנו "אור". אני לא יודע באיזו צורה זה נמצא מחוצה לי, ובכלל האם נמצא משהו מחוצה לי, אני תמיד משיג בתוכי. אני משיג בתוכי שתי הבחנות, אני משיג את הרצון ומשהו שבתוך הרצון שנקרא "אור".
השאלה, עד כמה הם נמצאים אצלי קרובים זה לזה, בהשתוות הצורה או בשינוי הצורה. אומרים כך, מצד אחד שניהם נמצאים הפוכים זה לזה, זה רוצה להשפיע וזה רוצה לקבל. ובזכות זה שהם הפוכים הם מתקיימים, אם לא היו הפוכים לא היו קיימים. אז אתה מבדיל בין אלו לאלו, הם חייבים להיות כמה שיותר הפוכים כי אז יש לך יותר עוצמת הקיום, עוצמת החיים, הרגשת החיים. הניגוד הזה ביניהם הוא מה שמביא לך הרגשת חיים עסיסיים, חזקים.
מצד שני, ככל שאתה משיג מתוך הרצון שלך את האור, אתה מעלה את עצמך לדרגה שלו, מדרגת הנברא לדרגת הבורא. וזה כדי להבין אותו, להרגיש אותו, להיות ממש בפנימיות שלו, בהתחברות אליו. אז אתה יותר ויותר משיג מי הוא ומה הוא, כי בסך הכול אתה לפי מהותך רצון ריק.
לכן העבודה שלנו היא בלי לשבור את הפער בין האור לכלי, כי את זה אי אפשר לשבור, אנחנו רק נטשטש את העניין, אנחנו לא שמים לב עד כמה הם מנוגדים לפי טבעם, אלא על פני זה עלינו להגיע למצב שהכלי יהיה כמה שיותר קרוב לאור ועל ידי זה יידע אותו, יבין אותו, יעלה למצב שיהיה בדרגה שלו.
לכן הוא אומר "וכאשר עלה ברצונו הפשוט," שום דבר לא מורכב, אלא רצון פשוט. "לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים. להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינויו, אשר זאת היה סיבת בריאת העולמות."להוציא לאור, זה שאותו כלי, אותו רצון יגלה את כל הפעולות שיש באור. הוא לא יכול להכיר את האור עצמו, אלא יכול להכיר רק את הפעולות שלו. כמו שאנחנו לא יודעים מה זה חשמל, אבל הוא עובר אצלנו בכל מיני רצונות, בנגד, בסליל, בקבל, בכל מיני צורות הרצון שלנו, ומראה את עצמו כל פעם בצורה אחרת. וכשהוא עובר בחוט, אני יכול לגעת ולהרגיש שהחוט מתחמם, או אני יכול לשים איזה מדד, ואז לפי המכשיר לדעת שיש חשמל. אף פעם אני לא יודע מה זה חשמל, אלא לפי התגובות אני יודע שהוא נמצא.
אותו דבר "ממעשיך הכרנוך", אי אפשר להכיר אחרת, אלא רק מתוך המעשים. איזה מעשים? שהכלי של הרצון שלנו יעשה כל מיני מעשים הקרובים לאור, הדומים לאור, מתוך זה ילמד מה זה. כמו שאנחנו מכירים זה את זה. אני צריך ללמוד מהשני את ההתנהגות שלו, להשתדל לקנות את הצורות שלו, מתוך הצורות האלו אני אבין אותו. כל ההשכלה שלנו היא השכלה צורתית, החומר לא משתנה.
אני לא עובד על שבירת הרצון, ולא חשוב איזה רצון, גדול, קטן, עם מחשבות ועם כל מיני נטיות לכל מיני כיוונים, אני חושב רק איך לעשות ממנו צורה יותר קרובה לאור. לא לשבור אותו ולא להקטין אותו, אלא רק להשוות את הצורה שלו עם האור, להגיע להשתוות הצורה. וזה עם הרצונות הגדולים, הגרועים ביותר, עלינו רק לשנות את הצורה, את השימוש. ובזה אנחנו מגלים את הבורא.
הבורא מתגלה בצורת "בוא וראה", וכמה שאני עושה כל מיני צורות על הרצון לקבל שלי שהן דומות לאור, צורות השפעה על הרצון לקבל שלי, מזה אני מתחיל להכיר מה זה האור, מה זה הבורא. רק "ממעשיך הכרנוך". איך אני אדע שעשיתי פעולה שהיא דומה לבורא? כי בפעולה הזאת הוא מתגלה, כך זה קורה.
השאלה, בשביל מה אני צריך את גילוי הבורא? כדי לדעת שאני דומה לו. לא כדי ליהנות ממנו, אלא ההנאה שלי היא מזה שאני נעשיתי דומה לו, ההנאה שלי היא בזה שאני מכיר אותו. ומה יש לי מזה? מזה אני עושה לו נחת רוח.
האמת, שאנחנו לא מסוגלים להבין את הנקודה הזאת של הבריאה, שהבורא ברא את הרצון, וכשהוא ברא אותו, שהאור ברא את הרצון, אז שניהם ממש שווים, אין שום הבדל ביניהם, הם נמצאים כאילו באותה תכונה, ואחר כך התכונה הזאת מתנתקת מהאור והופכת להיות בפני עצמה. אנחנו לא מסוגלים להבין זאת, אנחנו מתחילים להשיג את הרצון שהוא ממש הפוך מהאור.
אלה דברים גבוהים, אין לנו בהם הבנה והשגה כמו שבעל הסולם אומר, אלא אנחנו מגיעים אליהם אחר כך, בגמר התיקון. המקובלים שכותבים על זה, הם יודעים מזה שהם משיגים, אחרת איך הם היו יכולים לכתוב. הכול בא מהשגה.
משיעור בוקר 01.12.11 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן
צמצום האור מסביבות נקודה האמצעית
ג) והנה אז מ צמצם את עצמו א"ס נ בנקודה האמצעית, אשר בו באמצע ממש, וצמצם האור ההוא, ס ונתרחק אל ע צדדי סביבות הנקודה האמצעית.
היה לנו מצב אחד ומצב שני. במצב אחד היה אין סוף, זאת אומרת, היה ממולא בכל האור, אור אין סוף. ובמצב שני, מהנקודה האמצעית האור התרחק לסביבות הנקודה האמצעית.
משיעור בוקר 02.01.09 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן
אור פנימי
"צמצם את עצמו א"ס"
מ)פירוש, כבר ידעת סוד הוא ושמו אחד, שאע"פ שיש שינוי צורה בבחינת הרצון לקבל הכלול בא"ס ב"ה, מ"מ אין זה עושה שם שום הבדל בינו ובין אור העליון, אלא הם באחדות הפשוטה ועם כל זה, נעשה ענין הצורה הזו האמורה לסיבה ולגורם לבריאת העולמות ולהוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינויו, כדברי הרב כאן, אשר על-ידי בריאת העולמות והשתלשלותם עד לעוה"ז, שנעשתה ונתחדשה כאן אותה האפשרות של נתינת מקום לעבודה בתורה ובמצות, שלא על מנת "לקבל" אלא רק "להשפיע" נחת רוח ליוצר ב"ה, הנה אז מסוגלות הנשמות, להפך צורת הרצון לקבל שבהן המפרידן מן המאציל, לצורת רצון להשפיע, כלומר,
לקבל מהמאציל כדי להשפיע נחת רוח לו. להיותו רוצה כן, כמו שכתבתי לקמן אות צ', עיין שם, שהוא השתוות הצורה עם המאציל, שנק' דביקות ויחוד, כנ"ל ד"ה אמנם, כי אז, כבר נתפשטו מצורת הרצון לקבל וקנו צורת הרצון להשפיע, שזו היא צורת המאציל עצמו. וכבר ידעת, כי השתוות הצורה עושה הרוחניים לאחד, וע"כ חוזרים אז העולמות לקדמותם, כמ"ש לפנינו.
וז"ש הרב, כשעלה ברצונו הפשוט לברוא וכו'. עלה: פירושו שנתעלה בזיכוך ודביקות ע"י שהקטין וצמצם את שיעור הרצון לקבל הטבוע בו כדי להשוות צורתו לאור העליון, ואע"פ שהרצון לקבל שבא"ס, הנקרא מלכות דא"ס או "שמו" כנ"ל, לא היה לו שום חסרון בדביקות עם אור העליון מחמת שינוי הצורה שבו, כאמור,
עכ"ז קישט את עצמו להשוות צורתו אל אור העליון, ולהסתלק עכ"פ מגדלות הרצון לקבל הזה הנקרא בחי"ד שבו, כדי להדבק יותר באור העליון. כי קירוב הצורה עושה דביקות, כנ"ל ד"ה אמנם, וזהו שמתבטא במלת "עלה", כלומר, שעלתה המלכות דא"ס, שה"ס "הרצון הפשוט", ונתדבקה אל האור העליון, דהיינו שמיעטה את הרצון לקבל שלה, כמבואר.
וז"ש הרב, והנה אז צמצם את עצמו וכו': כי כבר נתבאר (לעיל אות ו'), שכל מידת שפעו ואורו ושיעור קומתו של הנאצל נמדדים בשיעור הרצון לקבל שיש בו, עש"ה, ולפיכך, מאחר שהמלכות דא"ס הנ"ל צמצמה את עצמה, ומיעטה את הרצון לקבל שבה, הנה ממילא הסתלק האור והשפע מחמת מיעוט הרצון. וזה הוא ענין הצמצום. אשר התעלות הרצון גרמה להסתלקות האור והשפע משם.
אנחנו נמצאים בעולם הזה, הרחוק ביותר מהאור. האור מקומו באין סוף, והעולם הזה הוא הפוך, הכי תחתון, הכי גרוע, מנותק מהאור. למה? כי הרצון לקבל שלנו נמצא לגמרי הפוך מהאור, כולו לקבל.
