בזמן שהאדם מרגיש את עצמו בבחינת עליה, שיש לו מצב רוח מרומם, ואז מרגיש את עצמו שאין לו שום תשוקה רק לרוחניות, טוב אז לעיין בסתרי תורה בכדי להשיג את פנימיותה. ואפילו שרואה, שאף על פי שמתיגע את עצמו להבין משהו, ומכל מקום אינו יודע שום דבר, מכל מקום כדאי לעיין בסתרי תורה, אפילו מאה פעמים בדבר אחד, ולא לבוא ליד יאוש, היינו לומר שאין שום תועלת מזה, מאחר שלא מבין שום דבר. והוא מב' טעמים: א) שבזמן שהאדם מעיין באיזה ענין ומשתוקק להבינו, ההשתוקקות הזו נקרא תפילה. כי ענין תפילה הוא בחינת חסרון, שפירושו שמשתוקק לדבר שחסר לו, שהקב"ה ימלא את חסרונו. וגודל התפילה נמדד לפי ההשתוקקות, כי לדבר שחסר לו ביותר אז ההשתוקקות יותר גדולה, כי לפי ערך החסרון כן במידה זו הוא משתוקק.
ויש כלל בדבר שהאדם משקיע יגיעה ביותר, אז היגיעה מגדילו את החסרון, ורוצה לקבל מילוי על חסרונו. וחסרון נקרא תפילה, בחינת עבודה שבלב, כי "רחמנא ליבא בעי". נמצא, שאז הוא יכול לתת תפילה אמיתית. כי בעת שמעיין בדברי תורה, אז הלב מוכרח להתפנות משאר רצוניות, ולתת כח להמוח שיוכל לחשוב ולעיין. ובאם אין חשק בהלב, אין המוח יכול לעיין. על דרך שאמרו חז"ל, "לעולם ילמוד אדם לתלמודו במקום שלבו חפץ". ובכדי שתתקבל תפילתו, מוכרח להיות תפילה שלימה. לכן, כשמעיין בשיעור שלם אז הוא מוציא מזה תפילה שלימה, ואז יכול להתקבל תפילתו. כי ה' שומע תפילה, אבל יש תנאי שהתפילה צריך להיות תפילה שלימה, ולא שיהיה באמצע התפילה שאר דברים מעורבים בו.
וטעם ב', שאז כיון שהאדם נפרד מגשמיות באיזה שיעור, ויותר קרוב למידת השפעה, אז הזמן יותר מוכשר שיתחבר עם פנימיות התורה, שהיא מתגלית לאלו שיש להם השתוות עם הבורא, כי אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא. מה שאם כן כשהאדם הוא בבחינת קבלת עצמית, אז הוא שייך לחיצוניות ולא לפנימיות.