כתוב "לא תעשה אלהים אחרים על פני", והזה"ק מפרש, שצריך להיות אבנין למשקל בה. ושאל על זה, איך שוקלים את העבודה באבנים, שעל ידי זה ידע את מצבו בדרכי ה'. והשיב, שזה ידוע, שבזמן שהאדם מתחיל לעבוד יותר ממה שהוא רגיל, אז הגוף מתחיל לבעוט ולהתנגד בכל כחו לעבודה זו, היות שבענין להשפיע, הוא אצל הגוף בבחינת לעול ולמשא, שאינו יכול לסבול את עבודה זו, וההתנגדות של הגוף מתראה אצל האדם, בצורה של מחשבות זרות, והוא בא ושואל, את שאלת "מי ומה". וע"י השאלות האלו, האדם אומר, שבטח שכל אלו השאלות הס"א שולח לו, בכדי להפריע לו מן העבודה. ואמר, שאז, אם האדם אומר, שהם באים מצד הס"א, אז האדם עובר על מה שכתוב, "לא תעשו אלהים אחרים על פני". והטעם הוא, שהאדם צריך להאמין שזה בא לו מצד השכינה הקדושה, כי "אין עוד מלבדו", אלא השכינה הקדושה מראה להאדם את מצבו האמיתי, איך שהוא הולך בדרכי ה'. זאת אומרת, שעל ידי זה שהיא שולחת לו אלו השאלות, הנקראים מחשבות זרות (היינו שע"י המחשבות זרות האלו, היא רואה איך שהוא מתרץ את השאלות, שהם נבחנים למחשבות זרות. וכל זה, האדם צריך לדעת, את מצבו האמיתי בעבודה, כדי שידע מה לעשות. וזה דומה למשל, חבר אחד רוצה לדעת עד כמה חבירו אוהב אותו, ובטח פנים בפנים, חבירו מסתיר עצמו מטעם בושה. לכן, האדם שולח מי שהוא שידבר לשון הרע על חבירו, אז הוא רואה את התגובה של חבירו, בזמן שהוא נמצא מרוחק מחבירו, אז האדם יכול לדעת את האמת, את מדת האהבה של חבירו. והנמשל הוא, בזמן שהשכינה הקדושה מראה את פניה להאדם, שפירושו, שה' משפיע להאדם חיות ושמחה, במצב כזה האדם מתבייש לומר, מה דעתו על עבודה דלהשפיע, ולא לקבל כלום לעצמו. מה שאם כן שלא בפניה, היינו שהחיות והשמחה מתקרר, זה נבחן "שלא בפניה", אז האדם יכול לראות את מצבו אמיתי שלו בבחינת בעמ"נ להשפיע. ואם האדם מאמין, ש"אין עוד מלבדו" כתוב, אלא שכל המחשבות זרות, הבורא שלח אותם, היינו שהוא הפועל, בטח כבר יודע מה לעשות, ואיך לתרץ את כל הקושיות. וזה נראה כאילו היא שולחת לו שלוחים, לראות איך הוא מדבר עליה לשון הרע, על המלכות שמים שלו. כן אפשר לפרש את ענין הנ"ל).
והאדם יכול להבין זה, שהכל בא מהבורא, כי ידוע שהבטישות, מה שהגוף בוטש את האדם, עם המחשבות זרות שלו, היות שהם לא באים לאדם, בזמן שהוא לא עוסק בעבודה, אלא הבטישות האלו, שבאים לאדם בהרגשה גמורה, עד כדי כך, שהמחשבות האלו רוצצים את מוחו, הם באים דוקא, אחרי הקדם של תורה ועבודה, שלמעלה מהרגילות. וזה נקרא "אבני למשקל בה", היינו שהאבנים האלו, מה שהוא רוצה להבין, השאלות האלו נופלים לו במוחו, שהולך אח"כ לשקול את מטרת עבודתו, אם באמת כדאי לעבוד, בעמ"נ להשפיע, ולעבוד בכל מאודו ונפשו, ושכל מאויו יהיה רק לקוות, שיש מה לרכוש בעולם הזה, הוא רק במטרת עבודתו, בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא בשום ענינים גשמיים. ואז מתחיל ויכוח חריף, שרואה שיש פנים לכאן ופנים לכאן, ועל זה מזהיר הכתוב, "לא תעשו אלהים אחרים על פני". שאל תאמרו, שאלהים אחרים נתן לך את האבנים, לשקול בהם את עבודתכם, אלא "על פני", אלא האדם צריך לדעת שזהו בחינת פני. והטעם הוא, בכדי שהאדם יראה, את צורתה האמיתית של הבסיס והיסוד, שעליו בונים את בנין של העבודה.
ועיקר הכבידות, שיש בעבודה היא, משום שהם ב' כתובים המכחישים זה את זה. שמצד אחד, אדם צריך להשתדל, שכל עבודתו היא להגיע לדבקות ה', שכל רצונו יהיה אך ורק, להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלום לתועלת עצמו. ומצד הב' אנו רואים, שאין זה המטרה העיקרית, היות שמטרת הבריאה לא היתה שהנבראים ישפיעו להבורא, כי הוא חס ושלום אינו בעל חסרון, שהנבראים יתנו לו משהו, אלא להיפוך. שמטרת הבריאה היתה, מטעם רצונו להטיב לנבראיו, היינו שהנבראים יקבלו טוב ועונג ממנו ית'. ולפי שב' ענינים אלו, הם שני דברים הסותרים זה את זה, כלומר מקצה אל הקצה, שמצד אחד, האדם צריך להשפיע, ומצד הב', האדם צריך לקבל. זאת אומרת יש בחינת תיקון הבריאה, שהוא להגיע לידי דביקות, שהוא בחינת השתוות הצורה, שהיא, שכל מעשיו יהיו רק בעמ"נ להשפיע, ואח"כ יכולים להגיע לידי מטרת הבריאה, שהיא לקבל טוב ועונג מהבורא.
לכן בזמן שהאדם הורגל את עצמו ללכת בדרכי השפעה, אז ממילא אין לו כלים דקבלה. ובזמן שהולך בדרכי קבלה, אין לו כלים דהשפעה. לכן, על ידי "האבנין למשקל בה" הוא קונה את שניהם ביחד. משום שאחרי דין ודברים שהיה לו בזמן העבודה, ובזמן כשהוא מתגבר, ומקבל על עצמו עול מלכות שמים, בבחינת השפעה במוחא וליבא, זה גורם לו, שבזמן שהוא הולך להמשיך שפע עליון, היות שכבר יש לו יסוד מוצק, שצריך הכל להיות בבחינת השפעה, לכן אפילו כשמקבל איזה הארה, כבר מקבל זה, בעמ"נ להשפיע. וזהו מטעם, שכל יסוד עבודה שלו, נבנה אך ורק על בחינת השפעה, וזה מכונה בשם, שהוא מקבל בעמ"נ להשפיע.