צריכים לדעת, כי סיבת הכבידות, שמרגישים בזמן שהאדם רוצה לעבוד בביטול עצמותו לה', ולא לדאוג לתועלת עצמו, שהאדם בא לידי מצב, כאילו כל העולם נשאר לעמוד על עמדתו, רק הוא כאילו נעדר עכשיו מעולם הזה, ועוזב את המשפחה שלו, ואת חבריו, למען התבטלות לה', היא רק סיבה פשוטה, והיא נקראת חסרון האמונה. זאת אומרת שהוא לא רואה אל מי הוא מתבטל, היינו שאינו מרגיש את מציאות ה', זה גורם לו הכבידות.
מה שאם כן בזמן שהוא מתחיל להרגיש, את מציאות ה', תיכף נפשו כוסף להבטל ולהתחבר להשורש, ולהכלל בו, כנר בפני אבוקה, בלי שום דעת ושכל, אלא שזה בא לו מצד הטבע, כמו נר שהוא בטל בפני אבוקה. לפי זה יוצא, שעיקר עבודת האדם היא רק, לבוא לידי הרגשת מציאות ה', היינו שירגיש את מציאות ה', ש"מלא כל הארץ כבודו". וזה יהיה כל עבודתו, היינו שכל המרץ שהוא נותן בעבודה, היא בכדי להגיע לזה, ולא לשום דברים אחרים. ולא יתבלבל שהוא צריך להשיג משהו, אלא רק דבר אחד חסר להאדם, היינו בחינת אמונה בה', ולא לחשוב על שום דבר, כלומר, שכל השכר שהוא רוצה תמורת עבודתו, צריך שיהיה שיזכה לאמונת ה'.
וצריכים לדעת שאין הבדל בין הארה קטנה, לגדולה, מה שהאדם משיג, היות שבאור אין שום שינוי, אלא כל השינויים הוא בהכלים המקבלים את השפע, כמו שכתוב "אני הוי"ה לא שניתי". לכן, אם הוא מסוגל להגדיל את הכלים, בשיעור זה הוא מגדיל את ההארה. אולם השאלה היא, במה האדם יכול להגדיל את הכלים. התשובה היא, בשיעור שנותן שבח והודיה לה', על זה שה' קירב אותו אליו, שירגיש אותו קצת. ויחשוב על החשיבות שבדבר, היינו שהוא זכה שיהיה לו קצת קשר עם הבורא. וכפי שיעור החשיבות שיצייר לעצמו, בשיעור זה תגדיל אצלו את ההארה. והאדם צריך לדעת, שאף פעם הוא לא יבוא לדעת, את שיעור האמיתי של החשיבות של הקשר בין אדם להבורא, כי אין ביד האדם להעריך, את מדת ערכה האמיתי. אלא כפי שיעור שהאדם מעריך אותה, בשיעור זה הוא משיג את מעלתה וחשיבותה. ויש בזה סגולה, שעל ידי זה הוא יכול לזכות, שההארה זו תשאר אצלו בקביעות.