בפסוק: "אוהבי ה' שנאו רע שומר נפשות חסידיו מיד רשעים יצילם". ופירש, שלא מספיק בזה שהוא אוהב ה', שרוצה לזכות לדביקות ה', אלא שצריך להיות גם שונא את הרע. וענין שנאה, מתבטא בזה שהוא שונא את הרע, הנקרא רצון לקבל. והוא רואה שאין לו שום עצה להפטר ממנו, ויחד עם זה הוא לא רוצה להשלים עם המצב. והוא מרגיש את ההפסדות, מה שהרע גורם לו. וגם רואה את האמת, שהאדם מצד עצמו אין בכוחו לבטל את הרע, היות שזהו כוח טבעי מצד השם ית', שהטביע בהאדם את הרצון לקבל, אזי הפסוק מודיע לנו מה שיש ביד האדם לעשות, היינו לשנוא את הרע. ועל ידי זה ה' ישמור לו מהרע הזה, כמו שכתוב "שומר נפשות חסידיו", ומהו השמירה, "ומיד רשעים יצילם". ואז, כיון שיש לו איזה מגע עם ה', יהיה המגע הכי קטנטנה, אזי הוא כבר איש מוצלח.
ובאמת, ענין הרע נשאר קיים ומשמש בבחינת אחוריים להפרצוף, וזהו רק ע"י תיקון האדם. שבזה שהוא שונא את הרע באמת גמור, על ידי זה מתתקן לבחינת אחוריים. וענין השנאה נובע מטעם שאם האדם רוצה לזכות לדביקות השם ית', אזי נוהג את המנהג שיש בין חבירים וידידים. זאת אומרת, שאם שני אנשים באים לידי הכרה, שכל אחד מהן שונא מה שחבירו שונא, ואוהב את מה ומי שחבירו אוהב, אז הם באים לידי התחברות תמידית, בחינת יתד שלא תמוט לעולם. לכן, מאחר שה' אוהב להשפיע, לכן גם התחתונים צריכים להסתגל לרצות אך להשפיע. וכמו כן ה' שונא להיות מקבל, דאיהו שלם בתכלית השלימות, ואינו צריך לכלום, גם האדם צריך לשנוא את ענין הקבלה לעצמו.
היוצא מכל האמור, שהאדם צריך לשנוא את הרצון לקבל בתכלית השנאה, שכל החורבנות שבעולם באים רק מהרצון לקבל. וע"י השנאה הוא מתקן אותו, ונכנע תחת הקדושה.