כל המדרגות היותר עליונות מהעולם שלנו הן מדרגות ההשפעה. וככל שאנחנו רוכשים את המדרגות האלו, רוכשים את תכונת ההשפעה, אנחנו יותר ויותר עולים בסולם לקראת האור, נמצאים בהשתוות הצורה עימו. לכן, כך אנחנו משרטטים את כל היחס שלנו כלפי האור, כלפי אין סוף, כלפי הרצון לקבל או הרצון להשפיע.יש כאן דבר פשוט, יש את תכונת האור באין סוף, תכונות הרצון בעולם שלנו, ובין העולם שלנו לעולם אין סוף - הסולם. ככל שהרצון לקבל יהיה דומה לאור, זה נקרא שהוא יותר גבוה בסולם הזה, וההיפך, ולא יותר, אין יותר.הרצון לקבל לא משתנה, הוא תמיד רוצה ליהנות, רוצה לקבל. אלא מה שמשתנה בו בלהדמות להאור, זו הכוונה שלו איך להשתמש בעצמו כדי להשפיע. למי להשפיע? לזולת. זולת זה מה שנראה לנו בינתיים כזולת, או הבורא. במידה שאני מתקדם, אז הזולת הופך להיות אני, והבורא גם הופך להיות אני. והנקודה הזאת שבה מתחברים אני וזולת והבורא נקראת "נקודת הדבקות". בסך הכל זה מה שיש במציאות.
משיעור בוקר 01.12.11 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן
לקבל מהמאציל כדי להשפיע נחת רוח לו
לזה אנחנו צריכים להגיע, שאותו הנברא הקטן הוא צריך להגיע להיות כמו הבורא על ידי זה שיעשה אותה פעולה בדיוק, השפעה. ההשפעה אצלו תתבטא בכך שמקבל מבעל הבית כדי להשפיע לו תענוג. זאת אומרת, בעצמו הוא חייב להרגיש תענוגים, אחרת בעל הבית לא ייהנה, אבל הוא חייב לצרף להרגשה הזאת של התענוגים כמה אהבה יש לו לבעל הבית, כמו שלבעל הבית אליו. ואז מגיעים למצב שנקרא "דביקות" או "השתוות הצורה".
משיעור בוקר 02.01.09 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן
וז"ש הרב, כשעלה ברצונו הפשוט לברוא וכו'. עלה: פירושו שנתעלה בזיכוך ודביקות ע"י שהקטין וצמצם את שיעור הרצון לקבל הטבוע בו כדי להשוות צורתו לאור העליון.
הנברא מסוגל לעשות משהו עם הרצון שלו? אני יכול לא לרצות, או כן לרצות? מה זה שאני עושה צמצום? הנקודה האמצעית מיעטה את הרצון שלה. האם אני כמו הבורא מחזיק את הנקודה הזאת, את הרצון הזה בידיים שלי, ועושה עם הנקודה הזאת מה שבא לי? אני בעל הבית עליה? האור שמחזיק אותה, שברא אותה ומאיר עליה, הוא יכול לשנות אותה. איך יכול להיות שאותה הנקודה פתאום משנה את הרצון שלה, רצון עלה, רצון ירד. אלא באותה הנקודה התוספת בהכרה עצמית, בהכרת המצב, ולכן הרצון הקודם הוא נראה כבר כפסול.
לכן זה נקרא "מיעט". הוא לא עשה כלום, רק הרצון הנוכחי לעומת הרצון הקודם, נקרא שעלה לדביקות, רוצה תוספת, ולכן הרצון הקודם כבר לא נחשב לרצון הטוב, למצב הטוב. יחס כזה לרצון הקודם, נקרא שמצמצמים אותו. אי אפשר לצמצם את הרצון, אלא אם כן על ידי רצון אחר, יותר גדול, יותר חשוב. שהחשוב יבלע את הלא חשוב בתוכו, ורק אז הנברא יתקיים ברצון החדש, שלעומתו הקודם יקרא כמצומצם, כלא קיים, כנעלם. אבל אי אפשר אחרת לעבוד עם הרצונות, כי אנחנו לא מחזיקים את הרצונות, אנחנו מסוגלים רק לפתח רצונות חדשים, ועל ידם הרצונות הישנים כאילו ייעלמו, יצטמצמו.
משיעור בוקר 12.08.07 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן
עכ"ז קישט את עצמו להשוות צורתו אל אור העליון, ולהסתלק עכ"פ מגדלות הרצון לקבל הזה הנקרא בחי"ד שבו, כדי להדבק יותר באור העליון.
המלכות דאינסוף כשהיא מגלה את הרצון לקבל של עצמה ואת הרצון להשפיע של הבורא, היא נמצאת במצב שהיא מרגישה שנמצאת בדבקות. היא נמצאת באהבה מצד העליון והיא לא צריכה לעשות כלום. לכן הפעולה שלה, שהיא עושה את הצמצום, ובעל הסולם כותב שהיא החמורה שבחמורות, היא כאילו פעולה לא מוצדקת.
למה אתה צריך להתנתק, להתרחק ולהיות בקצה השני? למה אתה זורק את כל הצלחות חזרה לבעל הבית, איך זה יכול להיות אם הוא מתייחס אליך כל כך יפה וכל כך טוב? נניח שאתה יושב ליד בעל הבית ליד אותו שולחן ואומר "שום דבר אני לא מקבל, כלום", איך זה יכול להיות? מצד אחד בזה אתה נמצא בזלזול גדול כלפיו, ומצד שני הוא מראה את האהבה שלו בצורה כזאת "קבל הכול אני לא צריך ממך יותר כלום". אלא הבושה הזאת שיש בך, על חשבון מי היא? או שאתה מגן על עצמך כדי לא להיפגע באגו שלך ולכן אתה מפסיק את הקשר עם בעל הבית, או שאתה רוצה להודות לבעל הבית יותר ממה שאתה עכשיו יכול. עכשיו אתה יכול להודות לו רק על כך שהוא מביא לך מטעמים טובים. זאת אומרת אתה נהנה עכשיו כמו בהמה מבעל הבית שלה, והכול טוב ויפה, היא מסורה. אבל אתה רוצה לעלות לדרגה אחרת של יחס לבעל הבית. אתה רוצה לעלות למודעות ולהרגשת התודה בחזרה כמו אדם. זאת אומרת אתה רוצה לפתח מידת אהבה, כמו שיש בו אליך כך גם מצדך אליו. כלומר, אתה רוצה להחזיר לו את הדברים האלה עם קבלת התענוג. אתה אומר "אני רק צריך לעשות תיקון קטן, קישוט. אני אקבל את הכל אבל אני רוצה להוסיף כאן משהו מעצמי. אולי זה לא כל כך חשוב, ואולי באמת אתה לא צריך את זה". זה כמו שאימא לא צריכה שהילד יגיד לה "תודה", כי אם הוא מרוצה וטוב לו, גמרנו. אבל הוא מרגיש מעצמו שהוא חייב להגיע למצב שהוא מבין ומרגיש את הטובה, ולכן מחזיר את התודה בצורה האמיתית, הנכונה כאדם. זה ההבדל בין אדם לבהמה. אנחנו חייבים את השגת בעל הבית, את הדבקות בבעל הבית, לא מפני שמזה יהיה לנו משהו טוב, אלא מפני שבכך אנחנו עושים לו תענוג, אנחנו מחזירים לו תודה גדולה. זה נקרא "קישוט", כי אתה מוסיף בכך פריט קטן מאוד, הרכב קטן מאוד לכל המערכת, את היחס שלך עוד קצת למה שבעל הבית נותן לך. הכלי מלא באור שנעשה, אבל כלפיך, אם אתה מדבר על הגילוי של בעל הבית, על ההבנה שלו, על ההרגשה שלו, זה נרנח"י לעומת נפש דנפש, זה פי תר"ך פעמים, אבל זה כלפיך, באותו האור, באותו הכלי, באותו עולם אין סוף.
זה נראה קישוט, אבל בסך הכל זה כדי להשיג את היחס של בעל הבית. השגת בעל הבית כנותן כאוהב שאתה הולך להשיג, מחייבת אותך להיות גם באותה התכונה, שאם לא כן אתה לא תבין אותו, לא תרגיש אותו."קישוט" זה נקרא כל האור החוזר, כל האור המלביש את האור הישר, זה הקישוט. כי כלי שמקבל מן הסתם לפי הרצון שלו הוא מכוער, הוא נמצא בהופכיות מהבורא, וככל שהוא מייפה את עצמו באור חוזר, הוא מתנוצץ מתוך עצמו.
משיעור בוקר 1.12.11 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן
"בנקודה האמצעית"
נ) וזה תמוה לכאורה, דמאחר, שאין שם ראש וסוף, איך יש לך אמצע, ועוד, וכי בענין הגשמי התופס מקום אנו עוסקים ח"ו. והענין הוא, כי כבר נתבאר, אשר גם בא"ס ב"ה נבחנת בהכרח בחי' הרצון לקבל, אלא בסוד "רצון פשוט" שפירושו שאין בו הבחן מדרגות קטן וגדול כנ"ל, משום שהרצון לקבל שיש שם, אינו נבחן לבחינת שינוי צורה העושה איזה פירוד ח"ו, וע"כ אין בו שום פחיתות כלפי אור העליון. וצריך שתדע, שד' מדרגות מחויב אור העליון להתפשט עד שמגלה בנאצל את הרצון לקבל הזה על שלימותו הקבועה וקיימת.
וטעם החיוב של ד' המדרגות הוא, כי הרצון לקבל הנ"ל, הנה הוא נכלל תיכף עם התפשטות האור מהשורש, שהרי בזה נבחן, שיצא האור מהמאציל וקנה לו שם בפני עצמו, דהיינו התפשטות מהמאציל, וכל עוד, שלא נכלל בו שינוי הצורה הזו של הרצון לקבל, הנה ודאי, שעדיין בחינת מאציל הוא, ולא בחי' התפשטות הנעתקת ויוצאת מהמאציל.
