חז"ל אמרו על מה שכתוב וזה לשונו, "הוי המתאוים את יום ה', למה זה לכם את יום ה', הוא חושך ולא אור" (עמוס ה'), משל לתרנגול ועטלף, שהיו מצפים לאור. אמר לו התרנגול לעטלף, אני מצפה לאורה, שאורה שלי היא, ואתה למה לך אורה, (סנהדרין צ"ח ע"ב) עד כאן לשונו. שהפירוש הוא, היות שאין לעטלף עינים לראות, אם כן מהו מרויח מאור השמש. אלא להיפך, מי שאין לו עינים, אור השמש מחשיך לו יותר.
ויש להבין את המשל הזה, היינו איזה שייכות יש לעינים, להסתכלות באור ה', שהכתוב מכנה "יום ה'", ונותנו על זה משל מעטלף, שמי שאין לו עינים, הוא נשאר בחושך. ועוד יש להבין, מהו יום ה', ומהו ליל ה', איזה הפרש יש ביניהם. בשלמא יום של בני אדם, אנו מבחינים בזריחת השמש, אבל יום ה', במה אנו מבחינים את זה.
התשובה הוא, כמו גילוי השמש. היינו שהשמש זורחת על הארץ, אנו קוראים אותה יום, ובזמן שהשמש אינה זורחת, נקרא חושך. כמו כן אצל הקב"ה, יום נקרא גילוי, וחושך נקרא הסתרת פנים. זאת אומרת, בזמן שיש גילוי פנים, שהדבר ברור אצלו כיום, זה נקרא יום, כמו שדרשו חז"ל על מה שכתוב "לאור יקום רוצח, יקטל עני ואביון, ובלילה יהי כגנב", הא מדקאמר ובלילה יהי כגנב, אלמא אור יממא הוא, וכו', הכי קאמר, אי פשיטא לך מלתא כנהורא, דאנפשות קא אתי, רוצח הוא, וניתן להצילו בנפשו וכו' (פסחים ב.), עד כאן לשונו. הרי אנו רואים שענין יום, אומרת הגמרא, שהיא ענין דבר ברור כיום.
נמצא, שיום ה' יהא פירושו, שהשגחה מה שהבורא מנהיג את העולם, יהיה ברור שהיא בבחינת טוב ומטיב. לדוגמא, כשהוא מתפלל תיכף נענה על תפלתו, ומקבל את מבוקשו, על מה שהוא התפלל, ובכל מקום שהוא פונה הוא מצליח, זה נקרא יום ה'. מה שאם כן חושך, שהוא לילה, יהיה פירושו הסתרת פנים. שזה מביא לו, ספיקות בהשגחת טוב ומטיב, ומחשבות זרות. כלומר שהסתרת ההשגחה, מביאו לו כל אלה הדיעות והמחשבות זרות, זה נקרא חושך, ולילה. כלומר, שהאדם מרגיש מצב שבו הוא מרגיש, שהעולם חשך בעדו.
ובזה יש לפרש מה שכתוב "הוי המתאוים את יום ה', למה זה לכם את יום ה', הוא חושך ולא אור". והענין הוא, אלו שמצפים ליום ה', הכוונה הוא שהם מצפים שיזכו לבחינת אמונה למעלה מהדעת, שיהיה האמונה כל כך חזקה, כאילו שהם רואים בראיה וידיעה גמורה, שכך הוא. היינו, שה' משגיח על העולם בבחינת טוב ומטיב, כלומר שאין הם רוצים, שהם יראו איך שה' משגיח בבחינת טוב ומטיב, כי ראיה הוא נגד אמונה, כלומר אמונה הוא דוקא במקום שהיא נגד השכל, והאדם עושה את הדבר שהוא נגד השכל, זה נקרא אמונה למעלה מהדעת. כלומר, הם מאמינים, שהשגחה של הבורא עם הנבראים, הוא בבחינת טוב ומטיב. ומה שהם לא רואים זה בידיעה ברורה, אין הם אומרים לה', אנחנו רוצים לראות, את בחינת טוב ומטיב, בבחינת ראיה בתוך השכל, אלא הם רוצים שזה ישאר אצלם, בבחינת אמונה למעלה מהדעת. אלא, שהם מבקשים מה' שיתן להם כח, שיהא אמונה זו כל כך חזקה, כאילו הם רואים זה בתוך הדעת. היינו שלא יהא הפרש בין אמונה, לידיעה בתוך השכל. זה נקרא אצלם, היינו אצל מי שרוצה להיות דבוק בה', יום ה'. כלומר שאם הם ירגישו זה בבחינת ידיעה, אז אור ה', הנקרא שפע עליון, ילך לכלי קבלה הנקראים כלים דפרודא, וזה הם לא רוצים, מטעם שזה ילך להרצון לקבל שהוא ההפכי מהקדושה, שהיא נגד הרצון לקבל לתועלת עצמו. אלא הם רוצים להיות, דביקים בה', וזה יכול להיות רק ע"י השתוות הצורה.
