דענין לשמה, בכדי שהאדם יזכה לשמה, הוא צריך לאתערותא דלעילא כי זהו הארה ממרום, ואין זה בשכל האנושי להבין, אלא מי שהוא טועם הוא יודע ועל זה נאמר "טעמו וראו כי טוב ה'".
ומשום זה צריך האדם, בזמן קבלת עול מלכות שמים, שיהיה על תכלית השלימות, היינו כולו להשפיע ולא לקבל כלום. ואם האדם רואה שאין האברים מסכימים לדיעה זו, אין לו עצה אחרת אלא תפילה, שישפוך שיחו לה', שיעזור לו שגופו יסכים לשעבד את עצמו להקב"ה.
ואל תאמר, אם בחינת לשמה הוא מתנה מלמעלה, אם כן מה מועיל את התגברותו ועבודתו, וכל הסגולות והתיקונים שהוא עושה בכדי לבוא לשמה, אם זה תלוי ביד ה'. ועל זה תירצו חז"ל ואמרו, אי אתה בן חורין לפטור ממנה, אלא על האדם מוטל לתת את האתערותא דלתתא, וזהו בחינת תפילה. אבל אי אפשר שיהיה תפילה אמיתית, אם לא יודע מקודם, שבלי תפילה אי אפשר להשיגה. לכן, ע"י המעשים והסגולות שהוא עושה בכדי לזכות לשמה, מתרקם אצלו כלים מתוקנים, שירצו לקבל את 'הלשמה'. ואז לאחר כל המעשים והסגולות, אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית, משום שראה שכל המעשים שלו לא הועילו לו כלום. ורק אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית, מעומקא דליבא, ואז הקב"ה שומע תפילה, ונותן לו המתנה של לשמה.
וגם צריך לדעת, שע"י קניית הלשמה הוא ממית את היצר הרע. משום שיצר הרע נקרא, המקבל לתועלת עצמו, ועל ידי זה שזוכין להשפיע, אז הוא מבטל את התועלת עצמו. וענין המיתה פירושו, שהוא כבר לא משמש עם כלי הקבלה שלו לתועלת עצמו, וכיון שביטל את תפקידו הוא נבחן למת.
ובאם האדם יתן חשבון לנפשו, מה יש לו בעמלו שיעמול תחת השמש, אז הוא רואה שלא כל כך קשה לשעבד את עצמו לשמו ית' מב' טעמים: א) הלא בין כך ובין כך, היינו בין שרוצה ובין שלא רוצה, הוא מוכרח להתיגע בעולם הזה. ב) שגם בזמן העבודה אם הוא עובד לשמה, הוא מקבל תענוג מן העבודה בעצמה. לפי המשל המגיד מדובנא, שאמר על פסוק "לא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל", שפירושו הוא, שמי שעובד אצל השם ית' אין לו שום יגיעה, אלא להיפוך, שיש לו תענוג והתרוממות רוח. אלא מי שלא עובד לשם השם ית', אלא לשם מטרות אחרות, לא יכול לבוא בטענה אצל השם ית', מדוע לא משפיע לו חיות בעבודה, היות שהוא עובד למטרה אחרת. שרק לשם מי שהוא עובד, הוא יכול לבוא בטענה אליו, שישפיע לו חיות ותענוג בעת עבודתו. ועליו נאמר, "כמוהם יהיו עושיהם כל אשר בוטח בהם".
ואל יקשה בזה, מדוע בזמן שהאדם מקבל על עצמו את העול מלכות שמים, היינו שרוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע להבורא ית', מכל מקום אינו מרגיש שום חיות, שחיות הזו יחייב אותו את הקבלת עול מלכות שמים, אלא צריך לקבל על עצמו בעל כרחו שלא בטובתו, היינו שהגוף לא מסכים על עבדות זו, מדוע הקב"ה לא משפיע לו אז חיות ותענוג.
הטעם, שזהו תיקון גדול. שלולי זאת, אלא הרצון לקבל היה מסכים לעבודתו זו, אף פעם לא היה לו באפשרותו להגיע לשמה. אלא תמיד היה עובד מטעם תועלת עצמו, היינו למלאות תאוותו. וזה דומה כדאמרי אינשי, שהגנב בעצמו צועק, תתפסו את הגנב, ואז אי אפשר להכיר מי הוא הגנב האמיתי, כדי לתופסו ולהוציא מידו הגניבה.
אבל בזמן שהגנב, היינו הרצון לקבל, לא מרגיש טעם בעבודה של קבלת עול מלכות שמים, אז כיון שהגוף מרגיל את עצמו לעבוד עבודה, מה שהוא נגד רצונו, אז יש לו האמצעים שיכול לבוא לידי עבודה, שיהיה רק במטרה לעשות נחת רוח ליוצרו. כי כל כוונתו צריך להיות רק לה', כמו שכתוב "אז תתענג על ה'". היינו מקודם, כשהיה עובד לה', לא היה לו תענוג מעבודתו, אלא עבודתו היתה על דרך הכפיה. מה שאם כן כשכבר הרגיל את עצמו לעבוד בעמ"נ להשפיע, אז הוא זוכה להתענג על ה', מעבודה בעצמה יהיה לו תענוג וחיות, וזה נקרא שגם התענוג יהיה אז לה' דווקא.