כי ברוחני לא יצוייר שום הבדל, זולת ע"י שינוי צורה (כנ"ל אות ו' עיין שם, ועיין בהסתכלות פנימית כאן). אמנם כל כמה, שאין גילוי לרצון הזה מכח הנאצל גופיה, אינו עדיין קבוע בנאצל, כלומר, שהנאצל צריך להשתוקק לקבלת השפע, שאז נבחן, שנגלה הרצון לקבל מכח הנאצל גופיה. והנה ההשתוקקות הזו, אי אפשר שתהיה, אלא רק בעת שאין בו השפע, כי רק אז יתכן שישתוקק אחריו באופן שיתגלה בו מכוחו עצמו "הרצון לקבל". ואז, נשלמים כלי הקבלה בקביעות. עוד אחת צריך שתדע, שכל התפשטות אור מהמאציל, כמו שהיא כלולה מבחינת רצון הקבלה כאמור, הנה היא מוכרחת להכלל גם כן מבחינת רצון להשפעה, שאם לא כן, היה המאציל והנאצל בבחינת הפכיות הצורה, שהוא פירוד גמור ח"ו, כי הפכיות הצורה היתה מרחיקה אותם זמ"ז כרחוק מזרח ממערב
ולפיכך מוכרח כל אור המתפשט מהמאציל להכלל ג"כ מבחינת הרצון להשפיע, כדי שתהיה קרבת צורה בין המאציל לנאצל. ובשעה שמתגלה בנאצל הרצון להשפיע הזה, הנה נמשך לו אור גדול מהמאציל, המיוחס להתעוררות הרצון הזה, והאור הזה מכונה בכל מקום אור דחסדים. אמנם התפשטות הא' מהמאציל, אשר הרצון לקבל כלול בה כמבואר לעיל, היא נקראת בכל מקום אור דחכמה או אור העצמות. וזכור היטב, ב' מיני אורות הללו. ותדע, שהאור הב' שהוא אור דחסדים, שפל הרבה מהאור הא' שהוא אור דחכמה, משום שנמשך עם התגברות והתעוררות הנאצל, מכח עצמו, להיותו רוצה להשוות צורתו עם המאציל, כי על כן מתגבר ומתעורר לבחינת הרצון להשפיע, כמבואר. משא"כ ההתפשטות הא', שהוא אור דחכמה, הנה הוא נמשך ישר מהמאציל, ואין לנאצל שום חלק בהמשכתו, וע"כ הוא נעלה ממנו לאין ערוך, וע"כ "אור החכמה" נבחן לעצמותו וחיותו של הנאצל, ו"אור דחסדים" נבחן רק לבחינת אור של תקונים להשלמת הנאצל.
עתה תבין ד' בחינות והמדרגות המחויבות להמצא בכל נאצל כנ"ל. כי מתחילה מתפשט האור ויוצא מהמאציל כנ"ל בבחינת אור דחכמה, אשר "הרצון לקבל" בלבד כלול בו, וזו היא בחינה א'. ואחר כך מתגברת באור הזה בחינת הרצון להשפיע, וממשיך אור דחסדים כנ"ל, והתגברות זו נבחנת לבחינה ב'. ואחר כך מתפשט אור דחסדים הזה התפשטות גדולה, שענינה יתבאר לקמן, וזו היא בחינה ג'. ואחר שיצאו ונתגלו ג' הבחינות הנ"ל במילואן, אז חוזר ומתעורר כח הרצון לקבל הכלול בהתפשטות א', וחוזר וממשיך אור החכמה. וזו היא תכלית השלימות של קביעות הרצון לקבל בפרצוף, להיותו נגלה בבחינת השתוקקות, כלומר, בשעה שלא היה אור החכמה בפרצוף אלא אור דחסדים, דהיינו אחר בחי' ג' הנ"ל, שהיתה לו לנאצל מציאות להשתוקק לקבלת אור החכמה, אשר ההשתוקקות הזו קובעת בו הרצון לקבל, ומשלימה לו כלי הקבלה, מה שלא היה כן בהתפשטות הא' (כנ"ל בד"ה וטעם החיוב ע"ש). ולפיכך, אין כלי הקבלה נשלמים, אלא בבחינה הד' הזאת, המכונה ג"כ התגברות ב', ואחר שלימותה של הבחינה ד' הזאת בא"ס ב"ה, נתהוה בה הצמצום, שפירושו הסתלקות הרצון לקבל מן בחינה הד' הזאת, שזה גרם להסתלקות אור א"ס ב"ה משם (כנ"ל דף ד' ד"ה וז"ש הרב והנה, עש"ה).
והנה נתבארו, ד' הבחינות המחויבות להמצא בכל נאצל, אשר בחינה א', מכונה התפשטות ראשונה או חכמה. ובחינה ב', מכונה התגברות ראשונה או בינה. ובחינה ג', מכונה התפשטות שניה או זעיר אנפין. ובחינה ד', מכונה התגברות שניה או מלכות. אשר ב' ההתפשטויות נבחנות לזכרים, להיותן בחינת השפע הנמשך מהמאציל: כי התפשטות א' היא שפע אור החכמה, והתפשטות ב' היא שפע אור דחסדים. וב' התגברויות, הן ב' נוקבין, להיותן בחינת התעוררות של הנאצל והתגברות הרצון מכח עצמו, אשר התגברות א' היא ההתעוררות שבנאצל אחר ה"רצון להשפיע", הנעשה שורש אל האור דחסדים כנ"ל. והתגברות ב' היא ההתעוררות שבנאצל אחר ה"רצון לקבל", הנעשה לבחינת כלי קבלה לפרצוף בכל השלימות הרצויה. והוא שנקרא בכל מקום בחינה ד'.
והנה בחינה ד' זו, היא הנקראת נקודה אמצעית שבא"ס ב"ה, ועליה כיוון הרב באמרו "צמצם את עצמו בנקודה אמצעית אשר בו". ונקראת כן, להיותה כלי הקבלה לאור א"ס ב"ה, שהוא בלי שיעור ובלי גבול כלל. וע"כ נבחנת מציאותה כדוגמת נקודה בפנימיותו ובאמצעו של האור ההוא, והאור מסבב אותה ודבוק בה סביב סביב עד אין שיעור. כי רק באופן זה יתכן שתחזיק אור עליון בלי מידה ובלי שיעור כלל, משא"כ בכלי הקבלה שמאחר הצמצום ולמטה, דהיינו בנאצלים התחתונים, אשר בהם נבחנים כלי הקבלה שמחזיקים אורם בפנימיותם ותוכיותם, כלומר, שדפנות הכלים שה"ס ד' הבחינות שבהם, המה עושים גבול ומידה על האור שבתוכם, והוא מפני העביות שבכלים, כמ"ש להלן,
משא"כ בא"ס ב"ה, ששם האור והכלי באחדות הפשוטה בסוד הוא ושמו אחד (כנ"ל אות ל' ד"ה ולפי), וע"כ אין הכלי מגביל את האור שמחזיק, כלל, וע"כ האור שבו הוא בבחינת אין סוף.
והנה נתבאר היטב סוד הנקודה האמצעית שבא"ס ב"ה, שאין המדובר ח"ו בבחינת מקום ושטח גשמי בשיעורים מוחשיים, אלא הבחינה הד' הכלולה בא"ס מכונה כן, על שם אחדותה הפשוטה עם האור העליון, כמבואר.
ודבר הצמצום הנעשה בנקודה האמצעית הזאת כבר נתבאר לעיל אות מ' ד"ה וז"ש הרב עש"ה.
כל עוד הרצון לקבל שנברא לא מרגיש בו בעצמו, לא מבין, שהוא במשהו שונה מהמאציל, הוא לא נקרא "נברא", הוא לא נקרא "נאצל". "אדם" נקרא רק מי שיש בו הרגשה ש"אני לא כמו המאציל, אני נבדל ממנו", הוא נקרא "האדם", הוא נקרא "הנברא". כל יתר הרצונות שאין בהם את ההרגשה הזאת, לא חשוב במה הם מלובשים, בעץ או בחיה או באבן, כל יתר הרצונות שלא מרגישים שיש מאציל ואני נבדל ממנו, הם נמצאים בתוך המאציל ולא נקראים "נבראים", כי הם מנוהלים על ידו בכל וכל. אלא למי שיש הרגשה שאני לא כמו הבורא, הוא ואני זה לא אותו דבר, הוא נקרא "נברא", הוא נקרא כבר בריאה, בר ממדרגה, חוץ מהבורא.
משיעור בוקר 02.01.09 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן
כי ברוחני לא יצוייר שום הבדל, זולת ע"י שינוי צורה
הבורא נותן את עולם אין סוף שאנחנו נמצאים בו. באותו מצב אין סוף, הוא מגלה לנו עד כמה אנחנו רחוקים מקצה לקצה. זאת אומרת אני הנמצא בבחינה ד', מרגיש אותו הנמצא בבחינת שורש. הוא כולו המשפיע, אני כולי בחינה ד' המקבל, ואני מרגיש את עצמי המקבל על פני ההשפעה שלו שמגיעה אלי, וההשפעה הזאת מגיעה אלי בצורה השלימה. לכן אין מתיחות יותר גדולה ממה שקורה לנו באין סוף. ההבדל שאני מרגיש ביני לבינו הוא נוראי, הוא כזה שגורם לצמצום ולריחוק.
עד מתי אני יורד מאין סוף אלי? אני קובע שכל המרחק, ההשתלשלות בין אין סוף אלי יהיה ריק, עד שאני ארגיש את עצמי שאני לא שייך לו, שאין בינינו כלום, שאני לא מקבל ממנו שום דבר. המצב הזה נקרא "העולם הזה". לכן כל ההשתלשלות מגיעה למצב שאני לא מקבל ממנו מאומה, שום דבר. ניצוץ "נר דקיק" זה החיים הבהמיים שלי, זה לא נברא, אני לא נברא.
במדרגה יותר עליונה, קצת יותר ממה שאני, כבר יש את הרגשת הבורא, הנותן, ואצלי אין הרגשת הבורא. לכן ההשתלשלות חייבת להסתיים במצב שאני בהמה. יש דומם, צומח, חי, גם אני בתוכם, ושום דבר חוץ מזה. כי לשֵם זה אני צמצמתי את עצמי מלכתחילה, בהרגשת הפער ביני לבינו שנתן לי כזאת הרגשה נוראית, הרגשת הבושה.
לכן אי אפשר לעצור באמצע את השתלשלות העולמות אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. אלא הצמצום ותוצאה מהצמצום גורמים לכל הירידה, לריחוק המקסימלי, רק לא להרגיש אותו.
משיעור בוקר 02.01.09 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן
ולפיכך מוכרח כל אור המתפשט מהמאציל להכלל ג"כ מבחינת הרצון להשפיע,כדי שתהיה קרבת צורה בין המאציל לנאצל.
יש אור שבא מהבורא, זה אור עליון או אור חכמה. זהו אור שבא מבחינת שורש ומגיע לנאצל, בונה בו רצון כלול מתרי"ג רצונות, וממלא את הרצון הזה בתרי"ג תענוגים. זה אור של חכמה, אור שנקרא "חי", חיוּת הנאצל, כי הוא כל מה שהנאצל צריך.
הנאצל אחרי שמתמלא כולו, מרגיש שהוא המקבל. מזה שהוא המקבל הוא מרגיש את הבושה. הוא לא יכול להתפטר מהרגשת הבושה, אלא הבושה מחייבת אותו לעשות תיקון, תיקון בושה. הוא עושה צמצום א', מגרש את האור, ועושה מסך, כבר פעולות על מנת להשפיע.