אולם, בכדי להגיע לזה, היינו שיהיה לאדם רצון וחשק להדבק בה', והיות שהאדם נברא עם טבע רצון לקבל רק לתועלת עצמו, אם כן איך אפשר להגיע לדבר, שהוא ממש נגד הטבע, ולכן מוטל על האדם להשקיע עבודה רבה, עד שהוא יקבל טבע שני, שהוא הרצון להשפיע. שעם הרצון להשפיע, בזמן שהאדם זוכה לזה, אז הוא מוכשר לקבל שפע עליון ולא לפגום. כי כל הפגמים באים, רק ע"י הרצון לקבל לעצמו. היינו אפילו בזמן שהוא עושה משהו בעמ"נ להשפיע, יש שם בבחינת פנימית המחשבה שהוא יקבל משהו איזה תמורה, עבור מעשה דלהשפעה שהוא עושה עכשיו. במלה אחת, אין בכחו של אדם לעשות משהו, אם לא יקבל תמורה זה משהו עבור המעשה. היינו שהוא צריך להנות, וכל הנאה שהאדם מקבל לתועלת עצמו, מוכרח להיות ע"י הנאה זו נפרד מחיי החיים מסיבת הפירוד. ומפסיקו מלהיות דבוק בהבורא. היות שענין הדביקות נמדדת בהשתוות הצורה, לכן אי אפשר להיות השפעה נקיה בלי תערובות של קבלה, מצד כוחות עצמו.
לכן, בכדי שיהיה להאדם כחות דהשפעה, לטבע שני אנו צריכים, שיהא באדם הכח להגיע להשתוות הצורה. היינו, כמו שהבורא הוא המשפיע ולא לקבל כלום, דאינו חס ושלום בעל חסרון, כלומר שגם מה שהוא משפיע, אין זה מטעם חסרון, היינו שאם אין לו חס ושלום למי להשפיע, מורגש דבר זה אצלו לחסרון, אלא שאנו צריכים להבין זה כמו שחוק. כלומר, שאין זה שהוא רצה להשפיע הוא דבר הצריך לו, אלא הכל כמו משחק. וזהו על דרך שאמרו חז"ל, בענין מטרוניתא שאלה מה הקב"ה עושה לאחר שברא את העולם, התשובה היתה, יושב ומשחק עם לויתן, שנאמר "לויתן זה יצרת לשחק בו" (עבודה זרה דף ג.) שענין לויתן הוא, בחינת דביקות וחיבור, (מלשון "כמער איש ולויות"). היינו, שהתכלית הוא חיבור הבורא עם הנבראים, הוא רק בחינת שחוק, ולא ענין של רצון וצורך. וההבדל הוא בין שחוק לרצון, הוא שכל מה שבא ברצון הוא בהכרח, ואם אינו משיג את רצונו הוא בעל חסרון, מה שאם כן בשחוק, אפילו כשאינו משיג את הדבר לא נחשב זה לחסרון. כמו שאומרים, מה שלא השגתי מה שחשבתי אין דבר, שזהו לא כל כך חשוב, מטעם שכל הרצון שהיה לו להדבר, היה רק בשחוק ולא רצינות.
ובהאמור יוצא, שתכלית השלימות הוא, שתהיה כל עבודתו בבחינת השפעה גמורה, ולא יהיה לו שום רצון וחשק לקבל הנאה תמורת עבודתו, וזהו מדרגה גבוהה, משום שהיא בחינה הנוהג אצל השם ית'. וזה נקרא "יום ה'", שיום ה' נקרא שלימות, על דרך שכתוב "יחשכו כוכבי בוקר, יקו לאור ואין". שאור נבחן על שלימות, וכשהאדם משיג את הטבע השני, היינו הרצון להשפיע, מה שהבורא נותן לו אחר הטבע הראשון שהוא רצון לקבל, ומקבל עתה את הרצון להשפיע, אז האדם מוכשר לעבוד את הבורא בבחינת השלימות, וזה נבחן ליום ה'. לכן מי שעדיין לא זכה לטבע השני שיוכל לעבוד את ה' בבחינת השפעה, ומצפה שיזכה לבחינה זו, היינו לבחינת השפעה. זאת אומרת, שכבר התיגע ועשה מה שביכלתו לעשות כדי לזכות לכח הזה, אז הוא נבחן שמצפה ליום ה', היינו שיהיה לו השתוות הצורה עם ה'. וכשבא יום ה', הוא בשמחה נפלאה, שהוא שמח בזה שיצא מתחת שליטת רצון לקבל לעצמו, שהוא היה מפרידו מהבורא, ועכשיו הוא מתדבק בהבורא. ונבחן זה אצלו שעלה עכשיו לראש הפסגה. מה שאם כן, מי שעבודתו הוא רק בבחינת קבלה עצמית הוא להיפוך, שכל זמן שהוא חושב, שיהיה לו איזה תמורה מעבודתו הוא שמח, ובו בזמן שהוא רואה שהרצון לקבל, לא יקבל שום תמורה עבור עבודתו, אז הוא בא לידי עצבות ועצלות. והוא בא לפעמים לידי "תוהה על הראשונות", והוא אומר "אדעתא דהכי לא נדרתי". אם כן אדרבא, "יום ה'", שהוא משיג כח להשפיע, אם יגידו לו שזה יהיה הריוח שלך בזה שאתה עוסק בתורה ומצות, אז יגיד זה נקרא אצלי חושך ולא אור, משום שהידיעה הזו מביאו לידי חשכות כנ"ל.