ענין דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב, אם כן מדוע אנו רואים אפילו אם כבר הדברים נכנסו להלב, ומכל מקום האדם נופל ממדרגתו.
והענין הוא, שבזמן שהאדם שומע את הדברי תורה מרבו תיכף מסכים לדעת רבו, ומקבל על עצמו, לקיים דברי רבו בלב ונפש. אלא אח"כ כשיוצא לאויר העולם, אז הוא רואה וחומד ומתדבק ברצונות הרבים המשוטטים בעולם, אז, הוא ודעתו ולבו ורצונו, מתבטלים ברוב, כל זמן שאין בידו הכח להכריע את כל העולם לכף זכות, אז הם מכריעים אותו ומתערב ברצונותיהם. ואז, הוא כצאן לטבח יובל, ואין לו בחירה והוא מוכרח לחשוב ולרצות ולחשוק ולדרוש, את כל מה שהרבים דורשים, ואז הוא בוחר במחשבותיהם הזרות, ובתשוקות ובתאוות הנמאסות מה שהם זרים לרוח התורה, ואז אין לו שום כח שיוכל להכריע את הכלל.
אלא עצה אחד יש לו אז, שיתדבק ברבו ובספרים, שזה נקרא "מפי ספרים ומפי סופרים". ורק בהתדבקותו בהם הוא יכול לשנות אז דעתו ורצונו לטוב, אבל בויכוחים ובפלפולים מחודדים לא יעזרו לו אז לשנות את דעתו, אלא רק בסגולת הדביקות, כי היא סגולה נפלאה שהדבקות מחזירו למוטב.
ורק בזמן שהוא נמצא בתוך הקדושה, אז הוא יכול להתוכח עם עצמו, ולפלפל עם פלפולים יפים, איך שהדעת מחייב שילך תמיד בדרכי ה'. אבל את זה הוא צריך לדעת, שגם אחרי כל החכמות והודאות שיש לו, שיוכל כבר ללכת עם השכליות האלו לנצח את הס"א, הוא צריך לחקוק במחשבתו, שכל זה כלום לא שוה. שאין זה כלי זיין, שיוכל לנצח את המלחמת היצר, משום שכל אלו השכליות הוא רק תוצאה, שהשיג אחרי הדבקות הנ"ל. זאת אומרת, שכל השכליות שעליו הוא בונה את כל הבנין, שצריכים ללכת תמיד בדרכי ה', הוא היסוד שהוא דביקות ברבו. וממילא אם יאבד לו היסוד, אז כל השכליות אין להם שום כח, משום שחסר לו עכשיו היסוד. לכן לא להסתמך על שכלו, אלא שוב להתדבק בספרים ובסופרים ורק זה יכול לעזור לו, אבל לא שום שכל ותבונה משום שאין בהם שום רוח חיים.