הראשון שמרגיש את עצמו המקבל, מרגיש שמקבל אור חכמה. הבושה שמתחיל להרגיש, תיקון הבושה וצמצום א', בכל ההחלטות האלה הוא רוצה בעצם להתפטר מאור החכמה, רוצה לעזוב אותו. והוא מתחיל לעבוד במסך עם אור דחסדים.
מה זה "אור דחסדים"? כמו שהבורא נותן לי לתוכי את הכיבוד, את היחס שלו, כך אני צריך לתת לבורא בחזרה אותו דבר. כיבוד אני לא יכול לתת לו, אבל אם אני לא מקבל כלום, עושה צמצום א' ואחר כך מקבל ממנו, אז בתוך ההשפעה שלי אליו נמצאים כבר גם כיבוד, גם תענוג, גם היחס שלי והשפעה, הכול יחד.
צמצום א' עוזר לי לקבל ממנו את המושכות, את הסיטואציה הזאת, ולהיות בה בעל הבית. כמו שהאורח בבית אומר, "אני לא רוצה, אל תכין לי שום דבר, אני לא אקח שום דבר, כלום". אם בעל הבית מתחנן ממש ובאמת רוצה מכל הלב, אז האורח מתחיל להיות בעל הבית במקום בעל הבית. זה מה שקורה כאן וזה מה שהבורא רוצה בעצם שיקרה.
לכן אם מהבורא באה לנו חכמה, אז מאיתנו אליו באים חסדים, והם קובעים את היחס שלנו כלפי הבורא. וכשעובדים, אז מתגלה אור חכמה בתוך אור דחסדים.
משיעור בוקר 02.01.09 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן
עתה תבין ד' בחינות והמדרגות המחויבות להמצא בכל נאצל כנ"ל.
ישנו מאציל, ממנו יוצא האור. האור הזה מתפשט במה שנקרא " בחינה א'", והאור הזה נקרא "חכמה". אחר כך יש את בחינה ב', שהיא יוצאת מבחינה א', ובה יש אור חסדים. אחר כך מתפשט אור חסדים התפשטות גדולה וזוהי בחינה ג'. בעל הסולם לא אומר יותר, רק אומר התפשטות גדולה. במה היא גדולה זה לא מובן, הוא לא מסביר בינתיים. ובבחינה ד' יש שוב אור חכמה. ורצון לקבל שיש בבחינה א' יש גם בבחינה ד', רק רצון לקבל יותר גדול .
בבחינה ד' יש רצון לקבל ועוד השתוקקות. הרצון לקבל הוא אותו רצון לקבל, ההבדל הוא, שמה שיש כאן במיוחד זו השתוקקות, וזה דבר חדש. זה מאוד חשוב, כי זה בא מתוך הנברא בעצמו. כל יתר דרגות ההתפתחות, א', ב', ג', זורמות מלמעלה למטה, ממדרגה למדרגה, וודאי שיש שינויים, אבל הכול מלמעלה. ואילו בדרגה ד' יש משהו שבא מתוך הנברא, לא מלמעלה, אלא מלמטה, מבפנים, מתוך הנברא, וזה נקרא "השתוקקות", אותו אנחנו מייחסים לנברא.
אחרי ההתפשטות של ד' הדרגות האלו יש צמצום, הוא נקרא " צמצום א'". הרצון מצטמצם ולכן לא מרגיש אור, הוא לא רוצה להרגיש אור, לעומתו האור לא קיים, לעומתו האור הסתלק. הסתלק או לא הסתלק, אנחנו לא מדברים, אנחנו מדברים תמיד מתוך הרצון בלבד, כי רק בתוך הרצון אנחנו מרגישים את עצמנו. מחוץ לרצון ישנו מאציל שאנחנו לא יודעים מה זה, לא מגלים אף פעם משהו מחוץ לרצון. רצון זה החומר, אנחנו מרגישים את הרצון עצמו ואת ההתפעלות שיש לנו בחומר, שזה נקרא "האור". חוץ מהשניים האלו שום דבר אנחנו לא יכולים להרגיש, רק אור ורצון. ולכן כשהרצון קובע "אני לא רוצה להרגיש את האור, אני לא רוצה להרגיש את התענוג", הוא מפסיק להרגיש, מפסיק ולא מרגיש תענוג. הרצון מסוגל כך לעשות, וזה נקרא "צמצום".
הרצון החדש שהתגלה פעם ראשונה, זה השתוקקות. כל השאר בא מהמאציל, חוץ מההשתוקקות. המאציל ברא רצון לקבל, ומה שעשה עם הרצון לקבל, זה שהתהוותה בו השתוקקות. כשהתהוותה בו השתוקקות, ההשתוקקות הזאת גרמה לכך שהרצון לקבל לא רוצה להיות במצב כמו שהמאציל ברא אותו. המאציל מילא אותו באור, ברא אותו על ידי האור, והנברא עכשיו לא רוצה זאת, הוא בועט בזה. זו כבר תגובה מהנברא.
ובאמת מהנברא לא יכולה להיות תגובה אחרת. כי רצון לקבל וקבלה באים לו מהמאציל כבר בבחינה א', שהוא ברא אותו כך. אלא אם כן יכולה להיות איזו תגובה מהנברא, זו דחייה, "לא רוצה". וזה מה שקורה מיד אחרי שמתעורר בו רצון משלו, תוספת רצון, משהו שלא היה קודם, משהו שלא קיבל מהבורא, מהמאציל. ולכן מיד התגובה על המצב שלו, כשמבקר את המצב שלו, מתוך ההשתוקקות יש לו בירור, ומהבירור הזה הוא עושה צמצום.
והנה נתבארו, ד' הבחינות המחויבות להמצא בכל נאצל
יש לנו ארבע בחינות בהתפשטות האור מלמעלה למטה. בחינת שורש - המאציל או כתר. בחינה א' -חכמה. בחינה ב' - בינה. בחינה ג' - זעיר אנפין או תפארת. ובחינה ד' - מלכות.
האור שמשפיע על הרצון, שברא אותו יש מאין, הוא לוקח את הרצון יש מאין ומפתח אותו בארבע דרגות ההתפתחות עד בחינה ד'. כי בבחינה ד' הנברא מקבל את הרגשת הקיום עצמו, שהוא עומד מול הבורא, והוא לא רוצה את מה שקיבל מהבורא. זאת התגובה שרק היא יכולה להתפרש כתגובת הנברא. כי כל מה שיקבל מהבורא, עם הרצון ועם האור, זה המשך של השפעת האור בתוך הרצון. כשהוא דוחה את זה באיזו צורה, זה כבר "נברא". ומתוך שמרגיש השתוקקות הוא עושה צמצום.
אם כך, יש ד' בחינות שהן נקראות "ד' בחינות דאור ישר". מה זה "דאור ישר"? זה שהאור פועל בתוך הרצון שברא אותו יש מאין, לקח אותו יש מאין ופעל בו בצורה ישירה, ישירה ממש, מלמעלה עד למטה, עד הסיום, עד שסיים את התפתחות הרצון. אור ישר כך פועל ללא תגובה מצד הכלי, מצד הרצון. כשנעשתה תגובה, בזה הפסיקו ד' בחינות דאור ישר האלה, וכעת כל היתר כבר תלוי בנברא.
כלומר, האור כבר הגיע לתגובה, ועכשיו הנברא צריך להתפתח מתוך התגובה הזאת. בד' בחינות דאור ישר הרצון התפתח על ידי האור בלבד. אם אנחנו רוצים ללמוד את יחס המאציל לבריאה, אנחנו צריכים ללמוד את אותו היחס קודם כל מד' בחינות דאור ישר. כי כאן בטוח שזה הרצון שלו, ללא תגובה, ללא הפרעה של הנברא.
לכן אנחנו אומרים, שההשפעה הזאת מלמעלה למטה, ארבעת הדרגות הללו, הן נקראות השֵׁם של הבורא, שבהן הוא מביע את עצמו, שהן כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות. או קוצו של יוד, י', ה' ראשונה, ו', ה' תתאה, "הוי"ה". זה נקרא שם ה' כללי, זאת אומרת, יחס הבורא לנברא הכללי. "הוי"ה". היא כוללת בתוכה כל מה שייצא, כל הבריאה, כל השמות, כל הפרצופים, כל העולמות, הכול, הכול נקבע בעצם כאן. ומה שיתפתח, כל מה שמתפתח ממנו אחר כך בכוח, נמצא כאן כמו בזרע.
משיעור בוקר 16.01.09 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן
והנה בחינה ד' זו, היא הנקראת נקודה אמצעית שבא"ס ב"ה
אור אין סוף כשהתחיל להתפשט, הוא התפשט בעיגולים, שורש, א', ב', ג' והעיגול האחרון נקרא ד'. יוצא, שהרצון לקבל מתפתח, והוא מתפתח על ידי קודם ונמשך, ומביא את עצמו על ידי האור שפועל עליו להתפתחות.
בחינה ד' היא הבחינה האחרונה, היא כתוצאה מכל ההתפתחויות הקודמות, והיא נקראת "הנקודה האמצעית", כי היא נמצאת בִפנים בתוך כל העיגולים האלו, היינו השפעות האור עליה, ולכן היא המרכזית. היא המטרה של השפעת האור, היא מטרת הבריאה, וכל מה שאחר כך מתרחש, מתרחש בה, בתוך בחינה ד' הזאת.
בחינת שורש היא האור, ובתוך האור יש לנו נקודת יש מאין. משניהם יוצאת בחינה א', כשהאור פועל על הנקודה ומרחיב אותה. בחינה א' באה מנקודת יש מאין, והיא רצון לקבל. הרצון הזה עכשיו הוא מקבל, ומקבל לפי איך שהוא בנוי. בבחינה א' אין בחירה עצמית, אין רצון מעצמו, כמו הדומם, מקבל משהו וזהו.
אבל, מפני שפועל על הרצון האור, האור מביא לתוך הרצון הזה גם את הרגשת עצמו, מי הוא. חלק מבחינה א' זה חלק שנהנה מהתענוג, והחלק השני מחולק גם לשני חלקים, הוא מרגיש את השורש, מי הוא השורש, "השורש הוא המשפיע, הוא נותן לי", ומתוך זה באה לו החלטה, רוצה להיות כמוהו, לָמה? כי השורש יותר עליון, הוא יותר גבוה, הוא יותר מקור, הוא יותר מושלם, הוא כולו אור.
