כבוד ידי"נ... נ"י
...אמנם שמור רגליך מלקבל טלטולא דגברא טרם הזמן. כי "במקום שאדם חושב, שם הוא". ועל כן בזמן שאדם בטוח שלא יחסר לו כל טוב, אפשר לו לשים עמלו בדברי תורה, כי "ברוך מתדבק בברוך".
אבל בחוסר הבטחון יתחייב בטרחא, וכל טרחא הוא מס"א. "ואין ארור מתדבק בברוך". כי לא יוכל לשים כל עמלו בדברי תורה. ואם אמנם מרגיש הוא לכתת רגליו במדינת הים, על כל פנים, לא יחשוב בדברים אלו כלום, אלא במהירות גדולה כמו שכפאו שד, ויחזור לקביעותיה, כדי דלא יפזר נצוציו בזמנים ומקומות אשר זולת זה, עודם אינם מאוחדים כראוי.
ודע שלא ישוער שום פגם מהתחתונים, רק בזמן ומקום המורשים, כמו שהוא עכשיו, רצוני לומר, אם מועיל, או מצטער, או ח"ו מתיאש לרגע הנוכחה, הרי הוא "שדי תכלה בכל הזמנים, ובכל המקומות שבעולם", שז"ס "רגע באפו, וכמה זעמו"? רגע.
על כן אין תקנה לאדם, אלא להיישיר כל הרגעים ההוים, והעתידים לבוא, שיהיו מוקטרים ומוגשים לשמו הגדול. ומי שדוחה רגע שנוכח פניו, כי מוקשה הוא, מגלה כסילותו לכל, שכל העולמות, וכל הזמנים, אינם כדאים בעדו, באשר שאין אור פניו מלובש בשינוי העיתים והזמנים, אע"פ שעבודתו של אדם, בהכרח משתנה על ידיהם. ובעבור זה, הוכן לנו בזכות אבותינו הקדושים, האמונה והבטחון שלמעלה מן הדעת, שהאדם משתמש בהם, ברגעים הקשים, בלי טורח ובלי לאות.
וזה ענין "בהאי אתא קלילא, זמין לכל עבידתיה בהני יומא שיתא". כי אות ה"א שהיא שורש הבריאה, היא אות קלה, שאין הטורח מועיל להגדיל קומתה ולא כלום, באשר "דאזדריקת ע"ד א"ס וא"ת", ע"כ המקבל עליו עול מלכות שמים שלמה, אינו מוצא טורח בעבודת השי"ת, ועל כן יכול להיות דבוק בהשי"ת ביום ובלילה, באור ובחושך, ולא יעצרנו הגשם, הנברא בעובר ושב, בחלוף ותמורה, כי הכתר שה"ס אין סוף ב"ה, מאיר לכולם בשוה ממש, שהסכל ההולך, תחת מבול של המניעות הזורם עליו, מלפניו ומלאחריו, ואומר לכל, שאינו מרגיש בחסרון הפסק הדבקות, איזה קלקול ואון בעדו.
כי אם היה מרגיש את זה, ודאי היה מתחזק למצוא איזה תחבולה, להנצל על כל פנים מהפסק הדבקות, הן פחות והן יותר, אשר תחבולה זו עדיין לא נמנעה משום מבקש אותה, או על דרך "מחשבת האמונה", או על דרך "הבטחון", או על ידי "בקשות תפלתו", שהמה מותאמים לאדם דוקא במקומות הצרים הדחוקים, כי אפילו "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי", אשר על כן אין צורך לזה למוחין דגדלות, לשמור על הענף שלא יופסק משורשו כרגע.
