הכתוב אומר, "עד שיפוח היום ונסו הצללים" (שיר השירים ב'). ויש להבין מהו "צללים" בעבודה, ומהו, ב' צללים. והענין הוא, כי בזמן שאין האדם מרגיש, את מציאות השגחתו ית', שהוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, זה נבחן כמו צל, המסתיר את השמש. כלומר, כמו בצל הגשמי, שמסתיר את השמש, אין זה עושה שום שינוי על השמש, והשמש מאיר בכל תוקפו, כן זה, שהאדם אינו מרגיש את מציאות השגחתו ית', אינו נעשה שום שינוי למעלה. אלא שאין למעלה שום שינוי, כמו שכתוב "אני הוי"ה לא שניתי".
אולם, כל השינויים הוא אצל המקבלים. ובצל הזה, היינו בההסתר הזו, יש להבחין ב' בחינות: א) שעדיין יש לו היכולת להתגבר על ההחשכות וההסתרות, מה שהוא מרגיש, ולהצדיק את ה' ולהתפלל לה', שה' יאיר את עיניו, שיראה שכל ההסתרות מה שהוא מרגיש, הוא בא מה'. היינו, שהקב"ה מסבב לו כל זה, מטעם בכדי שיגלה את תפלתו, וישתוקק להתדבק בו ית'. וזהו מסיבת שרק על ידי היסורים, שהוא מקבל ממנו ית', והוא רוצה להחלץ מצרתו ולברוח מהיסורים, אז כל מה שביכולתו הוא עושה. לכן, כשהוא מקבל את ההסתרות והיסורים, אז בטח יעשה את התרופה הידועה, שהיא להרבות בתפלה שה' יעזור לו, להוציאו ממצבו שבו הוא נמצא. ובמצב הזה, עדיין הוא מאמין בהשגחתו ית'.
ב) כשהוא בא לידי מצב, שכבר אי אפשר לו להתגבר, ולומר שכל היסורים והמכאובים, מה שהוא מרגיש, הוא מטעם שהבורא שלח אותם אליו, כדי שעל ידם יהיה לו סיבה לעלות בדרגה. אז, הוא בא לידי מצב של כפירה חס ושלום. היות שאין הוא יכול להאמין בהשגחתו ית', וממילא אין הוא יכול אז להתפלל. נמצא, שיש ב' מיני צללים, וזה פירוש "ונסו הצללים", היינו שהצללים יעברו מן העולם.
והנה צל הקליפה נקרא, "אל אחר אסתרס, ולא עביד פירי", מהשאם כן קדושה נקרא "בצלו חמדתי וישבתי, ופריו מתוק לחיכי", היינו שאומר, שכל הסתרות והיסורים שהוא מרגיש, הוא מטעם שהבורא שלח לו את המצבים האלו, בכדי שיהיה לו מקום לעבוד למעלה מהדעת. ובזמן שיש כח בידו לומר כך, היינו שהקב"ה מסבב לו את הסיבות האלו, הוא לטובת האדם, זאת אומרת שעל ידי זה, הוא יכול לבוא לעבוד בעמ"נ להשפיע, ולא לתועלת עצמו. ואז, האדם בא לידי הכרה, היינו שהוא מאמין שהבורא נהנה דוקא מעבודה זו, שהוא בנוי הכל למעלה מהדעת. נמצא, שאין האדם מתפלל אז מהבורא, שהצללים יעברו מן העולם, אלא הוא אומר אז, אני רואה שהבורא רוצה שאני יעבוד אותו בצורה כזו, שהוא הכל למעלה מהדעת. אם כן, בכל מה שהוא עושה הוא אומר, בטח שהבורא נהנה מעבודה זו, אם כן מה איכפת לי שאני עובד במצב של הסתרת פנים, היות שהוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, היינו שהבורא יהנה. לכן, אין לו שום פחיתות מעבודה זו, היינו שירגיש שהוא נמצא במצב של הסתרת פנים, שאין הבורא נהנה מעבודה זו, אלא האדם מסכים להנהגת הבורא. כלומר, איך שהבורא רוצה שהוא ירגיש את מציאות ה' בעת העבודה, האדם מסכים בלב ונפש, כי האדם לא מסתכל על מה שהוא יכול להנות, אלא הוא מסתכל על מה שהבורא יכול להנות, נמצא שהצל הזה מביא לו חיים.
וזה נקרא "בצלו חמדתי", זאת אומרת, שהוא חומד למצב כזה שיוכל לעשות איזה התגברות למעלה מהדעת. ונמצא שאם אין האדם משתדל, במצב של ההסתרה, שיש לו עוד מקום להתפלל, שה' יקרב אותו, והוא מתרשל בזה, לכן שולחים לו הסתר ב', שאפילו להתפלל אינו יכול. וזהו מסיבת החטא, שלא היה מתאמץ בכל כחו להתפלל לה', לכן הוא בא לידי שפלות כזו. אבל, אחר שבא לידי המצב הזה, אז מרחמים עליו מלמעלה, ונותנים לו עוד הפעם התעוררות מלמעלה. ומתחיל עוד הפעם אותו הסדר, עד שבסופו של דבר, האדם מתחזק בתפלה, וה' שומע תפלתו, וה' מקרב אותו ומחזירו למוטב.