מתוך זה באה בחינה ב'. אתה רוצה להיות כמוהו? בבקשה. אתה רוצה להשפיע? תשפיע, ואז הוא רוצה רק לתת. אמנם אין לו מה לתת, אבל בכך הוא מרגיש שהוא דומה לשורש, וזה ממלא אותו, "אני כמוך". אמנם הוא ריק אבל מקבל סיפוק מזה, זה נקרא " חפץ חסד", "טוב לי כך". והוא מתמלא עם תענוג אחר שנקרא " חסדים", אור של חסדים.
אחר כך מתחיל להרגיש שוב את השורש מהבחינה הזאת שעכשיו שולטת בו, מרגיש את השורש. מהו השורש? השורש נותן. ו"אני נותן משהו? לא, אני לא נותן". מתוך זה בא לו חיסרון, רוצה להיות כשורש, כמוהו. איך? "אני אקבל. כי מה עושה השורש, הוא רוצה שאני אקבל, אז אני אקבל, אבל כדי להשפיע". והוא מתחיל לקבל כדי להשפיע.
בלקבל כדי להשפיע, הוא ממש עושה השפעה בפועל לשורש, ממש נעשָה דומה לשורש. אחר כך הוא שוב מרגיש את השורש. כשהוא מרגיש עכשיו את השורש, הוא מרגיש שהשורש נמצא בדרגה מעל הכול, בהשפעה, בקבלה ובמעמד מיוחד. את המעמד הזה הוא רוצה. הוא רוצה להיות במעמד כמו השורש. בעצם מבפנים, מתחיל להתהוות בו רצון לדבקות, להיות דומה, אבל דומה לא בהשפעה, ולא בקבלה, אלא דומה למהות של השורש. רוצה להיות כמוהו. אבל כל פעם "כמוהו" הוא אחר, לפי ההשגה שלו מתוך שוני בעביות.
הוא רוצה להיות במעמד של הבורא, ולכן רוצה לקבל הכול, גם קבלה, גם השפעה, שהכל יהיה אצלו בצורה טוטלית שלו. הוא רוצה את המעמד הזה כולו. כשמגיע לרצון כזה גדול, הוא מתחיל לראות את עצמו, עכשיו הוא רואה, שאין לו את זה, מרגיש את השורש, ואומר "אין לי את מה שיש לו". רוצה להיות כמוהו, "אבל אין לי את זה", מה אין? "אין לי השפעה, אין לי אהבה, אין לי נתינה, אני במעמד הזה לא יכול להיות, לא יוצא לי". אז הוא עושה צמצום א', לא מסוגל להיות בבחינה ד' המלאה.
בחינה ד' הזאת כשהיא עושה צמצום, אצלה כבר הפעולה היא ממש מטרתית, כנגד מטרת הבריאה. היא לא מסכימה לקבל, ולא מסכימה להיות כמו הבורא רק בזה שהיא מקבלת, היא רוצה להיות כמוהו במעמד שלו ממש.
לכן אותה בחינה ד' היא כל קוטב הבריאה, היא נמצאת בִפנים בתוך העיגולים, והיא נכללת מכל הבחינות האלה, מבחינת שורש, א', ב', ג', וד'.
משיעור בוקר 23.01.09 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן
משא"כ בא"ס ב"ה, ששם האור והכלי באחדות הפשוטה בסוד הוא ושמו אחד, וע"כ אין הכלי מגביל את האור שמחזיק, כלל, וע"כ האור שבו הוא בבחינת אין סוף.
בחינה ד' בשלב הראשון שלה, זה "עולם אין סוף". אחר כך היא מתחילה להשוות את עצמה, וכבר נעשָה שם חיסרון. כשהיא מרגישה את השורש עדיין אין, אבל "רוצה להיות כמוהו" זה כבר גילוי החיסרון שמביא אותה לצמצום. וכשהיא מתחילה להצטמצם זה נקרא "עולם הצמצום". כל מצב ומצב של הנברא הוא נקרא "עולם".
כל חוכמת הקבלה היא רק על בחינה ד', כי אין חוץ ממנה נברא. כולנו חלקי בחינה ד', כולנו נמצאים בבחינה ד', אף פעם לא יכולים לצאת ממנה, אנחנו בה. כל העולמות, כל הפרצופים, הספירות, הנשמות, כולם בבחינה ד', כולם חלקי בחינה ד', כולם פועלים כדי להביא את בחינה ד' לשלמות. מה זו שלמות? שבחינה ד' הזאת רוצה להיות כמוהו, להיות כשורש. זו כל התוכנית.
משיעור בוקר 23.01.09 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן
והנה נתבאר היטב סוד הנקודה האמצעית שבא"ס ב"ה
אותה בחינה ד' שנקראת עולם אין סוף במצב הזה, היא נמצאת ממש באחדות, בייחוד עם האין סוף, ולא חסר כלום. "לא חסר כלום", כלומר, כמו שהבורא ברא אותה, כך היא קיבלה, כך היא מלאה בכל החסרונות שיש בה שהוא ברא. כלומר הוא ברא אותה והוא מילא אותה. לא חסר כלום.
יש את הכוח העליון שמשפיע, ומתהווה הנקודה יש מאין. הוא משפיע עליה, והנקודה הזאת מגיעה על ידי ההתפתחות למצב שהיא התפתחה ועכשיו היא מלאה, כולה מלאה. במה? בכל מה שהאור משפיע נמצא בִפנים. אין מצד הבורא להוסיף שום דבר אליה, לכן זה נקרא " אין סוף". מה שרצה לתת, נתן. אלא כשהרצון הזה בעולם אין סוף, שיש בו הכל, מתחיל להרגיש את הנותן בעצמו, מתחיל להרגיש משהו שלמעלה ממנו, מתוך זה שמרגיש את הנותן הוא מתחיל הלאה להתפתח לקראת צמצום א', מסך, שבירה, תיקון ודבקות, לשלבים הבאים.
משיעור בוקר 23.01.09 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן
"ונתרחק אל"
ס) מרחק הרוחני נתבאר באות ל' ד"ה אמנם ע"ש. גם נתבאר שבא"ס ב"ה לא היה שום ריחוק ח"ו בין הנקודה האמצעית שה"ס הכלי ובין האור, ע"ש, אמנם אחר שצמצם האור מתוך הנקודה האמצעית, הנה נתגלה בזה, שינוי הצורה שבה מן האור, שהרי האור העליון אין בו מבחינת הרצון לקבל ולא כלום, אבל הנקודה היא בבחינת "רצון לקבל" המשונה מן האור כנ"ל, וכיון שנשתנתה צורתם זה מזה, הרי המה רחוקים זה מזה במידת ההפרש של השינוי הזה, כנ"ל, וז"ש הרב "ונתרחק" וכו'.
הנקודה האמצעית הרגישה שינוי מהאור. מתוך הרגשת השינוי מהאור, היא לא יכלה לסבול את השינוי הזה ועשתה צמצום, ואחר הצמצום הייתה חייבת להמשיך בתיקונים כדי להשוות את עצמה עם השורש.
בעל הסולם נותן את הדוגמא של האורח עם בעל הבית. לא מספיק שהאורח מפסיק לקבל את הכיבוד, בגלל שמרגיש שוני מבעל הבית, כי זה שהפסיק את הכיבוד, זה הוא הפסיק את הכיבוד, אבל בכך הוא לא תיקן את המצב. הוא בכל זאת עומד עם החיסרון לקבל את הכיבוד, ועם החיסרון הנוסף שהרגיש שהוא פחוּת מבעל הבית, ויש לו בושה מזה. לכן עכשיו לא מספיק לו לעבוד כלפי הכיבוד, הוא חייב לעבוד כלפי בעל הבית, כי כלפי בעל הבית התגלתה הבעיה, והוא צריך להגיע איתו להשתוות הצורה, לדבקות, להיות כמוהו ממש לפי התכונות.
לכן העבודה היא בשניים. בצמצום א', כשמסלק את עצמו מקבלה ונשארת מלכות, בחינה ד' ריקנית, זה לא מספיק. בזה הוא כאילו לא רוצה כלום. אבל מה הלאה? אתה נשאר בכל זאת לא כמו הנותן. הנותן הוא נותן, הנותן הוא אוהב, הנותן סובל מזה שאתה לא לוקח, לא מקבל ממנו. הנותן נשאר, ובעצם אתה עשית בו עוד יותר פגם מאשר קודם. קודם קיבלת ממנו והוא לא רצה ממך שום דבר יותר, רק שתקבל. עכשיו כשאתה לא מקבל, אתה מזלזל, אתה עושה בו רע בזה שהוא רוצה לעשות לך טוב.
נעשתה כאן עביות נוספת בתוך הנברא אחרי הצמצום, כי הוא מרגיש שבזה שלא מסוגל לקבל בגלל הבושה מהנותן הוא עושה רע לנותן, ולא מגיע לו. אבל הנברא לא מסוגל לדרוך על הבושה שלו, כדי לעשות לנותן טובה. הוא בהכרח עושה את הצמצום, הוא לא יכול להימנע מזה. לכן עכשיו כל ההתפתחות שלו, היא איך לבטל את הבושה, אחרת הוא גורם רע להשורש, להבורא, שאוהב אותו ורוצה רק למלא אותו. כזאת הרגשה יש לו באין סוף כי נמצא שם בחיבור, ומתוך ההרגשה הזאת מתפתחת כל הפעולה שלו.
הפעולה שלו מהתחלה ועד הסוף היא פעולה שכלפי הרוחניות אין לה זמן, כמו שאנחנו מדברים על מיליארדי שנות התפתחות היקום, אלפי שנות התפתחות האדם, ברוחניות זה לא נחשב לזמן. באותה ההחלטה כשהנברא עכשיו מחליט באין סוף, הוא כבר יודע את הנחיצות שלו, ההכרחיות שלו להמשיך.
משיעור בוקר 23.01.09 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן
"צדדי סביבות הנקודה האמצעית"
ע) ד' הבחינות הנ"ל, מכונות גם ד' צדדים. ומשמיענו הרב, שאף על פי, שהצמצום לא היה אלא רק בנקודה האמצעית כנ"ל, שהיא בחינה ד', מ"מ נסתלק האור מכל ד' הבחינות, מטעם, שאין ענין מקצת נוהג ברוחני, וע"כ נסתלק גם מג' בחינות.