"ואם שלוש אלה לא יעשה לה", אלא "ויצאה" לרשות הרבים, תחת שעבוד הבריות, "חנם אין כסף", לאדון זה, כי לא יתנו לו כלום, בעד טרחתו, בעמל של דברים בטלים. כמו שכתוב: "כמוהם יהיו עושיהם", וכו', ומה יבקש מאתם כזה שנברא על ידי הנעבד, משתחוה למעשה ידיו? על כן, כל האומר שיש לו מניעות מן השמים, אני אומר עליו, ששקר העיד בקונו. אלא בזדון לבו עושה את עצמו מונע באשר שאין לו הרצון האמיתי, להיות דבוק בהשי"ת, מחמת קשריו החזקים עם "הכתרין דמסאבותא", שאינו רוצה מתוך פנימיות הלב להפרד מהם לנצחיות.
וזש"ה "ואשר אין לו כסף לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלוא כסף, ובלוא מחיר יין וחלב". דהיינו, כל תפלתנו להשי"ת, שיעניק לנו מחכמתו וזיוו יתברך, הוא רק משום שחפץ ממנו שנתקשט לפניו ברצונות האלו, בסוד "רוח אמשיך רוח ואייתא רוח".
על דרך משל: משום שאין זה מן הנמוס לבוא אל המלך פנימה, בלי איזה בקשה... אבל האמת שאין לנו עסק עם המתנה בערכה עצמה, אלא בזה שזכינו להיות דבוק הן פחות והן יותר, בו ית'.
ועל דרך משל: בעבד שרוצה להתדבק במלך מתוך תשוקת לבו, ומתחיל ללכת בנמוסי המלכות. ומסדר לו ית' איזה בקשה. והמלך דוחה אותו. אם פיקח הוא, הרי הוא אומר למלך, אמתיית נקודת לבו, שאינו חפץ בשום מתנות, אלא שהמלך יסדר לו איזה שרות, הפחות שבפחותים, ויהיה באיזה צורה שיהיה, רק להיות דבוק באיזה שעור עם המלך. בקטורא חדא דלא יופסק ח"ו מאד. כרגע כבר גלה לנו המלך זה בצורה של דביקות, אשר שפלה היא בעיני השפלים, וערכה תמיד לפי מדת הרצון, של נקודת הלב, דהיינו, התפלה, האמונה והבטחון, שהוא תמיד לא יחסר המזג כנ"ל, אפילו ברגע קטן מכ"ד שעות המעת לעת.
אבל השפלים, מתוך נקודת לבבם, אינם משתוקקים לדביקות במלך עצמו, בגופא דמלכא, אלא במתנותיו המרובות ובשמעם דבר המלך, שמחלק מקנה וחיל בתענוגים נפלאים. אשר יזרמו הניצוצות מתוך עומק לב אל מתנותיו העצומות. אשר על כן, מוצאים טורח בדביקותו ית', דמה ח"ו יהיה מזה, וכדומה מהצורות של מה בכך, אלא תפוחי הזהב... ועל כן, כל מבין יצחק אל העובדים האלו שלבם חסר, ואומרים לכל שסכלים המה, כי מספרים שיש להם מניעות וד"ל.
אבל "ברית אבות לא תמה", "והבא לטהר מסייעין אותו", ותכף בבוקר, בקומו משנתו יקדש הרגע הראשון בדביקותו ית', וישפוך לבו להשי"ת, שישמרהו כל הכ"ד שעות שבמעל"ע, שלא יעבור במוחו דבר בטל, ולא ידומה לו זאת לנמנע, או למעלה מן הטבע, כי תמונת הטבע העושה המחיצה של ברזל וכו'. וראוי לאדם לבטל מחיצות הטבע המוחשות לו. אלא מתחילה יאמין שאין מחיצות הטבע מפסיק אליו ית' ח"ו, ואחר כך יתפלל בכל לבו, אפילו על דבר שהוא למעלה מרצון טבעו.
והבן את זה תמיד, גם כן בכל שעה שיהיו עוברים ושבים עליו צורות שאינם של קדושה, ויופסק כרגע, תכף בזוכרו, יראה לשפוך לבבו, שמכאן ולהלאה, יציל אותו השי"ת מהפסק מדבקותו, בכל יכולתו, ולאט לאט יתרצה לבו לה', ויחשוק להדבק בו באמת. וחפץ ה' בידו יצליח.
יהודה ליב