עיקר תורה לשמה נקרא, בזמן שלומדין בכדי לידע בבירור גמור בתוך הדעת ממש, בלי שום ספיקות של בירור האמת, ש"אית דין ואית דיין". אית דין נקרא שרואים את המציאות, כמו שהוא נראה לעינינו. היינו שאנחנו רואים, בזמן שעובדים בבחינת אמונה והשפעה, אז נגדלים ועולים מיום ליום, כי בכל פעם רואים השתנות לטובה. וכן להיפוך, כשאנו עובדים בבחינת קבלה וידיעה, אז רואים שיורדים מיום ליום, עד לתכלית השיפלות שישנם במציאות. כשמסתכלים על ב' מצבים האלו אז רואים שאית דין, ואית דיין. מטעם כי בו בזמן שלא הולכים על פי דיני תורה של אמת, אז תיכף נענשים על המקום. אז רואים שאית דין צדק, פירוש שרואים שדוקא זהו הדרך הטובה ביותר, ומסוגל וראוי להגיע אל האמת. וזהו שנקרא שהדין הוא צדק, שרק באופן כזה יכולים לבוא לשלימות התכלית. היינו שיבין בתוך הדעת, בהבנה שלימה ומוחלטת שאין למעלה הימנה שרק בבחינת אמונה והשפעה, יכולים להגיע להתכלית.
לכן אם לומדים על מטרה זו להבין זאת, שאית דין ואית דיין, זה נקרא תורה לשמה, וזה הפירוש מאמר חז"ל, "גדול התלמוד שמביא לידי מעשה". ולכאורה היה צריך לומר, שמביא לידי מעשים היינו שיוכל לעשות מעשים הרבה, לשון רבים ולא לשון יחיד. אלא הענין הוא כנ"ל, שהלימוד צריך להביא לו רק לבחינת אמונה, והאמונה נקרא מצוה אחת, שהוא המכריע את כל העולם כולו לזכות. והאמונה נקרא עשיה, מטעם שמדרך העולם הוא, שמי שעושה איזה דבר מוכרח להיות מקודם איזה סיבה, שהוא יחייבו לעשות בתוך הדעת, וזה כמו יחס משותף שכל - עם עשיה, אבל בזמן שהוא דבר למעלה מהדעת, שאין הדעת נותן לו לעשות את הדבר, אלא להיפוך, אז מוכרחים לומר שבמעשה זו אין שום שכל, אלא מעשה לבד. וזה פירוש "עשה מצוה אחת אשריו, שהכריע את עצמו וכו' לכף זכות", וזה הפירוש, "גדול התלמוד שמביא לידי מעשה", היינו לבחינת עשיה בלי דעת הנקרא למעלה מהדעת.