אותו רצון לקבל שמרגישה בחינה ד' הבשלה, הגדולה, אותו רצון לקבל שהתפתח מכל הבחינות, כשהרצון לקבל הזה רוצה לעשות עכשיו פעולה להסתלק מכל הקבלה, הוא מפסיק להרגיש גם את הבחינות הקודמות.
כי מה הן הבחינות הקודמות? פעם הוא נתן לי כך, אחר כך רציתי לעשות איתו כך, אחר כך אנחנו השלמנו את עצמנו כך וכך. אבל עכשיו אני מגיע לזה שאני מוחק את הכל, אני לא רוצה. אני מרגיש עכשיו בהרגשה הכי גדולה, בבחינה ד' שהיא העביות הכי גדולה שעכשיו התגלתה, כזה רוגז, ואני לא רוצה כלום. בשבילי כל הבחינות הקודמות הן לא נמצאות בהרגשה שלי, הזעם שלי עכשיו פשוט מבטל אותן, הוא מוחק אותן, הן לא קיימות. זה נקרא שכל ג' הבחינות הקודמות הן גם מתרוקנות מהאור, והן כולן כאילו תומכות בבחינה ד' הזאת להחלטתה.
שורש, א', ב', ג', ד', הם שלבי הגדלת הרצון, ביאור הרצון, וודאי שהרצון הכי גדול הוא מבטל את כל מה שנמצא לפניו.
משיעור בוקר 23.01.09 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן
החלל שנשאר אחר הצמצום היה עגול
ד) ואז נשאר: פ מקום פנוי, ואויר, וחלל ריקני, מנקודה האמצעית ממש. והנה צ הצמצום הזה, היה בהשואה א' בסביבות הנקודה האמצעית ריקנית ההיא, באופן שמקום החלל ההוא, היה ק עגול מכל סביבותיו בהשואה גמורה, ולא היה בתמונת מרובע בעל זוית נצבת, לפי, שגם א"ס צמצם עצמו בבחינת עגול, בהשואה א' מכל הצדדים.
יכול להיות שבתוך הרצון לקבל יש כל מיני רצונות, כל מיני הבחנות, חסדים וחכמה, יותר לקבל, פחות לקבל, באילו תנאים ומה. אלא, ההחלטה הייתה שלמה כלפי כל הכיבוד שהרגשתי מבעל הבית, כלפי התענוג הגדול שהרגשתי ממנו, וכלפי הנותן, אותו הרגשתי גם כן. ההחלטה הייתה סופית כלפי כל ההבחנות שלי איתו, שאני מפסיק איתו את כל הקשר. כי אני הרגשתי שאני הפוך ממנו, וזה בשבילי הדבר המכריע.
ואין כאן תנאים, שאולי זה מקצת יותר, וזה מקצת פחות, אולי כדאי כך, אולי כדאי אחרת, אין שום דבר, את כל השולחן עם כל הכיבודים אני חותך מעצמי, ואני כבר לא נמצא אם כך גם בקשר עם בעל הבית. כל הקשר שלי עימו היה רק באמצעות הכיבוד, ועכשיו זה נעלם.
משיעור בוקר 23.01.09 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן
אור פנימי
"מקום פנוי"
פ) כבר נתבאר לעיל באות ד' ובאות ה' ע"ש.
"והנה הצמצום הזה"
צ)פירוש, בלי הבחן מדרגות של קטן וגדול. ואין להקשות, מאחר שכבר נגלה שינוי הצורה, שישנו בנקודה האמצעית על ידי הסתלקות האור ממנה, א"כ בהכרח, שהוכרו משום זה גם המידות הקטנות, זו קטנה מזו, שבשינוי צורה בתוך ג' המדרגות הקודמות, אשר הבחינה הג' למשל זכה מהנקודה האמצעית, משום שמידת הרצון לקבל שבה היא פחותה יותר מבבחי' ד', וכן בחינה ב' היא זכה יותר מבחינה ג', כי מידת הרצון שבה פחותה יותר מבחינה ג', ובחינה א' היא זכה יותר מכולן, כי מידת הרצון לקבל שבה פחותה מבכולן, וע"כ, שינוי צורתה אינו ניכר כמו בהן. הרי שיש כאן הבחן מדרגות של קטן וגדול, ואיך אומר הרב, שהצמצום היה בהשואה א' בסביבות הנקודה. והתירוץ הוא, כי הצמצום לא עשה את הנקודה האמצעית לבחינת "סוף".כלומר, אם היה האור מסתלק מהנקודה מסיבת שינוי הצורה שיש בה, אז ודאי היתה נעשית משום זה לבחינת "סוף", שפירושו, הדרגא הפחותה ביותר שאין למטה הימנה בפחיתות, אשר אז יצא לנו להבחין גם כן, את ג' הבחינות הקודמות ליותר חשובות מהנקודה האמצעית, על דרך זו למעלה מזה. אכן לא היה כן, כי הצמצום לא נעשה מחמת שינוי הצורה שיש בנקודה, שזה לא יתכן, שהרי עדיין במלכות דא"ס אנו עוסקים, אשר שם אין שום שינוי צורה בינה לבין האור, שהם שניהם באחדות הפשוטה בסוד הוא ושמו אחד כנ"ל. אלא הצמצום נעשה, רק בסוד שעלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות וכו' כנ"ל (אות מ' ד"ה פירוש, עיין שם), שפירושו, שחשק לאותה השואת הצורה, אשר עתידה להתגלות על ידי בריאת העולמות, דהיינו, צורת הקבלה על מנת להשפיע נ"ר ליוצר, שיש בזה מעלה יתירה מאד נעלה: כי מצד אחד, הוא השפעה גמורה, כי כל הרצון הוא, רק להשפיע נחת רוח ליוצר ב"ה ולא לצרכי עצמו כלום, ועל כן שוה צורתו לגמרי עם האור העליון של המאציל, ונמצא דבוק בו ית' בתכלית הדביקות. ומהצד הב', אפשר לו להעמיק ולהגדיל את כלי הקבלה שלו עד אין סוף ואין תכלית, כי עתה אין צורת הקבלה עושה שום שינוי צורה, כי היא באה מתוך הרצון להשפיע. וע"ד שאמרו חז"ל (במסכת קידושין דף ז' ע"א), שבאדם חשוב, נתנה היא את כסף הקידושין ואמר הוא הרי את מקודשת לי, הרי זו מקודשת, ואע"פ שכתוב בתורה ונתן בידה, שהבעל מחויב ליתן את כסף הקידושין, מ"מ כיון שאדם חשוב הוא, הנה האי הנאה דמקבל מינה, זה חשוב כמו נתינה ממש, עש"ה. הרי, ש"הקבלה על מנת להשפיע", היא נתינה ולא קבלה. כי על כן אדם חשוב המקבל ממנה כסף, דומה, כמו שנותן לה כסף, והוי כמ"ש בתורה, ונתן בידה, מטעם שהוא מקבל רק כדי להשפיע נ"ר אל האשה, שתתכבד על ידי קבלתו.
ונמצא לפי המבואר, שכל עיקר סיבת הצמצום היתה, רק לסיבת החשק לצורה החדשה של ה"קבלה על מנת להשפיע" העתידה להגלות על ידי בריאת העולמות (כנ"ל אות מ' ד"ה פירוש), אבל לא כלל משום איזו עביות שהרגיש בנקודה האמצעית, כי לא היו שם שום עביות ושום שינוי ח"ו כנ"ל, ולפיכך לא נעשתה הנקודה האמצעית לבחינת "סוף", מחמת הצמצום. ולפיכך לא יתכן כלל להבחין ענין קטן וגדול, וז"ש הרב שהצמצום היה בהשואה גמורה.
אומר בעל הסולם, שלפי תכנית הבריאה האור בורא את הרצון. באור יש לנו רצון שהגיע יש מאין, האור מפתח את הרצון, והרצון מגיע לארבע דרגות ההתפתחות, משורש עד בחינה ד'. יש כאן דרגות עביות, שורש, א', ב', ג', ד', הרצון נעשה יותר עבה, יותר עבה, אבל רק בבחינה ד' הרצון מרגיש עצמו שהוא נגד האור. לפני זה יש דרגות עביות, אחרת איך אנחנו מדברים על הבחנות, לפי מה ההבחנות, אם לא בשוני מהאור? אלא שונה ודאי. בחינה ב' כבר שונה מהאור, היא אפילו מתנגדת, היא לא רוצה לקבל כמו בחינה א'. האור ברא את בחינה א' ואז היא מקבלת, ואפשר להגיד שבחינה א' היא כמו האור שברא אותה. לא שהיא בעצמה כמו האור שברא אותה, אלא היא מקיימת בדיוק מה שהאור רוצה ממנה. היא דבוקה לאור כמו תינוק שדבוק לאמא, הוא לא אמא, הוא משהו אחר ממנה, אבל דבוק אליה מפני שאין לו שום דבר מעצמו. אם כך יש כאן דבקות מצד העביות הקטנה שעדיין לא מתגלה, אלא פשוט נמצא כהמקבל מאליו, מהלידה, ולכן יש כאן דבקות.
בחינה ב', במה היא דבוקה לאור שעובד עליה? כבר לא לפי זה שהרצון בה לא מבין איפה הוא ומי הוא, אלא הרצון מבין מי הוא ומה הוא, ורוצה להידבק לאור. מצידו כבר עולה כלפי האור הרצון החדש "אני רוצה להיות המשפיע כמוהו". אם כך יש דבקות מצד בחינה ב' כלפי האור.
בבחינה ג' יש עביות יותר גדולה. אבל על עביות יותר גדולה גם יש דבקות לאור שזו פעולת ההשפעה. מתגלה עביות נוספת בבחינה ג', אבל העביות הנוספת הזאת היא מוכנה לקבל כדי להשפיע, בחינה ב' כך בונה את בחינה ג'. לכן יש בבחינה ג' דבקות לאור.
כל הצורות האלה של דבקות באור הן באות בעצם מהאור עצמו, מהמצב של השורש. לכן אי אפשר להגיד שבהן, בכל הצורות האלה, יש עדיין נברא. כי בצורה איך שמתפתחת אפילו העביות שנמצאת שם, הוא נמצא עדיין בשלבים. אמנם מרגיש את עצמו, אבל מיד שמרגיש את עצמו גם מרגיש שהוא דבוק, אין לו שום דבר שמבדיל בינו לבין האור.
בבחינה א' אמנם זה אני, אבל מי אני? אני כולי איתו, כמו עובר בבטן אימו. בבחינה ב' נכון שזה אני, ואני לא הוא, הוא נותן ואני מקבל, אבל אני רוצה להיות כמוהו, לכן גם יש דבקות. בבחינה ג' אני עבה כבר, אני משהו אחר לגמרי, אבל בפעולה שלי אני מוכן לקבל רק כדי להיות כמוהו, בעביות הנוספת. זאת אומרת, יש כאן דרגות, אבל זה פרדוקס, זה דבר מאוד מעניין, כי מצד אחד העביות כל הזמן גוברת, ומצד שני, עדיין ההבחנות האלו נמצאות בדבקות לאור.
לכן אנחנו מבדילים רק את בחינה ד', המיוחדת, שכאשר בה מתגלֵה העביות, כאן אני כבר שונַה לגמרי מההוא. לכן בחינה ד' נקראת עצמאית, כלי, נברא, הנקודה המרכזית. ברצון שמתגלַה בה, בהבחנות שמתגלות בה, היא לא מסוגלת להידבק, ועל ההבחנה הזאת היא עושה צמצום. היא לא צריכה לצמצם משהו שהיא לא מגלַה בו חיסרון, אלא רק במקום שהיא מגלה פער בינה לבין המאציל, באותה הבחנה שם נעשה צמצום מאליו. בין ג' ל-ד' מתגלה עביות כזאת, שכבר הבדל העביות הזאת, הדלתא הזאת, זו הדלתא בין בורא לנברא . ג' עדיין שייך לבורא, היחס שלו הוא הדבר הכי קרוב לנברא. ובמלכות, בה מתגלֵה משהו שזה נקרא "נברא". לא שיש קצת נברא בכל הבחינות האלו, אין קצת נברא, יש רק שורשים לנברא שיהיה בבחינה ד'. לכן בחינה ד' רק באותו הבחן שהיא מגלה, אחרי כל ההבחנות שבהן אי אפשר לגלות, היא מגלה דווקא את הפער בינה לאור, ובאותה הבחנה נעשה הצמצום.
כמו שכל ההתפתחות הייתה בצורה שווה, גם הצמצום היה בצורה שווה. ובחינה ד' נשארת כנקודה השחורה, הריקנית, וכל החלל לעומתה, ואנחנו מדברים רק מתוך בחינה ד' עצמה, הוא נעשה כלפיה גם ריק. היא לא רוצה, לא מסוגלת להרגיש את האור, כי האור הזה מביא לה הרגשת הבושה, הרגשת הפער, והיא רוצה עכשיו לתקן את המצב הזה.
איך בכל זאת היא מתקנת? בכל המצבים הקודמים הייתה דבקות בצורה טבעית. תמיד התגלו יכולות, מקרים כאלו שבהם מלכות עשתה בחזרה איזו פעולה אינסטינקטיבית, טבעית, ונדבקה בבורא. אמנם יש פער בין א' ו-ב', ויש הבדל בין ב' ו-ג', אבל מיד נעשתה על הרגשת הפער פעולה שלא תלויה בנברא, אלא בצורה טבעית זה התבצע. וכדי לעשות דבקות במה שמתגלה בין ג' ל-ד', מלכות צריכה כבר לבנות מעצמה מערכת שלמה כדי להגיע לדבקות. כי הפער שכאן מתגלה, הוא מתגלה בעביות שלה, שהיא בעביות שלה, בכוונה שלה, הפוכה מהבורא. זה שהיא רוצה לקבל בצורה טבעית את התענוגים, זה בסדר גמור, כך הבורא ברא אותה. אבל זה שהיא מעוניינת רק בהם ולא בשום דבר אחר, הפער הזה מתגלה בה כ" כוונה" בצורה כזאת, שאת זה היא לא יכולה לסבול.
ב"תלמוד עשר הספירות", בחלק ב', הוא מסביר שיש ארבע דרגות, שיש "רוצה" ו"מכוון". אז יש "רוצה ומכוון", "לא רוצה ולא מכוון", "מכוון ולא רוצה", "רוצה ולא מכוון". ובבחינה ד' יש רוצה ומכוון לקבל, ליהנות. לכן היא גמר התפתחות הכלי מצד הבורא.
כדי לעשות דבקות בבחינה ד', לא כמו שב-ג' הבחינות הקודמות, היא צריכה עכשיו לחשוב "איך אני אעשה דבקות, אם הכוונה שלי היא לעצמי?".
בעל הסולם מביא לנו דוגמא מהגמרא, מהתלמוד, "שבאדם חשוב, נתנה היא את כסף הקידושין ואמר הוא הרי את מקודשת לי". אם יש איש גדול לעומת קטן, שהקטן שמקבל נקרא "אישה" והגדול שנותן נקרא "גבר", והם מתחתנים, זאת אומרת רוצים להתחבר, אז הגדול שנותן לקטן, זה ברור שבכך הוא מביע אהבה. כשהקטן נותן לגדול, זה ברור שהוא מביע בכך את האהבה שלו לגדול. אבל איך הם יכולים להיות שותפים, איך הם יכולים להתחבר? אומרים כך, כדי שיהיה קשר ביניהם, מספיק שהקטן יִיתן לגדול. אם הגדול מוכן לקבל מהקטן, מפני שהוא גדול, אז המעשה נעשה מצד הקטן כלפי הגדול, אבל הפעולה, טיב הפעולה, היא תהיה מהגדול כלפי הקטן.
אנחנו כל הזמן מקבלים מהבורא, אין לנו אפשרות אחרת, מלמעלה למטה. איך אני יכול לתת לו, מה אני נותן לו? אפשרות להשפיע לי. אני עושה תנאי, אני עושה צמצום א' ואומר, "אני לא רוצה לקבל ממך בצורה ישירה את הפעולה הזאת של קבלת האור, אני לא מסוגל, זה מביא לי הרגשה שאני לא דבוק אליך, שאני לא אוהב אותך. אם אני אעשה צמצום, ואחרי הצמצום אני אפתַח את עצמי, רק בתנאי שקבלה תהיה כהשפעה אליך, כי אתה אוהב אותי ורוצה להשפיע, אז אתה תדע ואני אדע שאני נמצא באהבה ובהשתוות הצורה אליך". כאן יש לנו פתח להגיע להשתוות, לדבקות.
לכן הפעולה הראשונה מיד אחרי שמלכות דאין סוף התעלתה ברצון להידבק בבורא, היא "צמצום". אחרי הצמצום אני יכול לקבוע מתי לפתוח את עצמי ומתי לסגור. הפתיחה והסגירה שלי זה נקרא "כוונה", והרצון שלי בפנים הוא "רצון לקבל", רצון לקבל את כל האין סוף. אלא אני צריך עכשיו לפתוח את עצמי או לסגור, רק בהתאם לכמה שאני יכול, מסוגל ליהנות כדי לתת לו תענוג.
לא המעשה עצמו מדבר על טיב הפעולה שקורית כאן, אלא הכוונה בלבד, ואת זה מלכות מתחילה להבין, איך היא יכולה לתקן את עצמה. הרי הבורא נותן בכל מקרה, אני מקבל בכל מקרה, אין דבר אחר. אני הרצון לקבל יש מאין, ואת זה אי אפשר לשנות. הוא הנותן, הסַפק לתענוג, ואת זה אי אפשר לשנות. לא יכול להיות שהוא ספק והוא מקבל, ואני ספק ואני מקבל, אין דבר כזה במציאות, אלא הוא נותן ואני מקבל.
אבל כשאני קובע שלא הפעולה עצמה היא חשובה, אלא הכוונה בפעולה, בזה אני מתעלה מעל המעשה מה שנקרא "באמונה למעלה מהדעת". ואני מרגיש את עצמי כבעל המעשה, למרות שאני בסך הכול בעל הכוונה. עכשיו הכול בידיים שלי.
אני בא וכביכול מסכם עם הבורא. לבורא יש כוונה שהיא להטיב לנבראיו. הוא עושה את הפעולה, פעולת טוב ומטיב יוצאת לפועל, שכלפינו זה נקרא האור שבא אלינו. זה מוליד בי רצון. אני אחרי הרצון מפתח כוונה כמו שאצלו, ואני את הכוונה הזאת מפנה אליו. יוצא שבכוונה שלי אני נותן לו, ובכוונה שלו הוא נותן לי.
אנחנו לא מתחשבים בכלל באור וברצון, הם טבע, אין מה להתחשב בטבע עצמו. לכן זה "לא יגונה ולא ישובח". אלא אנחנו עובדים מעל הטבע, וכל מה שניתן אנחנו לוקחים כאמצעים כדי לפתח יחסים בינינו, זה כל התיקון. זאת אומרת, כל העבודה שלנו היא בכוונה בלבד. ורצונות, האם לפתוח, לסגור, להשתמש בהם פחות או יותר, אך ורק הכוונה תקבע.
מעל הרצון, כשאני מפתח כוונה, שם יש לי כלים וחיים הנוספים. מאור לרצון מגיעה רק נפישה, נפש דנפש. אנחנו סתם אומרים "נפש", או "נפש דנפש", זה בכלל לא אותו אור נרנח"י שמתגלה בכוונה. כי בכוונה מתגלה אור של דבקות, וכאן מתגלה אור של הטבע של הבהמה שצריכה לחיות, שפשוט מקבלת ונהנית ללא שום קשר לכוונה. לכן כל חוכמת הקבלה מדברת אך ורק על הכַוונות.
משיעור בוקר 15.08.07 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן
"עגול מכל סביבותיו בהשואה גמורה"
ק) פירוש, כי בהכרח נעשתה פה איזו תמונה מחמת הצמצום, ואף על פי שהצמצום היה בהשואה (כמבואר היטב בדבור הסמוך לעיל), ולא משום שינוי צורה, אמנם אחר הצמצום והסתלקות האור מאותה הנקודה האמצעית, הרי נגלה, שאין האור העליון ראוי להתדבק בה משום הצורה של גדלות הקבלה הנמצאת בה, וכיון שזה נגלה, הנה נפלה ממדרגה שהיתה לה בא"ס. וא"כ היא כבר חשובה לבחינת "סוף", שפירושו עביות כזו שאין למטה הימנה: כי על כן רק הנקודה האמצעית הזאת נשארה חלל פנוי ואינה ראויה עוד להתלבשות האור (כנ"ל אות ו' ד"ה כדי), וג' הבחינות הקודמות במעלה ובזכות, עדיין הן ראויות להתלבשות האור בהן גם לאחר הצמצום. ועם כל זה ביארנו לעיל (בדיבור הסמוך) שלא נעשית לבחינת "סוף", מטעם הנ"ל ע"ש. וזהו שמדייק הרב ואומר "שמקום החלל ההוא היה עגול מכל סביבותיו", רוצה לומר, לא "סוף" ממש, אלא כמו הסוף שיש ב"תמונה עגולה", אשר סופה במרכזה. באופן, שתצייר לך את ד' הבחינות ההן, כמו ד' עיגולים זה בתוך זה כגלדי בצלים, שהעיגול המרכזי הוא בחינה ד', ואותה מקיפה בחינה ג', ואותה מקיפה בחינה ב', ואותה מקיפה בחינה א'. ובאופן זה, אין בחינת מעלה ומטה ימין ושמאל נבחנת ביניהם. כי בחינה א' למשל, שהיא בחציה הא' מקפת למעלה מכולן, בחציה הב' היא נמצאת מקפת למטה מכולן, וכן שאר הבחינות, וא"כ אין כאן מעלה ומטה, ועד"ז ימין ושמאל. באופן, שאין ביניהן שום מעלה זה מזה, וכולן שוות בהשואה אחת. והטעם, כבר נתבאר (בדיבור הסמוך) מפני שסיבת הצמצום לא היתה משום שינוי הצורה עש"ה. וזהו שמדייק הרב "עגול מכל סביבותיו בהשואה גמורה", והבן.
ההבדל בין כל ההתפשטות הקודמת לבין הנקודה האמצעית הוא, שהיא הרגישה שינוי מהאור שפועל בה ובסביבתה. וההרגשה הזאת שנולדה בה, בנקודה הזאת, בבחינה ד' האחרונה, היא מה שמביאה אותה להיות הנקודה המרכזית, האמצעית. וההרגשה הזאת כבר שייכת לנברא.
כשהוא אומר לנו, שבהכרח נעשתה כאן איזו תמונה מחמת הצמצום, אנחנו צריכים להבין שתמונה היא היחס המיוחד בין התכונות, כך אנחנו מציירים אותן באיזו תמונה. אלא ברוחניות אין תמונות, אין ציורים, ואי אפשר באמת לצייר את הדברים הרוחניים. מה שאנחנו עושים, אנחנו רק מציירים כוחות, תכונות שיש באותם הדברים הרוחניים. וודאי ששום דמות כאן אנחנו לא יכולים לתאר. לכן, לא לראות בתמונות האלה יותר מאשר היחס בין התכונות או הכוחות, נטו, בלבד. כשאני אומר "עליון" ו"תחתון", אני רוצה להגיד שברוחניות אחד הוא "גבוה" מהשני, השני יותר "נמוך". יותר גבוה, זה יותר גדול בתכונת ההשפעה.
וזהו שמדייק הרב ואומר "שמקום החלל ההוא היה עגול מכל סביבותיו"
כי יש בעיגול תכונה מיוחדת אחת. כל הנקודות שיש בעיגול הן אותן הנקודות, אין הבדל בין נקודה שהיא מעלה או מטה, ימינה או שמאלה. לא חשוב איפה אתה נמצא בעיגול, חשוב רק באיזה עיגול כלפי המרכז אתה נמצא, יותר חיצון, יותר פנימי, יותר קרוב, יותר רחוק. אבל בעיגול עצמו זה לא חשוב, כל הנקודות בעיגול כולן שוות ביניהן, אין שום הבדל ביניהן. אפשר לומר, "אם אין שום הבדל, למה הן הרבה?", אנחנו לא מקבלים שום שינוי אחר בעיגול, אלא רק שכולן שוות באותו הריחוק או הקירוב למרכז. זאת אומרת אם אני נמצא באותו העיגול אין שום הבדל אם להיות למעלה או בצד או למטה, אני חופשי יכול להיות בו בכל מקום. זו תכונת העיגול.
משיעור בוקר 16.08.07 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן
לפי שאור אין סוף הוא בהשואה, היה הצמצום ג"כ בהשואה שהוא סוד העגול
ה) והסבה היתה, לפי שכיון שאור הא"ס שוה בהשואה גמורה הוכרח ג"כ, שיצמצם עצמו בהשואה א' מכל הצדדים, ולא שיצמצם עצמו מצד א' יותר משאר צדדים. ונודע בחכמת השיעור שאין תמונה כל כך שוה כמו ר תמונת העיגול, משא"כ, ש בתמונת מרובע בעל זוית נצבת בולטת, וכן ת תמונת המשולש וכיוצא בשאר התמונות.
כי שם כל נקודה ונקודה נמצאת כבר במקום אחר מהנקודה הסמוכה לה. חוץ מהעיגול. בעיגול, בסְפֵירַה, כל אחד שנמצא על פני הסְפֵירַה, כל אחד שנמצא על פני העיגול הזה, כולם שווים. אין שום צורה אחרת שלימה כמו צורת העיגול, ובתלת ממד זו סְפֵירַה, כדורי. מה שאין כן מרובע, משולש, ולכן אנחנו משתמשים בחכמת הקבלה בצורות האלה, כדי להראות את השוני בין המצבים.
יש, נקודה, קו.
יש עיגול, שבו כל הנקודות הן שוות.
בריבוע יש חכמה, בינה, זעיר אנפין, ומלכות, וצמצום ב' באמצע, כמו פרסא. יש כאן, מעלה מטה, וימינה שמאלה. מעלה מטה זה באור חכמה, וימינה שמאלה זה באור חסדים. צמצום ב' הוא מקצר את הדברים. או שהציור הזה עובר למשולש.
הפרצוף עצמו הוא כבר לא ריבוע, אלא מציירים אותו בצורה כזאת. גם בו יש יחס בין חסדים לחכמה, ועשר ספירות בגובה ובאורך.
אלה הצורות שיש לנו בחוכמת הקבלה. לכן כדאי לאדם טוב טוב לקרוא את ההגדרות של כל הצורות האלו, כדי להבין שהעיגול הוא שווה, ושונה רק מעיגול לעיגול כלפי המרכז. זאת אומרת, אם יש לי עיגול הקטן ביותר, אבלאני לא יכול להשוות אותו עם יתר העיגולים, אני נמצא באין סוף. למה? כי כל הנקודות שאני מרגיש לידי הן כולם שוות, ואז אני מרגיש שלמות. לכן לתוך העיגול צריך לבוא קו, כדי להראות לי שיש עוד משהו חוץ מהמצב שלי.
משיעור בוקר 16.08.07 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן
אור פנימי
"תמונת העיגול"
ר) כבר נתבאר לעיל בדיבור הסמוך.
"בתמונת מרובע בעל זוית נצבת בולטת"
ש) פירושו, אם היה שם הבחן מעלה ומטה ימין ושמאל, היה זה מתבאר בתמונת המרובע, שיש שם ד' הצדדים הללו, שהם הכינויים של ד' הבחינות הנ"ל. אמנם לא היה כן, אלא בתמונת העיגול, שאין בה ההבחנות הללו, כנ"ל בדיבור הסמוך.
אחרי הצמצום, כשבחינה ד' מצטמצמת ומתחילה לשפוט את עצמה, עד כמה היא קרובה או רחוקה מהאור, ובאיזו צורה היא יכולה להדמות לאור, היא מתחילה לראות בתכונות הקודמות לה, "אם אני ארכוש תכונת בינה, אני אהיה בצורה כזאת קרובה לבורא. אם אני ארכוש תכונת חכמה, אני אהיה בצורה כזאת קרובה לבורא". ואז היא מציירת את הריבוע, "אם אני אהיה כך, זה כך, אם אני אהיה כך זה כך". היא כבר מתייחסת לתכונות האלו, אבל מצידה עצמה. כי התכונות האלה בעצמן, אין להם ימינה שמאלה, מעלה מטה, הן עגולות. אין בהן שום דבר, רק סיבה ומסובב, כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, חמישה עיגולים. כשמלכות מתחילה לחשוב "איך אני אשתמש בהן", היא כבר מתחילה לראות, "איזה רווח יש לי, אני אהיה כאן ימינה, כאן שמאלה, כאן מעלה, כאן מטה, איך אני אחבר את כל התכונות האלו כדי לבטא את עצמי בדומה לעליון". אז כבר מתחילה להיות תמונת הריבוע.
משיעור בוקר 16.08.07 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן
"תמונת המשולש"
ת) מורה על מדרגה שיש בה רק ג' בחינות, שחסרה שם בחינה ד'. דהיינו ג' צדדים: מעלה, ימין, ושמאל. וחסר שם צד מטה וזה נקרא תמונת המשולש.
לפני צמצום א' יש לנו עיגול. בעבודה בצמצום א' יש לנו מרובע. ובעבודה בצמצום ב' יש לנו משולש.
"עיגול" זה שאין שום הבדל בין כל הבחינות. "מרובע" זה שיש א', ב', ג', ד' בחינות, ארבע הבחנות. ואז יש ימין שמאל - חסדים חכמה, מעלה מטה - יותר גבוה, יותר נמוך, ולפי זה יש לנו פרצוף עם המסך. ב"צמצום ב'" יש לנו "משולש". מפני שמלכות עולה לבינה ומלכות ובינה מתחברות יחד, יוצא שבִמקום ארבע פינות יש שלוש פינות, כי בינה ומלכות נמצאות יחד, ולכן יש לנו משולש.
למה בכלל מדובר על זה ברוחניות, ולָמה אנחנו דווקא מחפשים כאלו צורות גיאומטריות ברוחניות, הרי ברוחניות אין צורות. כדי להסביר לנו את מהות ההבחנות הרוחניות, אנחנו משתמשים בתכונות של משולש, מרובע, עיגול, נקודה, קו. ולכן יש בחוכמת הקבלה שימוש בצורות הגיאומטריות.
צמצום היה בהשוואה אחת. לכן כשהאור הסתלק הוא השאיר אחריו עיגולים ריקים, שאין בהם לא מעלה מטה, לא ימינה שמאלה, הכל בשווה. הצמצום היה בשווה, לא מרובע ולא זווית ולא משולש. כמו שאחר כך נלמד בעבודה עם המסכים, שיש שם כבר חשבונות. כאן לא היה שום חשבון, "אני מסתלק לגמרי, בשבילי קטן או גדול לא חשוב, אני לא רוצה להיות בשום דבר המקבל". ולכן האור הסתלק מכל השטח דמלכות דאין סוף.
משיעור בוקר 30.01.09 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן